מנחת חינוך עו:ד
מנחת חינוך · Minchat Chinukh 576:4
Open in the reader →1ונוהגת מצוה זו בכ"מ ובכ"ז בזכרים ונקבות ובעכו"ם. כבר עוררתי לעיל. ואם שכרו לעשות בנטע רבעי שלו אינו אוכל ואם לא הודיעו הבעה"ב פודה ומאכילן דמחזי כמקח טעות אבל מן התורה אינו אוכל דאסר' ליה רחמנא עיין בגמ'. וקשה לי דחזינן דזה פשוט בגמ' דאיסורא לא זכי ליה רחמנא עיין דף צ"ב ע"ב אם כן ל"ל קרא לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דאיסורא הוא וכבר כתבו התוס' לעיל בדף פ"ז ע"ב דס"ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל ה"נ ה"א דשרי בשל הקדש ע"כ איצטריך רעך אם כן כאן דליכא קרא מנ"ל דאיסורא לא זכי ליה רחמנא. וא"ל דז"פ דאיסור אכילה לא זכי ליה רחמנא אף דהתורה התירה גזל יש חילוק בין ממון לאיסור ומבואר כ"פ בש"ס עיין בברכות ובב"מ גבי כבוד הבריות אבל לעיל גבי הקדש בדה"ב הא דהקדש בדה"ב אסור היינו מטעם שהוא ממון גבוה והו"ל גזל גבוה עיין בכריתות בר"מ בפי' המשנה בנקודה נפלאה שלו וחמיר גזל הדיוט מגזל גבוה עיין ברש"י בחומש בפ' ויקרא אם כן כיון דהתורה התירה גזל הדיוט ה"א דהתירה גזל גבוה ג"כ והו"ל ג"כ ממון דעיקר איסור הקדש בדה"ב מפני שהוא ממון גבוה עיין במקומות הנ"ל ובמ"ל פ"א מה' מעילה ותראה. אבל איסור שאינו מחמת ממון בודאי לא התירה התורה וא"צ קרא לזה. ובנטע רבעי אסור בפני עצמו לאכול חוץ לירושלים אפילו אם מע"ש ונ"ר ממון הדיוט דכך גזה"כ אם כן זה פשוט דאיסור' לא זכי רחמנא אף דהתורה התירה ממון לא התירה איסור דאיסורא מממונא לא ילפינן והדברים ברורים למבין בעזה"י. ולכאורה קשה ל"ל להש"ס לומר גבי נ"ר דאיסורא לא זכי ליה רחמנא הא לפ"מ דפסקינן מע"ש ונ"ר ממון גבוה בר"מ בה' מע"ש אם כן נתמעט מרעך דלא הוי שלו כידוע בכמה ענינים אין להאריך דידוע לכל תלמיד דאפשר דעדיפא מיניה מקשה דאיסורא וכו' דז"פ בלא קרא כמ"ש. והאיר השי"ת את עיני וראיתי בס' שיטה מקובצת שהקשה קושי' זו אהא דאיסורא לא זכי ליה רחמנא הא לעיל צריך קרא למעוטי הקדש אף על פי דאיסורא הוא וכאן דליכא קרא מנ"ל ותירץ דה"נ ממועט מרעך אפילו למ"ד ממון הדיוט הוא כי היכי דמע"ש פטור מן החלה חוץ לירושלים אפילו למ"ד ממון הדיוט הוא משום דכתיב ראשית עריסותיכם וכו'. והנה מאי דקאמר הש"ס דאיסורא וכו' דהיינו דאינו שלו וכו' ומאי דמבואר אח"כ דאיסורא גבי מעשרין וכו' ע"ש ותבין. אך תמי' לי דברי הש"מ איך כתב דמע"ש אפילו למאן דסובר ממון הדיוט פטור מחלה הא מבואר בפסחים ובסוכה ועוד מקומות דעיסת מע"ש לר"מ דסובר ממון גבוה פטור מחלה ולרבנן דסברי ממון הדיוט חייבת בחלה עיין בפסחים דף