מנחת חינוך ו:ג

1וכ"ג בכל התורה. ולכאורה למה המתין הרהמ"ח עם הכלל ע"כ ולא כ' במצות עשה הקודמות ואפ"ל דשם אינו חידוש דאפילו בכפי' נעשה המצוה בשלימות כגון פו"ר דמ"מ היה לו בנים או נימול בשר ערלתו ונתקדש החודש או נשחט הפסח אבל כאן אם יאכל ע"י כפי' אינו נהנה והוי שלכד"א או שלא בכוונה קמ"ל דכופין אותו שיקיים ואם מקיים בשלימות עיין ר"מ פ"ב מה' גיטין. ובכלל מ"ע זו נכלל ג"כ לאו הבמ"ע והיינו אם אוכל פסח ביום ע"פ עובר בלהמ"ע דכתיב ואכלו וכו' בלילה ולא ביום ולהבמ"ע עשה ע"כ עובר בעשה באוכל ביום עיין פסחים מ"א ומ"ב דאם אוכל כזית צלי מבע"י עובר בעשה ור"י ס"ל דעובר ג"כ בל"ת והר"מ כאן פסק כחכמים דא"ע רק בעשה וער"מ פ"ה מה' עירובין ה"ז ובכ"מ ומ"ל שם. והר"מ והרהמ"ח אין מונין זה לעשה בפ"ע דנכלל זה בכלל מ"ע דאכה"פ והרמב"ן ז"ל מונה זה לעשה בפ"ע ועיין כאן במ"ל ובסה"מ להר"מ והרמב"ן ואין כאן מקומו.

2והנה במה שכ' לעיל תחלת המצוה לענין אכילה גסה הראו לי הלומדים בתוס' פסחים ק"ז ע"ב ד"ה דלמא כתבו דאין לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אף שלא קיים מצות אכילה אכ"פ לא מעכבא ותמהו נהי דאכילת פסחים ל"מ היינו לענין חיוב פ"ש אבל בודאי הוא מ"ע בפ"ע כמבואר בר"מ והרהמ"ח כאן אם כן הוי בודאי רשע דאינו מקיים מ"ע. ואמרתי להם דבעשה שעבר אינו רשע דהוי בשוא"ת ע' חו"מ סי' ל"ד דרשע כתיב בתורה לפסול לעדות וכ' האחרונים שם דעבר על עשה אינו פסול ועיין בנה"מ שם ע"כ דלא מיקרי רשע. וגם בלאו שאב"מ כ' האו"ת שם דכשר לעדות דלא נקרא רשע דהוי שוא"ת מכ"ש בעבר על עשה בשוא"ת ובשבועות י"ג אמרינן אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה מבואר אף בעשה ה"ל רשע ואין לחלק בין עשה לעשה ועיין בה' תשובה וצ"ע ד' האחרונים בה' עדות. ואפשר דבלשון תורה אין רשע רק בחיוב מיתה או מלקות עיין ר"מ דנלמד מדכתיב אשר הוא רשע למות וכתיב והיה אם בין הכות רשע ע"כ בעדות כשר מן התורה אך בדברי קבלה נקרא רשע. על כל פנים צ"ע דהת"ו כאן דפושעים בד"ק הוא וצ"ע וד' המהרש"א שם שמבואר למעיין דאכילת פסחים אינה מצוה ודאי תמוהים ע"ש.

3ואם אכל זית פסח או שאר מ"ע בעת שטותו ונשתפה לא יצא במה שאכל בעת שהיה שוטה ער"ה כפאו שד ל"י ובטו"א שם.

4ואם לא הביא ב' שערות אך בא בשנים דעכ"פ מחויב לאכול מדרבנן ואכל ואח"כ הביא ב"ש אפשר לשיטת ה"ר טוביה מווינא הובא במרדכי מגילה דרבנן מוציא החיוב ד"ת כמו שעושים קידוש היום מפלג המנחה ויוצאים ידי דאורייתא אף דפה"מ אינו מחויב מן התורה והובאו דבריו במג"א ה' שבת סי' רע"א אך באמת א"ד וצריך לאכול עוד כי הוי כמו שאכל בפטור ויבואר לקמן בחיבורינו בעזה"י:

5ובמצוה זו נכלל ג"כ דין מרור ואינו נמנה בפ"ע כי הוא חלק מצוה מפסח כי בזה"ז שאין פסח מרור רק דרבנן ודוקא בזמן הפסח מרור מן התורה ע' ש"ס ור"מ כאן והחו"מ.

6ונראה פשוט להפוסקים כראב"ע דפסח אינו נאכל אלא עד חצות מן התורה ה"ה מרור בזמן שבהמ"ק קיים ג"כ אינו נאכל אלא עד חצות ואח"ז ליכא מצוה וע' פסחים קי"ט ע"ב א"ר אכל מצה לאחר חצות בזה"ז לא יצא י"ח ומקשינן פשיטא כיון דאתקש לפסח היינו על מצות ומרורים וכו' מ"ד כיון דאפקי' מהיקשא קמ"ל דכי אהדרי' קרא למלתא קמייתא אהדרי' וא"כ במרור דלא אפקי' מהיקשא כלל אם כן פשיטא דהוי כדין פסח ול"י לאחר חצות עש"ס שם ותבין. ולהר"מ דזמן פסח כל הלילה ודאי זמן מרור נמי כל הלילה אף שחז"ל גזרו על פסח לא"ח משום סייג מכל מקום במצה ומרור ל"ג ופשוט.

7והמרור הם ה' מינים השנויים במשנה ויוצאי' בעלים וקלחים והעלים צריכין שיהיו לחים ובקלחים אפילו יבשין. וכבושין שלוקין ומבושלין א"י וער"מ ושו"ע או"ח סי' תע"ג ובמג"א שכתב דוקא במיני' אלה יוצאים אבל לא שאר דבר מר ואם בלע מרור ל"י דטעם מרירות בפיו בעינן ע"ש בשו"ע והמבואר בשו"ע אין דרכי להאריך.

8ולענין מרור גזול לשיטות הרבה יש חילוק בזמן בהמ"ק דהי' דאורייתא וזה"ז דאינו אלא דרבנן ואם אכל מרור שלכד"א ל"י בודאי כמו מצה ושאר מ"ע אף שבר"מ פי"ד מהמ"א כ' או שעירב דבר מר והוי שלכד"א היינו בסתמא שעירב לתוך המאכל אבל בודאי מינים הללו הם ראוי לאכילה וכמדומה לי שמצאתי כן בפרי מגדים או"ח ואיננו ת"י כעת.

9וח"ש אם קצת מצוה איכא ע"ל שתלוי באכילה וע' פרק ערבי פסחים אכלן לחצאין ובלבד שלא ישהה יותר מכא"פ מבואר דלכתחלה מ"ע מצוה שיאכל ביחד וכ"כ בהג"א אך בדיעבד יצא בכא"פ.

10ולענין אם אכל מרור טבל או מע"ש עש"ס ור"מ ואין דרכי להאריך בדברים המפורסמים והאריכו הראשונים והאחרונים אך לא אמנע לכתוב פרפרת אחת על קו' תוס' סוכה ל' דל"ל למעוטי דא"י במצה של טבל תפ"ל דהוי מהב"ע דקאכל איסורא ונפק י"ח מצה ולפמש"ל ל"ק דאם אכל מצוה ודבר הרשות מב"מ ודאי הרשות מבטל למצוה וא"י ידי המצוה ולפי זה אם אוכל מצה כשרה וכזית מצה מבציקות של עכו"ם דרך משל א"י כלל דהרשות מבטל המצוה ומכל מקום זה פשוט דאם אוכל ב' זתים מצה כשרה יצא ול"ש לומר דרשות מבטל המצוה ויותר מכדי כזית הוי רשות ז"א דהא איזה טעם שטועם בזה יוצא ולא הוי רשות וז"פ והנה התוס' כ' שם דל"ה מהב"ע אלא אם כן יוצא המצוה ע"י עבירה ובלולב של אשרה דאין עבירה מסייע למצוה ל"ה מהב"ע ולפי זה אם אוכל כזית מצה כשרה ואכל בב"א עוד זית מצה גזולה אם נאמר מחמת מהב"ע באמת בלא העבירה אף אם לא הי' אוכל הכזית טבל או גזל יי"ח בכזית הכשר שאכל אם כן ל"ה מהב"ע והוי כאוכל שני זתים מצה כשרה אבל עתה שהתורה פסלה הכזית טבל אם כן הכזית טבל ה"ל רשות ומבטל הכזית חובה ולא יצא כלל ע"כ כתבה התורה לפסול ונ"מ דלא יצא כלל אף שאכל כזית כשר ג"כ כנלע"ד אף שהוא דרך פלפול לא מנעתי לכתבו.

11והנה כתבתי לעיל דבמ"ע צריך לאכול כזית וע' חולין כ"ח ובכורות ט"ו וסוכה דא"א לצמצם ואם נאמר אף בי"א כן אם כן היאך יוצא בכזית דלמא ליכא כזית אך התוס' שם כ' בשם ר"ש דהוי ס"ס וה"נ שמא יותר מכזית או על כל פנים זית והצד דפחות הוי חד צד נגד שני צדדים והנה באיסור דלוקין על זית הוי ג"כ ב' צדדין דלמא יותר או כזית אך באין לו רק מצה של איסור בענין דעשה דל"ת וע' שאג"א ה' מצה ק' היאך ידחה הא יותר מזית ודאי אסור לאכול דעושה איסור שלא במקום מצוה וצריך זית מצומצם ובמצומצם יש שני צדדים לאיסור שמא פחות מזית וא"י המצוה ועושה איסור ואם הוא יותר עושה איסור שלב"מ מצוה ונשאר רק צד אחד אם כן איך יכול העשה לדחות ועמש"ל ק' הגאון ר"י ור"י תירץ אך בל"ז לא יוכל לדחות כי א"א לצמצם למ"ד בי"א ג"כ א"א לצמצם ולקמן בחיבורי זה כתבתי דלפע"ד ל"ק כלל מא"א לצמצם וא"צ לסבר' הר"ש: