מיני תרגומא על תורה, שמות כא:כב

1כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. כתב הרמב״ן בזה״ל כאשר ישית עליו וכו׳ כשיתבענו הבעל בב״ד להשית עליו עונש על כך. לשון רש״י ונכון הוא. אבל אונקלוס אמר כְּמָא דִי יְשַׁוִי עֲלוֹהִי בַּעֲלַהּ דְאִתְּתָא ואמר ר׳ אברהם ככל אשר ישית עליו בעל האשה או יתן בפלילים כאלו אמר שיתפשר עמו לרצונו או ישלם כדי דמיהם ע״פ ב״ד ואיננו נכון כי מה טעם להזכיר זה. ולפי דעתי בעבור שאין בילדים האלו ניכר כי מי יודע אם יצליחו אמר הכתוב אע״פ שאין כאן ממון תשלומין נשים עליו עונש והוא כמו קנס וממון שיטילו עליו אחרים על כרחו וכן ויתן עונש על הארץ [מלכים ב׳ כ״ג] ויין ענושים ישתו [עמוס ב׳] ואמר שיהא העונש ככל אשר ישית עליו בעל האשה שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו ויתן זה בפלילם שלא יתן עליו עונש יותר מכדי דמיהן ובמכילתא ככל אשר ישית עליו שומע אני כל מה שירצה ת״ל ונתן בפלילים אין בפלילים אלא דיינין עכ״ל. וקצת צריך ביאור מה שהביא הרמב״ן ממרחק לחמו מן מלכים ועמוס ולא כתב קרא [דברים כ״ב] וענשו אותו מאה כסף והביאו רש״י. ודע דמ״ש הרמב״ן בשם ר׳ אברהם וכו׳ אכן בר׳ אברהם אבן עזרא איתא בזה״ל כאשר ישית עליו אבי הילדים אם יעשו כחפצי הנוגף ואם לאו יתן ע״פ בית דין עכ״ל. ובכן תראה כי הרמב״ן אסבורי אסבר׳ לדברי ר׳ אברהם שפירש לדעתו בקרא כך הוא דמה דכתיב ונתן הוא וי״ו המתחלקת ופירושו או יתן בפלילים ולפיכך רישא דקרא כאשר ישית עליו פירושו כאלו אמר שיתפשר עמו לרצונו. אבל מה שטען הרמב״ן עליו ואיננו נכון כי מה טעם להזכיר זה. יש לומר ונימא איהו לנפשיה דהא איהו מסכים לפי׳ רש״י כשיתבענו הבעל בב״ד וכו׳ קשה ג״כ מה טעם להזכיר זה דפשיטא דאם לא יתבענו הבעל בב״ד מי מחייבו ואם אין תובע אין נתבע. אלא צריך אני לומר דה״א משום לפי מאי דקיי״ל כופרא כפרה ובין רבנן ובין ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה ס״ל לפי המסקנא ב״ק דף מ׳. כופרא כפרה ולפי הסברא דבמה שהוא משום כפרה אף אם אין חבירו תובעו מחייבין בית דין אותו כי היכי דליהוי ליה כפרה ונהי דלענין אם ממשכנין אותו מספקא ליה בב״ק דף מ׳. [ופסק הרמב״ם פרק י׳ דין ד׳ מהלכות נזקי ממון דממשכנין אותו והטעם מבואר בהמגיד ובלחם משנה] מ״מ הא פשיטא שהב״ד מחייבין אותו ואומרין לו שצריך לשלם כדי שיהי׳ לו כפרה וא״כ היה עולה על הדעת דגם בולדות הדין כך לכך הוצרך לכתוב כאשר ישית עליו כשיתבענו הבעל בב״ד להשית עליו עונש על כך אבל בלא תביעת הבעל אין ב״ד נזקקין לכך וטעמא רבה איכא דבישראל אין שום חיוב מיתה ועל העוברין [ועיין תוס׳ דף ל״ג. ד״ה אחד נכרי וכו׳ ותוס׳ סנהדרין דף נ״ט. ל״ה ליכא וכו׳ ועיין מזרחי בפ׳ ולא יהיה אסון באשה וכו׳ ועיין תשובות ח״י סימן ל״א וכבר הארכתי בזה בס״ד ואין כאן מקומו] ובזה יומתק הסוד דדוקא הכא ויצאו ילדיה לשלם דמי ולדות לבעל כתיב כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר כשיתבענו אבל לקמן פסוק למ״ד את כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו ותרגם אונקלוס אִם מָמוֹן יְשַׁווּן עֲלוֹהִי וְיִתֵּן פּוּרְקַן נַפְשֵׁהּ כְּכֹל דִי יְשַׁווּן עֲלוֹהִי לא כתיב כאשר ישיתו עליו יורשי הניזק משמע שהב״ד מעצמן אף בלא שום תובע נזקקין לחייבו [ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בס״ד] ולהכי ת״א עלי ושת יְשַׁווּן וכן דִי יְשַׁווּן לשון רבים דהיינו הב״ד שמחייבין אותו על כך כי היכי דתיהווי ליה כפרה. אמור מעתה עפ״י הוצעה קלה זו מבואר דגם לפירוש רבי אברהם אבן עזרא איצטריך דה״א דפשרה שמפשר הבעל עמו בפחות מדמי ולדות לא מהני כמו דגבי כופר שמחוייב משום כפרה לשלם כל דמי הניזק הכא נמי הכי גבי דמי ולדות קמ״לן דלא אלא אם רצה הבעל למחול וליטול בפחו׳ סגי מטעם דאמרן דלא שייך גבי עוברין מילתא דכפרה כלל [ובחידושי בס״ד מבואר בעניינים שזכרתי ביאור ארוך והרוצה לעמוד עליו יעיין שם]: