מנחת חינוך ה:ב

1שמתקבצין וכו'. הוא מצוה מן המובחר עיין ר"מ פ"ב ה' כר"י שוחטין פסח עה"י אם יכול לאכול את כולו אך משתדלין שלא ישחט על היחיד ועיין כסף משנה דהוא מש"ס פ' מי שהי' דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן ובני חבורה צריך שלא יהא בהם א' שא"י לאכול כזית ועושין חבורה אנשים ונשים אבל לא נשים ועבדים או קטנים ועבדים כדי שלא יהא ביניהם פריצות ואין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בה ויבאו לידי פסול וכן אין עושין חבורה זקנים או חולים או אוננים לפי שאכילתם מועטת ויבאו לידי פסול עיין ר"מ פ"ב וכ' ושוחטין על הקטנים שיהי' מכלל חבורה אבל אין עושין חבורה שכולה קטנים שאינם בני דעת עכ"ל. והכסף משנה הקשה למה לא כ' הר"מ הטעם דכתיב בפסח איש למעוטי קטן ובאמת ע' פסחים צ"א ע"ב אע"ג דגבי פסח כתיב איש למעט נשים מכל מקום כיון דכתיב במכסת נפשות אפילו נשים. והר"מ פסק כר"י אפילו בפ"ש שוחטין לנשים בפ"ע והטעם מבואר בש"ס דנפשות ונפש אפילו אשה במשמע וא"כ קטן נמי, דבכלל נפש קטן נמי בכלל ע' סנהדרין פ"ד מכה איש ולא קטן כתבה התורה מכה נפש דקטן נמי בכלל. אם כן ליכא למעוטי כאן מאיש ע"כ כ' הר"מ ט"א.

2אך הא דכ' הר"מ שאינן בני דעה כ' הכסף משנה לפי שאין הקדישן הקדש. ולפי זה קטן שהגיע לעונת נדרים דהקדישו הקדש מן התורה לשיטת ר"מ בנדרים אה"נ דש"ד. ואיני מבין דמלשון הר"מ שכ' ושוחטין על הקטנים וכו' אבל אין עושים אותם חבורה בפ"ע משמע דאפילו אם אחר שוחט עליהם כגון האב מכל מקום לא ישחט עליהם בפ"ע ע"ל בפירקין ה"ח שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים והוא מבואר בש"ס פ' האשה ובפ"ע אף אם האב שוחט עליהם א"י לשחוט על קטנים בפ"ע אע"ג דהקדישו הקדש ע"כ ד' הכסף משנה צ"ע כעת. ובעיקר הדבר איני מבין ד' הר"מ ל"ל הטעם שאינו בר דעת ת"ל כיון דפטורים מכל המצות איך נקריב קרבן עבורם ובחגיגה ב' קטן חייב אביו לחנכו מדרבנן בעולת ראי' ובחגיגה כ' התוס' שם ד"ה איזהו וכו' דמקריב קרבנותיו נדבה ואין דוחין יום טוב ע"ש כיון דאינו חייב כלל אין אביו יכול להביא בעבורו אלא נדבה אם כן כאן דאינו חייב ופסח בזמנו לאו בר נידר ונידב הוא ובפרט דהזריקות אינם שוים וממעט באכילה אם כן היאך מצינו דהפטור לגמרי יקריב קרבנות חובה וע' נזיר כ"ט בשלמא למנות עם אחרים שייך שפיר דהקרבן הוא חובה בשביל הגדולים והא דאוכל הקטן אף דהוי שלא למנוי' יבואר לקמן ב"ה אבל לשחוט עליו קרבן בפ"ע לא שמענו דהפטור מן הקרבן יביא קרבן א"ל בתורת נדבה וכאן בפסח ל"ש בזמנו נידר ונידב וע' פסחים צ"א גבי נשים למאן דא"ל נשים רשות עושין אותן טפלה לאחרים וצריך ריבוי לזה דיעשו טפלה אבל בפ"ע אין שוחטים. ונהי דגבי נשים פ' הר"מ כר"י דבראשון ובשני חובה דיליף מקרא אבל קטנים דפטורין מכל המצות היאך יכול להקריב בפ"ע ק"פ. וע' פ"ט מה' שגגות שהר"מ כ' הבא על שפחה חרופה (סובר) דחייב קרבן מכל מקום כ' די"ל דאינו מביא עד שיגדיל ויעשה ב"ד ע"ש. אם כן איך יעלה על הדעת דקטנים יביאו קרבן שאינם מחוייבים קרבן. ואפ"ל דזה כוונת הר"מ דאינן ב"ד ופטורים מכל המצות אף שכמה פעמים כתב בפירוש דקטנים פטורים שאינן בני מצות ע' ה' חגיגה מכל מקום חד טעמא הוא ולא דקדק בלשון והכוונה משום דפטורים ממצות ולפיכך אף אם הגיעו לעונת נדרים מכל מקום אין שוחטין עליהם בפ"ע כנלע"ד.

3והנה למנות הקטן שיהי' מבני חבורה מבואר בסוכה כ"פ ונדרים ל"ו מבואר דשה לבית אבות לאו דאורייתא וע"ש בר"נ ורא"ש דמה"ת קטן אינו מחויב כלל אך יכול למנותו שלא מדעתו וכן מבואר לקמן בר"מ דשוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים אפילו של"מ גם כתב דיתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל ממקום שהוא רוצה. ובש"ס פ' האשה מקשינן ש"מ דיש ברירה לומר הוברר הדבר שהי' דעתו על פסח זה בשעת שחיטה ומתרץ ר"ז שה לבית מכל מקום ועתו"ס דשה לב"א לאו דאורייתא. וכן הר"מ כתב כאן דוקא קטנים אבל גדולים אינם אוכלים אלא מן הראשון דא"ב אבל הקטנים כיון דשה לב"א לאו דאורייתא ש"ד ועיין בנדרי' בר"נ ובתוס' הטעם דקטנים אוכלים הפסח אף דהוי שלא למנוי' דאין איסור אלא בראוים למנות עליו אבל קטנים דלאו בני הכי מותרים ואין איסור בהם שלא למנוי'. פסחים ע"ח הק' התו' היאך יכולים לאכול הפסח הא לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים ואסור להאכילם דבר איסור בידים ותי' משום חינוך מצוה שרי ויש להקשות על דבריהם כיון דעיקר הטעם משום חינוך מצוה היאך שוחט אדם ע"י בניו ובנותיו הקטנים הא בתו אינו מחויב לחנך ע' נזיר כ"ט ואכמ"ל, וע' או"ח שמ"ג, על כל פנים כיון דשה לב"א ל"ד הא דנימנין שיהי' מב"ח הוא מטעם חינוך מצוה ול"ש גבי' שלא למנוי' או כהתוס' והר"נ בנדרי' או כהתוס' פסחים אבל להביא עליהם בפ"ע אין סברא כלל אם לא בתורת נדבה עתו"ס חגיגה ובפסח ל"ש זה ועלח"מ פ"ב מה' חגיגה ד"ה מי.

4והנה למנות על פסח א' מבני חבורה חרש או שוטה לא מצאתי בר"מ ונ' דזה תלוי להר"נ נדרים אין איסור שלא למנות אלא בראוי' למנות וקטן אין איסור י"ל ה"ה חו"ש אע"ג דאין מצוה כלל דחינוך ל"ש אצלם דלא יבאו לכלל מצות מכל מקום אין איסור להמנות חו"ש בכללי ב"ח ולהתוס' דהוא איסור תורה להאכילם ורק משום חינוך שרי וח"ש דל"ש חינוך אם כן אסור להמנות ח"ש דאסור להאכילם אד"א דהם שוים לקטנים עב"י אה"ע סי' א' ותב"ש יו"ד. וחינוך מצוה ל"ש אצלם ואסור להאכיל להם כיון דפטורין לאו בני המנאה נינהו והו' נאכל שלא למנוי' וז"ב ב"ה.

5ולפמ"ש דודאי הר"מ סובר שה לב"א ל"ד ואין הקטנים מחוייבין כלל מן התורה מדכתב דיאכל ממקום שהוא רוצה ומכח ק' הש"ס נדרים דמביא פסח ע"ח של"מ ומביא על בניו ובנותיו הקטנים דלא מחייבי מן התורה צ"ע דהרי הר"מ פ"ה ה"ז שכתב דקטן שנתגדל בין שני פסחים מחויב לעשות פ"ש אך אם שחטו עליו בראשון פטור והק' הכסף משנה אטו קטן ב"ח ופטורא הוא ולמה פטור בשחטו עליו בראשון ותי' בשם הר"י קורקס כיון דרחמנא רבי' לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני עכ"ל ולפמ"ש ל"א דהתורה ריבתה קטן לפסח למנות אותו רק הוא מדרבנן וא"כ איך נפטר מחיוב דאורייתא עתה עפ"מ שעשה החיוב דרבנן וער"ה כפאו ואכל מצה אמרינן אי כפאו שד התניא כשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכ"ד וע"ש בט"א שכתב כיון דהוא פטור אז מן המצוה אינו מיפטר מחיוב שבא עליו אח"כ כיון דעושה המצוה בעת הפטור והבאנו לעיל בחיבורי אם כן היאך נפטרו כאן בזה. שוב ראיתי שם בקונטרס א"ש שהקשה זה על הר"מ דלמה נפטר בעשה בראשון ולא הביא תירוץ הר"י קורקס ולפמ"ש דברי הר"י קורקס צ"ע ולומר כיון דעכ"פ הי' חייב מדרבנן נפטר ידי דאורייתא ד"ז צ"ע והדברים ארוכים אי ע"י דרבנן נעשה ד"ת ומובא כ"פ בחיבורי. ומדי עברי בזה תמוהים לי ד' הר"מ שכתב כאן דוקא בקטן אוכל במקום שהוא רוצה אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים והממנה עצמו על ב' פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון עכ"ל ולקמן פ"ג כתב דאם ממנה עצמו על ב' פסחים אינו אוכל משום אחד מהם דאין ברירה וע' ש"ס וצריך עיון גדול בדין ברירה ואין כאן מקומו להאריך: