משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים א:יא
משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Bikkurim 1:11
Open in the reader →1אף משנה זו היא סיכום להלכה שנשנתה לפני כן בפרקנו במשנה ו, אך יש בה תוספת הלכה חולקת של רבי יהודה למה ששנינו במשנה ב. משנתנו זו, כמשנה הקודמת, מונה את אלו שמביאים ביכורים וקוראים.
2הקונה שלשה אילנות בתוך שלחבירו – הקונה בסתם בלא לפרש אם קנה קרקע עמהם, מביא וקורא – את פרשת הביכורים. במשנה ו שנינו כי הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא ורבי מאיר חולק ואומר כי אף הקונה שני אילנות מביא וקורא, ומשנתנו שונה כי הקונה שלושה אילנות קנה קרקע עמהם ומביא וקורא.
3רבי מאיר אומר אפילו שנים – בסתם קנה קרקע ומביא וקורא. דברי רבי מאיר שנויים אף במשנה ו, ואין בדבריו כאן חידוש. מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, ביקשו למצוא דיוקים והדגשות שונות בדברי החזרה של רבי מאיר, וכבר העיר בעל מלאכת שלמה: "ואף על גב דתנא ליה לעיל אורחא דתנא למיתני הכי" (=ואף על פי ששנה לו למעלה דרך התנא לשנות כך). אנו נשוב לשאלת הכפילות בסוף המשנה.
4קנה אילן וקרקעו – פירש במפורש בקניית האילן שהוא קונה את האילן וקרקעו, אף על פי שלא קנה אלא אילן אחד, מביא וקורא – שהרי מביא ביכורים מן האילן שנטוע בקרקע שלו.
5רבי יהודה אומר אף בעלי אריסיות והחכורות מביאין וקורין – אריסיות רשאים להביא את ביכורי פרותיהם ולקרוא, ככל בעלי קרקעות. במשנה ב נאמר כי האריסין והחכורות אינם מביאים ביכורים, ובמשנתנו אומר רבי יהודה כי בעלי אריסיות והחכורות מביאים ואף קוראים. בתלמוד הירושלמי (סד ע"ב) מצויות שתי דעות לפירוש "בעלי אריסיות והחכורות". לפי פירוש אחד אריס לשעה וחכור לשעה אמנם אינו מביא, אך אריס לעולם וחכור לעולם מביא, כלומר, אריס קבוע "לעולם". לדעת רבי יוחנן אף אריס וחכור לעולם אינו מביא, ומשנתנו היא בחכורי ואריסי בתי אבות. הקרקע שייכת לבעל הקרקע, אך האריסות והחכירה הן זכות ומציאות שעוברת בירושה. ואמנם מצויות כמה הלכות שדנות בחכורי בתי אבות. בחלה שנינו: "ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא, רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית ורבן גמליאל פוטר" (פ"ד מ"ז), ועל משנה זו אומר הירושלמי בשם רבי יוחנן: "לא חייב רבי ליעזר אלא בחכירי [בתי 57 כך בכ"י רומי, רש"ס ואור זרוע, ח"א סימן רנ, עמ' 17. ] אבות כגון מהלל דבית רבי" (ס ע"א), ואין מהלל זו אלא נהלל שבנחלת זבולון, כמתואר ביהושע (יט טו) וכזיהוי בירושלמי מגילה (פ"א ה"א, ע ע"א): "ונהלל – מהלול". בשטחה של נהלל נמצאו עדויות ארכאולוגיות לקיום בית אחוזה באתר 58 רבן, סקר נהלל, עמ' 96 אתר 28. לכל הפרשה בהרחבה ראו הנספח למסכת דמאי. (איורים 51-50).
6אם כן, הירושלמי מנסה לתרץ את הסתירה בין שתי המשניות. התירוץ הוא רֵאלי, כלומר משקף מציאות יישובית של תקופתם, ברם אין הוא פשט המשנה. כפשוטה משנתנו חולקת על משנה ב. משנה ב היא משנת רבי מאיר, ומשנתנו משנת רבי יהודה. המשנה לא הביאה את דברי רבי יהודה למשנה ב שבה נזכרים האריסים והחכורות. היא בקשה, כפי שמסתבר, למנות במשנה את כל אלה שאמנם מביאים וקוראים, וביניהם אף בעלי אריסות וחכורות. אפשר גם שהיא מתעלמת מדעתו החולקת של רבי יהודה, מתוך העדפת עמדתו של רבי מאיר.
7הפרק כולו מתחלק לשניים. משניות א-ט מציגות את הלכות ההבאה סביב ציר הקריאה, מביא וקורא או מביא ואינו קורא, וכו', וזו יחידה מגובשת. משניות י-יא הן עריכה אחרת הסודרת את הלכות הביכורים סביב ציר אחר, מי מביא ביכורים, ועניין הקריאה נזכר רק באופן משני. לפנינו שתי עריכות שיש ביניהן קרבה רבה מבחינת התוכן, והדינים כמעט זהים, אבל זו עריכה אחרת. הבנה זו שלפנינו שני רבדים של עריכה מסבירה את הכפילות הרבה. רבי רצה להביא את שתי העריכות משום שבכל אחת תוספת פרטים, ולא חשש להכפלה. זו דוגמה נאה לשיטת עריכה הרווחת במשנה, של הבאת גושים מסוגננים, כמעט ללא עריכה מתאמת. ניתן להגדירה כשיטת ה"ליקוט". עם זאת, אין זו שיטת העריכה האחידה בכל ששת סדרי המשנה, ולעתים התערב רבי (עורך המשנה) בטקסט שהביא, ולא כאן המקום להרחיב בכך 59 על כך ראו בקצרה במבוא הכללי לפירוש המשניות. .
8דעתו של רבי יהודה יש בה עקיבות הגיונית. הוא מתיר לקרוא למי שהבריך את גפנו דרך שדה אחר, כלומר מקל בדרישה של "אדמתך". הוא מתיר לגרים להביא ולקרוא (ראו פירושנו למשנה ד), הוא מתיר להביא ולקרוא למי שיבש המעיין שהשקה את אילנו (מ"ו), למוכר שדהו (מ"ז) ולאריסים וחוכרים (מי"א). בכל אחד מהמקרים הציעו המפרשים הסבר מקומי-נקודתי לעמדתו. הסבר כזה מופיע כבר במשנה (מ"ב), ובשם ברייתות בירושלמי (ראו פירושנו למשניות ד, ו, ז). למרות ההסברים הללו אי אפשר שלא לראות בכל העמדות הללו משנה הלכתית אחת, ולחפש לה טעם מכליל. רבי מאיר סבור שמעשה ההקדשה של ביכורים כפוף לתנאים ההלכתיים. אם הוא לא נעשה כהלכה, הביכורים פסולים, או שלפחות אין הם נחשבים לכשרים באופן מלא, ולכן איננו קורא. לעומת זאת רבי יהודה סבור שמעשה ההקדשה תקף, גם אם נפל פגם בכך שלא מולאו צווי ההלכה. מחלוקת דומה מצינו לגבי תרומות. בית שמאי וממשיכיהם (רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי אלעזר בן ערך ורבי יהודה) סוברים שאם הורמה תרומה שלא לפי כללי ההלכה הרי שזו תרומה, המרים יצא ידי חובה והתרומה חייבת באכילה בטהרה ועל ידי כוהן בלבד. לעומת זאת בית הלל סבורים שהתרומה איננה תקפה 60 ראו פירושנו לתרומות פרקים א-ב, ובעיקר פ"ב מ"א ומ"ד. . הוא הדין בנדרים. לפי בית הלל נדר שלא ננדר בצורה מדויקת איננו תקף, ולפי בית שמאי כל נדר תקף למרות הפגמים בדרכי ההצהרה 61 ראו נזיר פ"ה מ"א, מ"ב ומ"ה ועוד. אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך במקומו. .
9הלכת בית שמאי היא פשטנית ולדעתם מעשה הקודש תקף תמיד, ואילו בית הלל מציעים שיטה משפטית מדוקדקת שמעשה ההקדשה תלוי בפרטי הביצוע. דומה שזהו המקור לשיטת רבי יהודה כאן. לדעתו כל הפרטים שעליהם מדובר הם אולי סטייה מהרצוי, אך אין הם פוגעים בהקדשת הביכורים. רבי יהודה מהלך, אפוא, בשיטת רבי אליעזר (ראו לעיל במשנה ב), אך לא בפרט זה או אחר אלא בעיקרון שכל מעשה קודש תופס.