מנחת חינוך עו:ג
מנחת חינוך · Minchat Chinukh 576:3
Open in the reader →1ולא יאכל אכילה גסה שנא' שבעך ולא אכילה גסה. ונראה דל"ד שיאכל מן הדבר שעושה הרבה כגון ענבים הרבה אלא אפילו אם אכל קודם העשי' משלו ובשעת עשי' אינו יכול לאכול כלל רק מה שאכל הוא אכילה גסה אסור דהתורה לא זיכתה לו רק בתאב ולא לאכילה גסה ועי' בתוס' נזיר דף כ"ג דכתבו דתרי גוונא אכילה גסה יש אם נפשו קצה אינו חייב ביוה"כ וכו' נראה ג"כ דכאן התורה אסרה בכה"ג אבל אכילה שאינו רעב כיון דהוי אכילה ביוה"כ ובפסח מותר כאן ג"כ כ"נ פשוט:
2ומבואר בגמ' וכן פסקו כל הפוסקים ואכלת ולא מוצץ היין וישליך הענבים אע"ג דבכ"מ שתי' בכלל אכילה כאן גזה"כ ע' בתוס' דף פ"ז ע"ב בד"ה שבעך ולא וכו'. ונראה דשלא כדרך אכילה אם רשאי לאכול עיין במנ"ל בה' יסודה"ת שנסתפק גבי מ"ע אם יוצא שלא כדר"א והדברים עתיקים ה"נ תלוי אם בכלל אכילה בלא לאו אם צריך כדר"א ואין כאן מקומו. ומותר לפועל לאכול יותר משכרו כגון ששכרו במעה מותר לאכול הרבה אפילו בדינר אבל מלמדין וכו'. ומבעי' לן בגמ' אי פועל משלו אוכל פי' דהתורה הוסיפה לו על שכרו או משל שמים הוא אוכל פי' דהתורה זיכתה לו בתורת חסד כשאר מ"ע. ואמרינן נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני דא"א משלו הוא אוכל יהבינן להו וא"א משל שמים הוא אוכל לדידי' זכי לי' רחמנא לאשתו ובניו וכו' ועי' ברש"י דף צ"ב בד"ה לדידי' וכו' נראה מדבריו דאי משל שמים אינו זוכה כל זמן שלא בא לידו נראה דאי בא לידו זכה בו והוא שלו ויכול ליתן לכל מי שירצה. אך בע"ב פרש"י דאפילו שלהם אינה עד שיתננה לפיהם וכן פרש"י לפ"ז ע"ש וכן פירשו התוס' כאן בד"ה א"א וכו' שלא יזכה וכו' אלא מה שהוא לועס ואוכל וכו' ופסקו כל הפוסקים דמשל שמים אוכל. וז"ל הר"מ כאן בה' י"ב פועל שאמר תנו לאשתי ובני וכו' או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעים לו שלא זיכתה תורה אלא לפועל עצמו וכו' היינו משל שמים וכן סיים אח"כ שאין וכו' אלא משל שמים על כל פנים מבואר מדבריו ג"כ ממ"ש או שאמר הריני נותן ממה שנטלתי כו' דאין שומעין לו דאפילו אם בא לידו אינו זוכה עד שיתן לתוך פיו היינו דהתורה זיכתה לו לאכילה דוקא והטור כאן הביא י"א אם כבר נטלו בידו זכה בו ויכול ליתן לאשתו ובניו. והטור חולק ע"ז דא"י ליתן אף דבא לידו ועיין בב"י דכ' דלא זיכתה לו רחמנ' אלא מה שהוא נותן לתוך פיו והש"ע העתיק לשון הר"מ. ועיין בסמ"ע לאפוקי מדעת הי"א שמביא הטור וכתב הר"מ וכן מבואר בש"ע פועל שהיה עושה אצל בעה"ב הוא ואשתו ובניו ועבדיו והתנה עם בעה"ב שלא יאכל לא הוא ולא אשתו ובניו אם הם גדולים ומדעתם לא יאכלו שהרי מחלו אבל קטנים אין מחילה מועלת שאינם ב"ד ואוכלים שאינם אוכלים וכו' אלא משל שמים וכו' כ"ה לשון הר"מ בשינוי לשון וכן כתב הטור והוא משנה מפורשת בדף צ"ג קוצץ אדם וכו' הכלל דמהני תנאי שהרי מחלו אבל באותן שאין בני מחיל' אוכלים. והנה באותם שהם בני מחילה אסורים לאכול שהרי מחלו. והנה אף שדבר זה פשוט בכל הפוסקים לדידי צ"ע גדול וצריך חקירה גדולה הא בע"מ שאין לך עלי שאר כסות וכו' סובר ר"מ דהתנאי בטל דהוי מתנה על מ"ש בתורה ור"י ס"ל בדבר שבממון תנאו קיים וכתבו המפורשים דהתנאי ע"מ שתמחלי. והנה הכא הו"ל ג"כ מתנה עמ"ש בתורה אך מחמת מחילה והאיך מהני כאן מחילת הפועל כיון דאינו זוכה רק באכילתו וקודם לזה אינו שלו אם כן הו"ל דבר שלא בא לעולם ועיין בחוה"מ סי' ר"ט דלא מהני מחילה בדשלב"ל ולומר דמדין סילוק הוא אי מהני סילוק בדבר שהוא מן התורה קודם שיש לו קצת שייכות כגון קודם אירוסין או אח"כ זה צריך שקידה רבה עיין במנ"ל פ"ו מהלכות אישות ובד' ק"ב שם ועיין בקצה"ח סי' ר"ט הכלל כאן מחילה בדשלב"ל או סילוק צריך חקירה רבה בש"ס ופוסקים ובאתי רק לעורר ברמיזה תן לחכם וכו'. ובמשנה דקוצץ אדם וכו' סתם משנה ר"מ ור"מ ס"ל דאפילו בדבר שבממון ל"מ תנאי גבי שכו"ע. וגם צ"ע לדעת הר"מ בפי"א מה' מכירה דס"ל דאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב והטור בחוה"מ סי' סמ"ך כ' לשיטתו ה"ה דא"י למחול דבר שאינו קצוב וע"ש בקצה"ח דהקשה האיך מהני תנאי בשו"כ דהוא ע"מ שתמחלי הא הו"ל דבר שאינו קצוב והמשנה לדעת הר"מ ניחא דסתם משנה ר"מ ולר"מ מהני מחילה בדבר שאינו קצוב כמו דשלב"ל דמהני לר"מ ע"ש בקצה"ח ויש לפלפל בזה על כל פנים דברי הר"מ עצמו צ"ע הן מטעם דשלב"ל והן מטעם דבר שאינו קצוב וכתבתי לך כ"ז ברמז ישמע חכם כי דין זה צריך שקידה ועיין. והנה זה מ"ע על בעה"ב להניח לפועל לאכול ואם חסמו פטור ממלקות דאינו לאו רק עשה והר"מ לא כתב חיוב תשלומין על הבעה"ב לפועל מה שהיה רשאי לאכול נראה דא"צ לשלם דהי' לו לפרש והטור מביא דעת הרמ"ה דצריך הבעה"ב לשלם ורמ"א בש"ע מביא דעת הרמ"ה לפסק הלכה. ומבואר בגמרא כתיב בכרך רעך ולא בכרם עכו"ם ומקשינן הניח' למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאיצטרך קרא למשרי פועל אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזילה מותר פועל מבעי' אלא רעך ולא של הקדש עיין ברש"י ובתוס' היינו דאסור לאכול בשל הקדש. והנה בקושי' הגמרא הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור איצטרך קרא למשרי פועל פרש"י דהתורה התירה לפועל ליתן לכליו אם עושה אצל עכו"ם וכן הוא לשון הגמרא למשרי פועל היינו אפילו לכליו. והנה הר"מ כתב אין הפועלים אוכלים משל הקדש שנאמר בכרם רעך וכו' והלחם משנה הקשה הא למ"ד דס"ל גזל עכו"ם אסור מבואר דדרשינן רעך ולא של עכו"ם אם כן הר"מ בפ"א מה' גזילה דפוסק גזל עכו"ם אסור מן התורה א"ש רעך למעוטי עכו"ם ולמה כתב הר"מ דלמעוטי הקדש אתי. ותירץ דגם למאן דס"ל גזל העכו"ם אסור מודה דאסור בשל הקדש מלימוד אחר כמ"ש התוס' שם אך הקשה למה לא כתב הר"מ דבעכו"ם אפילו ליתן לתוך כליו מותר כמבואר בגמרא דרעך ולא של עכו"ם היינו אפילו ליתן לתוך כליו ע"ש. ולי קשה מנ"ל להש"ס דהפירוש בברייתא רעך ולא של עכו"ם היינו דמותר ליתן אפילו לכליו וקאי רעך על דבתריה היינו על כליך וכו' דלמא הפירוש בברייתא רעך ולא של עכו"ם הינו בכרם ישראל מותר לאכול בשעת מלאכה ובכרם של עכו"ם אסור לאכול אפילו בשעת עבודה כמו דדרשינן ולא של הקדש היינו דאסור בשל הקדש ה"נ רעך ולא של עכו"ם דאסור בשל עכו"ם והו"ל להגמרא להקשות הניחא למ"ד דגזל העכו"ם אסור שייך שפיר רעך ולא של עכו"ם היינו דאצל הפועל התורה התירה הגזל בישראל ומותר לאכל אבל אצל עכו"ם לא התירה לפועל ואסור לאכל אבל למ"ד דגזל עכו"ם מותר האיך שייך דהתורה יאסר בשל עכו"ם דגזילו מותר. ואפשר לומר דזה אין סברא דבישראל שרי רחמנא גזל בפועל ובעכו"ם לא שרי יציבא בארעא וכו' והו"ל כעין מי איכא מידי בישראל שרי ולעכו"ם אסור ה"נ בישראל יהיה מותר ובעכו"ם אסור ע"כ נפק' מרעך דהתורה התירה ומותר ליתן אפילו לכליו. ועיין בסנהדרין דף נ"ז גזל וכו' וכיוצא בו עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור וישראל בעכו"ם מותר וכו' ואמרינן לא נצרכה אלא לפועל בכרם ועכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור וישראל בעכו"ם מותר מבואר להדיא דישראל בעכו"ם מותר אלא דאין ראיה דאפשר אזלי הסוגיא שם למ"ד גזל עכו"ם מותר. והנה הגמרא מקשה שם פועל בכרם מישרי שרי ופרש"י בלשון ראשון למה נקט ישראל בעכו"ם מותר אפילו ישראל בישראל מותר על כל פנים מבואר דעכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור כי לישראל ניתנה התורה. ועוד לשון אחר פרש"י ותו בעכו"ם האיך אסור כיון דישראל בישראל שרי מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור מבואר ללשון זה דגם עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל שרי ובאמת דבר זה קצ"ע דבשלמא גבי אמ"ה כגון מפרכסת דל"ש דלישראל שרי ולב"נ אסור דיהיה קדוש יותר מישראל אבל כאן ל"מ אם משל שמים זוכה שייך שפיר לישראל זכתה תורה כמו לשו"פ וכמו מת"כ ולעכו"ם לא זכתה תורה אלא אפילו אם משלו אוכל מכל מקום התורה זיכתה לו ולא זיכתה רק לישראל והרי בפ"ט מהלכות מלכים הלכה ט' כתב ב"נ חייב על הגזל וכו' אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה חייב ומבואר דבשעת מלאכה מותר לב"נ לאכול הן בעשה אצל עכו"ם או אצל ישראל וצ"ל דהר"ם סובר כלשון ב' של רש"י מחמת מי איכא מידי ובאמת הר"מ לקמן גבי מפרכסת פוסק דאסור לב"נ ומותר לישראל ולא ס"ל מי איכא מידי וכו' אם כן למה מותר כאן. ויש ליישב ע"פ דברי הלחם משנה שם גבי מפרכסת ואין להאריך ומכל מקום צ"ע דל"ש מי איכא מידי מה דזכתה התורה לישראל ובאתי רק לעורר. ונחזור לענין דלפי המבואר בש"ס דידן ישראל בעכו"ם מותר אפילו ליתן לכליו. וראיתי בס' ש"מ כתב בשם הריטב"א וז"ל הניחא למאן דס"ל גזל עכו"ם אסור פירוש איכא למימר ה"נ לא יאכל דאחשבי' רחמנא כגזל כיון דלאו בר מצוה הוא וכו' מבואר בדבריו כסברתינו דממעט דישראל בעכו"ם אסור לאכול אפילו בעת מלאכה וצ"ל דלא היה בגירסתו כמו גירסתינו דאצטריך למשרי פועל אלא סתמא הניחא וכו' אם כן אדרבא אסור לפועל לאכול אצל עכו"ם ול"ש מי איכא מידי וכו' דהתורה לא זכתה לו כיון דבבעה"ב העכו"ם ליכא מצוה אצלו עיין בתוס' סנהדרין דף נ"ט ע"א בד"ה ליכא וכו' וראיתי בש"ך כאן בס"ק א' שכתב איתא בש"ס דכרם רעך ולא של הקדש וה"ה של עכו"ם לא וכו' משווה עכו"ם לשל הקדש דאסור ותימא דהגירסא לדידן וכמ"ש רש"י אדרבא בכרם עכו"ם מותר אפילו לכלים רק דברי הריטב"א כן ואיך כתב הש"ך בפשיטות דאינו רשאי לאכול וצריך עיון גדול. לכאורה יש להקשות לפי שיטת בעל ס' יראים מובא במג"א סי' תרל"ז דסובר אפילו אם גזל העכו"ם מותר מכל מקום לא איקרי לכם גבי לולב וכדומה אם כן מאי מקשה הש"ס כאן למאן דס"ל גזל עכו"ם מותר השתא גזילו שרי וכו' דלמא גלי הכתוב בפועל דמותר ליתן לכליו והוי שלו ממש ונ"מ לענין אתרוג וכדומה ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו ובאתי רק לעורר תן לחכם וכו':