ל"ח ובסוכה דף ל"ה וא"ר להאריך כאן אבל הדברים תמוהים כעת. שוב נתיישבתי מ"ש הש"מ כדמוכח בסוף חלה הוא ט"ס וצ"ל בסוף חלק והיינו ר"ח דסובר דמחלוקת ר"מ ורבנן דוקא בירושלים אבל חוץ לירושלים דברי הכל פטור ועיין רש"י בל"ק כ' דבגבולין כ"ע ס"ל ממון גבוה ובלישנא אחריני כתב כיון דאין לה היתר אכילה לא הוי עריסותיכם וסובר הש"מ כלישנא בתר' של רש"י. שוב ראיתי בתוס' כאן דף צ' ע"א בד"ה כאן וכו' שכתבו ג"כ דלא הו"ל דישו חוץ לחומה אפילו לר"י דס"ל דמע"ש ממון הדיוט בגבולים כדמוכח סוף חלק דפטורה מחלה בגבולין דלא מיקרי עריסותיכם היינו כמ"ש כל"ב של רש"י וכ"כ התוס' בבכורות דף ט' ע"ב בד"ה וחוץ אף על פי דהוי ממון הדיוט פטורה מחלה כיון דאסור באכילה ל"מ עריסותיכם וכן גבי דישו לא קרינן דישו הראוי וכו' וכוונתם כמ"ש בב"מ ועיין בסוכה דף ל"ה ע"א בד"ה לפי וכו' שכתבו דבגבולין לכ"ע ממון גבוה כל"ק של רש"י ויש סתירה קצת מדבריהם למה שכתבנו ועיין בקידושין דף נ"ג ע"ב בד"ה איהו שכתבו ג"כ דממון הדיוט הוא רק לפי דאין היתר אכילה פטורה ג"כ כל"ב לא כמ"ש בסוכה. ועיין על הגליון מהגאון מהר"י פיק שעמד על סתירת דבריהם ומכל מקום מה שתירצתי אני שיש חילוק בין איסור להקדש נכון מאוד בס"ד. לקמן גבי חסימת בהמה מבואר דהדשה בתרומה אינו עובר על בל תחסום אך בגידולי תרומה דאינו אלא איסור דרבנן עובר על ב"ת ומחויב להניח לבהמה שתאכל עיין בש"ס ובר"מ בפ' שאח"ז נ"פ דכאן גבי פועל אף בגידולי תרומה מותר לחוסמו דבשלמא גבי בהמה דאין הבהמה מוזהרת רק באיסור תורה לא הוי דישו שלו ובאיסור [מדרבנן] הוי דישו שלו אבל כאן הפועל מוזהר מדרבנן ואסור לאכלו מצוה להפריש אף מאיסור דרבנן אפילו אם הפועל רוצה לעבור ודאי מצוה על כל ישראל שלא להניחו ובעה"ב בכלל ע"כ ודאי אינו עובר בעה"ב אם חסמו אדרבא עביד מצוה שאינו מניחו לעשות איסור כנ"פ. אך בפועל קטן דאין מצוה להפרישו ויש שיטות דאיסור דרבנן מותר לו ליתן בידים והדברים עתיקי' בודאי עובר בעשה אם חוסם הבעה"ב אותו אך באיסור תורה דלא מיקרי רעך כמ"ש הש"מ אף בקטן יכול לחוסמו דלא זכי לי' רחמנא כגון נ"ר דלא הוי של בעה"ב כלל ול"ש בי' רעך אך לפמ"ש אני דהטעם דאיסורא ל"ז ליה היינו כיון דאסור באכילה אם כן אפשר בקטן כיון דקיימא לן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו אם כן אפשר אסור לחוסמו ואפשר דפועל קטן אצל אביו דאביו סוברים דמצוה להפרישו מותר לחוסמו והדברים עתיקים. אך באמת זה הטעם דלא הוי שלו ג"כ אמת כמו שמוכח לקמן גבי דישו בבהמה אם כן באיסור אכילה מותר לחסום לקטן ג"כ דאין לו זכיה כלל ובאתי רק לעורר. לעיל כתבנו דפסקינן משל שמים אוכל עד שיניח לתוך פיו פשוט משהגיע לידו והבעה"ב לקח מאתו הרי הוא של בעה"ב לענין קידושי אשה וכדומה דאכתי שלו הוא רק עובר בעשה זו אבל הממון שלו הוא ממש ולא זכה הפועל וז"פ. וז"ל הר"מ כאן הלכה ה' העושה בחטין וכיוצא בו אחר שעשו כגון ששכרן לבור צרורות או לטחון הרי אלו אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה וכו' כתב המנ"ל בקצת נסחאות כתוב אחר שעישר (היינו אחר שעשו שכתוב בספרים דידן כתוב אחר שעישר) ויש מקום דקדוק דמאי איצטרך לכתוב אחר שעישר מאחר שאוכלין מן הדין מעשר ומאכילן דהרי בסמוך גבי נתפרסו עגוליו וכו' כתב ואם לא הודיען מעשר ומאכילן עכ"ל ודבריו תמוהים כ"ה דאוכל מן הדין בהודיען אין אוכלין כלל מדבר שאסור באכילה כי איסורא לא זכי להו רחמנא רק בלא הודיען משום מקח טעות מעשר אבל בהודיען אינו מעשר ואין אוכלים כלל עיין בגמרא ותראה אם כן דברי הר"מ ברורים דהשוכרן לבור בחטין אף דלא נגמרה מלאכתן לחלה מכל מקום על כל פנים בטבל אין אוכלים דאיסורא וכו' ועד כאן מיירי הכל מדיני האוכלים מן התורה ולא מיירי כלל [מן] הודיען עיין ותראה שכן הוא. גם אח"ז כתב המנ"ל על מ"ש הר"מ והרי הם טבל כתב דאין טבל מעכב האכילה כמ"ש בלא הודיען ובאמת אין ענין זל"ז בלא הודיען מעשר ומאכילן דהוי כמקח טעות אבל מן התורה בהודיען אינו אוכל כן הוא פשוט למעיין ודברי המנ"ל צ"ע. ולענין דינא אם גם בטבל אינם אוכלים לפמ"ש לעיל דאיסור לא זכי ליה רחמנא אם כן ה"ה בטבל אבל לפמ"ש בשם הש"מ דלא הוי היתר אכילה ופטור מחלה דלא הוי עריסותיכם אם כן בטבל הרבה שיטות דהוי שלו עיי' בסוגיא דף ל"ה בתוס' שם והר"מ פוסק ג"כ בפ"י מה' ביכורים דטבל חייב בחלה ע"ש בהלכה זיי"ן אם כן הוי לכם והוי רעך אם כן אפשר אוכלים אך על כל פנים כ"ז שהוא טבל בודאי אינם רשאים לאכול איסור רק הם בעצמם מעשרים והבעה"ב אין צריך לעשר כיון דהודיען על כל פנים הם בעצמם מעשרים. אך כיון דאינו שלהם עד שבא לתוך פיהם האיך מעשרים דבר שאינו שלו. אך יכולים לעשר משלהם דקיימא לן התורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים כמבואר בר"מ פ"ה מה' תרומות. והנה באמת זה חוב לבעה"ב דע"י כן יהיה רשאי לאכול אך לדברי הר"ן בפ' השולח גבי פרוזבול דמזכה לו ע"י אחר אף דחוב הוא מכל מקום כיון דעתה הוי זכות לא משגחינן בחוב הבא עי"ז ה"נ כיון דעתה זכות אף דיבא חוב מכל מקום הו"ל זכות וגם בלאו הכי יש לחלק וכ"ז באתי רק לעורר ישמע חכם וכו'. ואם הפועלים מודרים מבעה"ב בהנאת מאכל נראה דמותרים לאכול ממה שעושים כיון דמשל שמים הם אוכלים אינם אוכלים משלו כלל ובאתי רק לעורר: