מנחת חינוך ד:א

1לקדש חדשים וכו'. עיין מס' ר"ה ור"מ ה' קה"ח עד פ"ו ובמסכת סנהדרין וקצת דינים אכתוב בקיצור. עיקר מצוה זו לכתחלה מסורה ביד הסנהדרי גדולה שבא"י או למי שיתנו הם רשות אך ג' סמוכים בא"י ג"כ כשרים ע' סנהדרין ור"ה והמצוה היא דוקא בא"י דהיינו קה"ח. ועיבור שנה אכתוב לקמן ב"ה ואם סמוכים בא"י יצאו לח"ל ולא הניחו כמותם בא"י מותרים לקדש חדשים בח"ל אבל אם יש בא"י כמותם אסור להם לקבוע בח"ל ואם עברו וקבעו אין במעשיהם כלום וז"ל הר"מ פ"א ה"ח אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברים שנים אלא בא"י שנאמר וכו' ואם הי' אדם גדול ולא הניח כמותו וכו' ה"ז מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בח"ל ואם נודע לו שנעשה אדם גדול בא"י ה"ז אסור לקבוע ולעבר ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום עכ"ל הנה מתחלת דבריו שכתב אין מחשבין וכו' נראה דגם החישוב הן של חדשים או של שנים אסור בח"ל ואח"ז כתב ג"כ אם היה גדול וכו' מחשב וקובע ומעבר נראה דוקא אם היה אדם גדול ובלאו הכי אפילו החשבון אסור בח"ל ובסוף דבריו כתב ואם נעשה גדול בא"י ה"ז אסור לקבוע ולעבר ואם עבר וקבע ועבר לא עשה כלום נראה דבדיעבד החשבון כשר דלא כתב ואם עבר וחישב רק אם קבעו או עיברו אינו כלום אבל אם קבעו בא"י החשבון כשר אף אם היה בח"ל אף שכתב ג"כ אסור לקבוע ולעבר אם נעשה גדול בא"י ולא כתב חשבון נראה דאף לכתחלה יכולין לחשוב בח"ל זה א"א לומר דהרי התחיל בפירוש דאין מחשבין עכצ"ל דהחשבון צריך להיות לכתחלה בא"י ובסוף דבריו שלא כתב רק לקבוע ולעבר אסיפא קאי דהיינו אף בדיעבד אינו כלום אך לכאורה אינו מבואר בש"ס דברכות דהחשבון צ"ל ג"כ בא"י דשם מבואר במעשה דחוני הי' קובע חדשים ומעבר שנים בח"ל ושלחו אחריו דאסור דכתיב כי מציון וכו' וכן בסנהדרין י"א ע"ב ת"ר אין מעברין את השנה אלא ביהודה וכו' נראה דוקא העיבור אסור אבל החשבון מותר וע' תוס' ד"ה אין מעברין הקשו מפז"ב דר"ח בן זרניקי ור"ש בן יהוצדק קאזלו לעבר שנים בעסיא ועסיא ח"ל הוי והם הניחו גדולים בא"י ותירצו דעיבורא דהתם היינו חושבנא אבל הב"ד ישבו וקבעו בא"י ע"ש אם כן מבואר להדיא דחושבנא שרי בח"ל ג"כ אך אפשר דהר"מ מצא איזה ברייתא דגם החשבון צ"ל בא"י ואנחנו לא נדע וכ"נ מתוס' יבמות קט"ו ד"ה אר"ע בסה"ד כתבו ג"כ כמו בסנהדרין דר"ח ורשב"י חשבו בח"ל וסיימו ושום אונס היה שלא חשבו בא"י וכו' נראה דוקא אם היה קצת אונס אבל לכתחלה גם החשבון מצוה להיות בא"י ונראה דאם יש אדם גדול בח"ל שלא הניח כמותו בא"י לא יקדשו הב"ד שבא"י כי מצוה על הגדול לקדש בח"ל והגם דמצוה לקדש בא"י מכל מקום כיון שהאדם הגדול הוא בח"ל מצוה בו יותר כמבואר כ"פ החודש הזה לכם מסורה לכם היינו לגדולי הדור כמבואר בר"מ כ"פ.

2והנה אם יש גדול הדור בא"י אך שאינם יכולים לקבוע שם מחמת איזה אונס אינו מבואר בר"מ אם יוכלו הקטנים מהם לקדש בח"ל או על כל פנים השוים כמותם אך בתוס' סנהדרין שם כתבו וז"ל ובירושלמי אמרינן בהדיא דאם אינם יכולים לעבר בא"י מעברין בח"ל ירמי' יחזקאל ברוך בן נרי' עיברו בח"ל עכ"ל נראה מדבריהם דעל כל אונס שא"י לקבוע בא"י קובעים בח"ל ולכאורה נראה דאין ראי' מהנביאי' ההם שעיברו בח"ל דנ"ל פשוט דהא דהמצוה היא בא"י היינו משנבחרה א"י אבל קודם שנבחר' כשר בכ"מ ובודאי מרע"ה וב"ד קידשו חדשים ושנים עפ"י הראי' במדבר וכה"ג מבואר במס' מגילה גבי הלל על נס שבח"ל דעד שלא נבחרה הארץ כל הארצות הוכשר' אך משנבחרה הארץ לא הוכשר אלא בארץ אם כן ה"נ וע"ש במגילה דאמרינן כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון והיינו בגלות בבל דפסקינן דקדושה הראשונה ל"ק לע"ל כמבואר בכ"מ בש"ס ובר"מ פ"א מה' תרומות אם כן בגלות בבל לא הי' א"י קדוש כלל והנביאים הללו קידשו בבבל אם כן היו רשאין לקדש כי הי' אז א"י ככל הארצות ובודאי שאין לקדש אם אין א"י קדוש אם כן אין ראי' לזה"ז שא"י קדוש דקדושה שני' של עזרא לא בטלה שיהיו יכולים לקדש בח"ל אם א"י לקדש בא"י ואפשר דהוי כמו בזמן שאין סמוכים דהל"מ הוא דקובעין עפ"י החשבון המקובל עיין ר"מ פ"ה ולא עפ"י הראי'. אך מכל מקום ראיית הירושלמי נכונה כיון דעיקר הדין שיהי' הקידוש והעיבור בא"י נפקא לן מפסוק כי מציון תצא תורה או מלשכנו תדרשו ע' ברכות וסנהדרין אם כן תלוי זה במקום הקדוש בקדושת השכינה ולא בקדושת תו"מ עיין ר"מ פ"ו מה' בית הבחירה פ' דירושלים ובהמ"ק נתקדש בקדושה הראשונה ל"ב בגלות בבל אם כן הי' אז ירושלים בקדושה ומכל מקום קידשו ועיברו בח"ל ע"כ מוכח דאם א"י לקדש בא"י מקדשין בח"ל ובדין קדושת א"י וירושלים הארכתי לקמן ב"ה ע"ש:

3והנה מצוה זו של קה"ח היא מצוה על הב"ד שיחשבו וידעו אם תראה הירח או לא ומחשבין כדרך שמחשבין האצטגנינים עד שידעו אם אפשר שתראה הירח בזמנו שהיא ליל למ"ד אם ידעו שאפשר שתראה הירח בזמנו יושבים ומצפים כל היום שלשים אם באו עדים ודרשום וחקרום ונאמנו דבריהם מקדשין אותו ואם לא באו עדים עד הלילה החודש מעובר דהיינו ר"ח ביום שלשים ואחד ואם ידעו עפ"י החשבון שאינה נראית ביום למ"ד אין יושבים יום ל' ואין מצפין לעדים כלל ואם באו עדים הם עידי שקר וכ"ז מבואר בר"מ בשינוי לשון קצת וע"ש במפרש כתב הטעם דאם עפ"י החשבון הוא יום ל' מכל מקום אין משגיחין בחשבון עד שיבאו עדים שנראה הלבנה ואם נראה להם בחשבון שא"א שתראה אין סומכין על העדים וסומכין על החשבון והוא משום שאין אנו סומכין אלא על שניהם כאחד החשבון וגם עדי הראי' ע"כ ברישא אף שעפ"י החשבון נראית מכל מקום צריכין להמתין על העדים ובסיפא אעפ"י שיש עדים כיון דאי אפשר להיות כן עפ"י החשבון ע"כ אין מקדשין וזה מבואר בר"ה כ"פ דמצוה לקדש על הראי' היינו שיבאו עדים שראו הלבנה ע"ש דף כ'.

4והנה אם באו העדים יום ל' מקדשין את החודש והראב"ד אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש ואין מקדשין אלא על החודש שנראה בזמנו אבל אם לא קידשו ביום ל' ממילא מעובר החודש וזה מבואר בר"מ פ"ב ה"ח והוא פלוגתא בר"ה כ"ד דת"ק סובר בין שנראה בזמנו בין של"נ בזמנו מקדשין אותו ופלימו סובר בזמנו אין מקדשין אותו ושל"ב מקדשין אותו וראב"ש סובר בין בזמנו בין של"ב וכו' דוקא שנים אתה מקדש ולא חדשים וראב"צ סובר בזמנו מקדשין אותו ושל"ב אין מקדשין אותו ואר"י א"ש הלכה כראב"צ ע"כ פוסק הר"מ כוותי' ולכאורה להתנאים דסברי דביום ל' אין מקדשין וראב"ש דסובר דאין מקדשין כל החודש אם כן לא ס"ל כלל ד"ז דמצוה לקדש על הראי' וא"כ לדידהו אין יושבין הב"ד כלל יום ל' ומצפין על העדים רק משגיחין עה"ח ובאמת מבואר כ"פ דמצוה על הב"ד לקבל עדות החודש כמו שדרשו החודש הזה לכם כזה ראה וקדש ובודאי אין חולק ע"ז ועיין בר"ה כ' דמוקי להמשנה שראו ביום ל"א דמצוה לקדש על הראי' ואינו מבואר שם דאתיא כהאי תנא דביום ל"א ג"כ מקדשין דאל"ה דיום ל"א אין מקדשין מאי מצוה לקדש על הראי' איכא א"ו דאינו תלוי כלל בזה, דזה שיאמרו הב"ד מקודש הוא מצוה בפ"ע וילפינן לה מפסוק תקראו אותם, ובזה פליגי ח"א דמצות אמירת מקודש דוקא בזמנו וח"א דוקא שלא בזמנו אבל המצוה לקדש עה"ר הוא מצוה שיקבעו הב"ד החודש עפ"י עדים שיראו את הלבנה כמו שדחז"ל כזה ראה וקדש וזה נקרא קידוש היינו לקבוע החודש ביום ל' או ביום ל"א והיינו שיסכימו הב"ד שזה הוא ר"ח וכפירש"י שם ד"כ מצוה לקדש עה"ר שיבאו עדים וכו' שנאמר כזה ראה וקדש וזה שיאמרו הלשון של מקודש החודש הוא מצוה בפ"ע לכל חד כדאית ליה ובהא כ"ע מודים דהב"ד יושבים ומצפים על העדים. אחר זה מצאתי לרמב"ן בספר המצות מצוה קי"ג שכתב להדיא דאין קידוש ב"ד מעכב אלא הוא מצוה והראיה דראב"ש סובר דאין מקדשין כלל אלא הב"ד עושים את החשבון והסכמתם אם זה יום ר"ח או יום מחר ע"ש ובעזה"י כוונתי לדבריו וע"ש באריכות ועיין בס' יערות דבש ח"ב דרוש י"א בסוף הדרוש שהקשה מאי מתרץ הש"ס דאיקלע ל"א בשבת דמצוה לקדש עפה"ר אם כן לראב"ץ דסובר דבחודש מלא אין מקדשין המשנה דעל שני חדשים לא אתי' כוותי' וע"ש ולפמ"ש אין ענין זל"ז ואפילו למ"ד אין מקדשין היינו שאין הב"ד אומרים מקודש אבל מכל מקום מצוה להם לקבוע החודש ע"פ ראיית העדים וזה הוי מצוה לקדש עה"ר [ואתי' ככ"ע אפילו למ"ד שום] חודש א"מ מכל מקום זה הוי מ"ע בפ"ע לקדש עפ"י עדים ואין הא' תלוי בחבירו כלל כנלע"ד ברור ב"ה.

5והנה לפמ"ש דקידוש עה"ר ולומר מקודש אין תלוי זב"ז אפילו אם אצ"ל מקודש מכל מקום מצוה על הב"ד לקבל עדות החודש ולקבוע ע"פ ולא בחשבון לחוד קשה לי מ"ט ביום ל' אף שעפ"י חשבון הי' נראית הלבנה מכל מקום ממתינין על העדים כי מצוה לקדש על ראיית העדים שיאמרו ולא בחשבון לחוד ואם לא באו עדים ביום שלשים או שידוע לב"ד שא"א לראות ביום שלשים החודש הוא מעובר תיכף בליל ל"א כמבואר בר"מ פ"ג דעושין סעודת העיבור ביום ל"א קודם עלות השמש וע' סנהדרין פ' בן סורר ואי"ה יבואר לקמן וכ"נ מדברי הר"מ בפרקים אלו כ"פ ומדוע לא ימתינו ג"כ על העדים ולקבל עדות שראו ביום ל"א כדי שיקדשו הב"ד על הראיה נהי דאין נ"מ דביום ל"א הוא תמיד ר"ח אף אם אינם באים כמבואר בר"מ פ"א ה"ג מכל מקום אמאי לא ימתינו לכתחלה על העדים כדי לקבוע החודש עה"ר ועיין רמב"ן שם דגם לקדש עה"ר הוא מצוה ואינה מעכבת ועיקר תלוי בחשבון והסכמת ב"ד ולזה צריך מומחין ע"כ אנו סומכין על הילל ב"ב של ר"י הנשיא שחישב אז להסכים על החדשים עד ביאת משיח ב"ב וע' פ"י בסוגיא בר"ה דאדר הסמוך וכו' כתב כ"פ דהיא מצוה בעלמא להמתין על העדים אבל אם הב"ד רוצים מקדשי' לפי חשבונם אף ביום ל' על כל פנים לכתחלה מצוה איכא להמתין על העדים וא"כ אמאי לא ימתינו ביום ל"א כדי לקיים המצוה לקבוע ע"י עדים ועוד הדבר מפורש להדיא בש"ס דף כ' דגם ביום ל"א מצוה לקדש עפ"י הראיה דמבואר שם אר"נ אף אנן נמי תנינא על שני חדשים מחללין את השבת וכו' בשלמא אי אמרינן לעולם חסר מחללין מפני שמצוה לקדש עה"ר אא"א זימנין מלא וכו' נעברי' האידנא ונקדשי' למחר. ומתרץ כגון דאיקלע יום ל"א להיות בשבת דמצוה לקדש עה"ר ופירש"י דאם לא יבאו העדים היום יקדשו הב"ד בל"ז יום ל"א כי אין חודש יותר ע"ז ע"כ מחללין את השבת כדי שהב"ד יקדשו ע"י העדים מבואר להדיא דגם ביום ל"א מצוה לקדש עפ"י עדים ונהי דאיתותב שם דהמשנה לאו משום מצוה לקדש עה"ר היינו מטעם אחר ואין מחללין שבת מפני כך אבל דין זה הוא דין אמת דגם ביום ל"א מצוה לקדש עפ"י עדים ובסנהדרין גבי עיבור ובר"מ מבואר כ"פ דתיכף בלילה הוי מעובר:

6והנה מבואר במשנה דראוהו ב"ד ונחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר וכ"ה בר"מ וע"ש בר"מ דעל יותר ממהלך לילה ויום אין הולכין העדים שאין עדותן מועלת שכבר נתעבר החודש יע"ש בלחם משנה דאף בחול אין הולכין והא לא קשיא למה לא ילכו גם ביום ל"א כדי לקבוע עפ"י עדותן דנ"ל ברור דל"ש מצוה זו לקדש עפ"י ראיית העדים רק אם רוצי' לקדש יום זה שראו העדים הירח המכוון לחשבון בב"ד ורק אם רוצי' לקדש יום ל' עפ"י החשבון מצוה לקבל העדים לשמוע מפיהם שראו הירח בליל למ"ד או אם רוצי' הב"ד לקדש יום ל"א עפ"י החשבון או לאיזה צורך לקצת שיטות מצוה על הב"ד לשמוע מפי עדי' שראו הלבנה ביום ל"א דאותם העדי' מכווני' לדעת הב"ד אבל אם הבית דין רוצי' לקדש יום ל"א ויהיה המצוה עליהם לשמוע עדים שראו הלבנה ביום ל' דסותרי' דעת הב"ד אין סברא כלל שיהיה זה מצוה לקדש עפ"י הראיה כיון שראו הלבנה רק המצוה לקדש ביום שרוצי' לקדש עפ"י העדי' שראו ביום זה אבל לא שיהיה מצוה עליהם לקדש היום עפ"י ראיית העדים יום אתמול ל"מ לשיטת הר"מ פ"ג דמקדשין למפרע אם כן יקדשו יום למ"ד ויבואר לקמן בעזה"י אלא אפילו החולקים על הר"מ מכל מקום אין סברא כלל שיהיה מצוה לקדש יום זה על עדותן שראו ביום אחר ע"כ כולם מודי' דיותר ממהלך לילה ויום א"צ לילך כיון דהם ראו ביום ל' והב"ד יקדשו יום ל"א אין מצוה לקדש על הראיה הזאת.

7ועוי"ל יותר דאף להמתין ביום ל"א על עדים דלמא יבאו עדי' שראו הלבנה ביום ל"א והוא מכוון לדעתם שרצונם לקדש יום זה מכל מקום אם עפ"י החשבון היה נראה הירח ביום למ"ד ל"מ אם יש עדי' ג"כ שראו ביום ל' אך שבאו ביום ל"א ויש עדי' ג"כ שבאו ואומרים שראו יום ל"א אין סברא שיהי' מצוה לקבל עדותן שראו ביום ל"א כיון דבאמת נראה הלבנה ביום ל' והם שראו ביום ל"א אינן בגדר עדות כלל אלא אפילו אם אין כאן שום עדות מיום למ"ד רק אם היה החשבון של הב"ד שתראה ביום למ"ד אין סברא שיהיה מצוה על הב"ד אפילו ביום ל"א לקדש על עדותן כי מצד הסברא דעיקר העדות שמצות התורה לשמוע מפיהם ג"כ היינו אם מכווני' לחשבון דרואי' ביום הראוי להיות, אבל מה שרואין אח"ז אין סברא כלל שיהיה מצוה לקדש ע"פ. ע"כ לא קשה מכל הנ"ל כיון דבאמת נראה הלבנה ביום ל' אין מצוה להמתין כלל ביום ל"א על עדי' שיעידו שראו ביום ל"א כיון שבאמת היתה ראויה לראות בזמנה אך אם ע"פ החשבון לא היה נראה הלבנה רק ביום ל"א אז מן הראוי שיהא מצוה ג"כ להמתין על עדים שראו ביום ל"א כדין ולקדש ע"פ. ובר"מ אינו מבואר כלל דין זה וצריך טעם. וכ"נ מפרש"י כ' ד"ה הכא כגון דאיקלע יום ל"א בשבת ול"נ החודש אתמול אלא היום דא"נ לא ילכו יקדשו הב"ד היום ע"כ מצוה שילכו כדי לקדש ע"פ הראי' ע"ש בשינוי לשון קצת נראה מרש"י שהאריך בלשונו ולא נראה אתמול אלא היום היינו כמ"ש דוקא אם לא נראה אלא היום ביום ל"א מצוה לקדש עה"ר אבל אם נראה אתמול אין מצוה לקדש עה"ר ביום ל"א. וחוץ לזה נראה ברור מצד הסברא וכמ"ש אך ברש"י שם ד"ה אמאי מחללינן כתב וז"ל ליתקנו ב"ד שימתינו עד יום ל"א שלא לחלל את השבת וילכו ויעידו למחר ויקדשו עפ"י ע"ש ודבר זה שפרש"י שילכו ויעידו למחר ל"ל לרש"י כיון דעיקר הקושיא דא"א זימנין מלא מכדי בב"ד תליא מלתא כדפירש"י שם דאתם וכו' אם כן ליתקנו שלא ילכו בשבת וממילא יהי' החודש מעובר ביום א' וזה עיקר הקושיא אבל הליכתם שמה א"צ כי ביום ל"א למה לי הליכתם דבלא הליכתם הי' ר"ח ביום ל"א דהיינו ביום א' אע"כ כיון דמצוה לקדש עה"ר צריכין לילך למחר ג"כ אף שיעידו שראו ביום ל' דבאמת ראו ביום ל' מכל מקום מצוה להם לילך לקדש ע"י ראייתם ביום ל' את יום ל"א כי החודש עושים מעובר כמבואר שם מכל מקום דעת הר"מ באמת שא"צ לילך אפילו בחול וגם מצד הסברא הדברים ברורים וכמ"ש בעזרה"י.

8ונראה לומר הטעם שא"צ להמתין על עדים ביום ל"א שמצינו כמה דברים שצריך עדים מכל מקום בדבר הידוע לכל העולם הוי אנן סהדי שהוא כן עיין תוס' יבמות מ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה הקשו נהי דטבלה לנדותה מכל מקום הא גבי גר צ"ל ב"ד של שלשה בשעת טבילה ותי' כיון שידוע לכל שטבלה הוי כאילו הב"ד עומדים בשעת טבילה וער"נ פ' המגרש בסוגיא דע"ח כרתי שכתב שם דאף ר"א דס"ל עמ"כ מודה דסגי בע"ח כיון דע"י חתימה ידוע שנמסר לידה הוויין ע"ח בעצמם ע"מ אעפ"י שלא ראו המסירה ע"ש ועי"ש ה' קדושין דאיש ואשה הדרים יחד הוי כאילו יש עדים דידוע לכל ע"ש אם כן ביום ל"א דידוע לכל דהלבנה נראית כי אין חודש יותר מזה וכל העולם יודעים הוי כאילו העידו בפני הב"ד וגם הוי כאילו הב"ד עצמם ראו כמו גבי גר אם כן א"צ עדים להעיד דהוי כאילו העידו וכאילו הב"ד בעצמם ראו, ובראו בעצמם נמי מקיימים מצוה לקדש ע"פ הראי' ע"פ ראיית ב"ד ע"כ ביום ל"א אין אנו צריכין להמתין על עדים דהוי כאילו באו וכאילו הב"ד ראו וסגי בכך כנלע"ד בעזה"י ומכל מקום צריך עיון גדול ועיין ב"ש ס"ס ל"א וח"מ שם וב"ש סי' מ"ב גבי קדושין דסגי בידיעה בלי ראי' וא"ד לד"נ ע"ש אם כן ה"נ הוי כמו עדות בידיעה שלא בראי' ומהני ואפשר דעדיף כיון דהוי דבר ברור לכל העולם ואין כאן מקומו להאריך ודומה יותר לסברת תוס' יבמות שהבאתי שכתבו לענין ב"ד דהוי כעומדים שם וקצת דברים אלו למדתי ממעין החכמה להגאון מהאמבורג: