משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ב:א
משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Bikkurim 2:1
Open in the reader →1הפרק כולו הוא יצירה מגובשת וערוכה כחטיבה אחת ומלוכדת. כל נושא מוגדר בצורה השוואתית. ביכורים מושווים לתרומה ומעשר: במה הביכורים דומים לשניהם ובמה לאחד מהם (מ"א-מ"ו). לאחריו מושווה האתרוג לאילן או לירק, במה דומה לזה ובמה לזה, ואחר כך נלמדים דיני הכוי בדרך ההשוואה לחיה ולבהמה, או לאחד מהם. אגב הדיון בכוי המשנה משווה בין דם אדם ודם חיה (מ"ז). הדינים עצמם מצויים לעתים קרובות במקבילות במשנה ובספרות התנאים, כל אחד במקומו, כפי שנבררם בפירושנו. עם זאת, לעתים נראה שיש הלכות שאין להן מקבילות מפורשות. הווה אומר, החומר לפרק לא נלקט מתוך המשנה שבידינו אלא הובא מתוך לקט הלכתי קדום שהיה מבוסס על אוצר המשניות הקדומות והמסורות של תורה שבעל פה.
2סגנון עריכת הפרק אינו רגיל במשנה. בדרך כלל המשנה מסודרת לפי נושאים, ואילו פרקנו ערוך לפי סימן חיצוני. דומה לו חטיבה בפרק א במסכת מגילה שבה ערוכות המשניות לפי סממן חיצוני אחר: "אין בין א לבין ב אלא...", וכן פרקים אחרים במשנה. כפי שנראה בפירושנו למשנה הראשונה היה כנראה קובץ משניות קדום וערוך שממנו ליקט עורך המשנה את פרקנו. קטעים אחרים שובצו במקומות אחרים 1 כגון משנה, חלה פ"א מ"ט (חלה ותרומה) ותוס', מעשר שני פ"ב ה"ח וה"ט (הקדש ומעשר שני); תוס', תמורה פ"ד הי"ב-הי"ד (עמ' 556); תוס', שביעית פ"ז ה"ז-ה"ט; תוס', כאן פ"ב ה"ג-ה"ז (ונמצא בכמה מהדפוסים כפרק רביעי במסכת שלנו), ואולי גם משנה, חגיגה פ"ג מ"א; נזיר פ"ו מ"ה, ועוד. . בכל המקורות הללו נערכות השוואות שונות, ואת כולן מאפיינת אי-ההקפדה על פרטים, מעין אי-ההקפדה שנזכיר להלן (בפירושנו למ"ב).
3לפרק מקבילה רגילה בתוספתא ומכאן שהפרק היה בעריכה הראשונה של המשנה, זו שעמדה לפני עורך התוספתא.
4המשנה הראשונה מבררת את קווי הדמיון בין תרומה לביכורים. באופן בסיסי שניהם קודש וניתנים לכוהנים, ולפיכך ההשוואה מתבקשת. בפירוש המשנה כלל נקוט בידנו: המשנה מונה את השווה והשונה, אך הרשימות השונות אינן בהכרח מלאות, בבחינת "תנא ושייר". הבבלי (יבמות עג ע"א) מסיק זאת לאחר בירור בדינים השונים במשנה, ואנו מעריכים כי זה כלל קבוע בכל משנה המונה רשימה, וכן גם בכל המשניות בפרק שלנו 2 כן העלינו גם בפירושנו למשניות במגילה פ"א מ"ה ואילך, וכן במשניות נוספות רבות. .
5התרומה והביכורין חייבין עליהן מיתה וחומש – אם אכל זר את התרומה הוא חייב מיתה, וחייב לשלם לבעלים חומש. אין הכוונה שהאוכל תרומה חייב בשניהם אלא שזר שאכל בשוגג חייב בקרן וחומש (משנה, תרומות פ"ו מ"א; בבא מציעא פ"ד מ"ח), ובמזיד חייב מיתה (פ"ז מ"א). הירושלמי (סד ע"ד) מעיר שדין חומש ומיתה חל אולי גם במקרים נוספים, אבל מבחינת פרשנות המשנה אין צורך לברר מתי אכילת תרומה שלא כדין גוררת מיתה ומתי היא רק בלאו רגיל, ודי אם יש מקרה פשוט שאכילת תרומה או ביכורים גוררת בו מיתה. אשר לביכורים, רק במשנתנו נאמר במפורש שזר שאכל ביכורים חייב מיתה, אבל הדין מתבקש מעצמו, שהרי את הביכורים מביאים למקדש והם דומים בכך לקודש.
6בתוספתא נאמר: "חומר בתרומה שאין במעשר שני... שהתרומה... מדמעת וחייבין עליה חומש... מה שאין כן בביכורין" (פ"א ה"ו). כפשוטה התוספתא חולקת על המשנה וקובעת שאין חייבים חומש על ביכורים. הר"ש תירץ שיש לחלק בין ביכורים שקרא להם שם (שאין מחייבים חומש) וביכורים שהביא לעזרה שעליהם חייבים בחומש. התירוץ חריף, אך כפשוטה התוספתא חולקת על המשנה. כפי שנראה במהלך הפירוש לפרק משנתנו מנוסחת באופן סתמי וכסיכום הלכתי, אבל בפועל יש תנאים החלוקים על פרטים רבים בפרק.
7ואסורין לזרים – אסור לזר לאכלם. הלכה זו קודמת לקודמתה, והיא תנאי לה. התרומה והביכורים אסורים לזרים, ולכן זר שאכלם חייב חומש ומיתה. המשפט מיותר, שהרי אם האוכלם חייב ודאי שהם אסורים. אלא שהמשנה רוצה לכנס תחת גג אחד את כל ההלכות והניסוחים המצויים בהלכות הקדומות.
8והן נכסי כהן – הפרות שהכוהן מקבל הם רכושו לכל דבר. הירושלמי (סד ע"ד) מוסיף שלכוהן מותר להשתמש בהם גם לסיכה או להדלקת שמן טמא וכיוצא באלו שימושים שאינם לאכילה, אבל ההסבר המרכזי למשנה הוא להלן: "ולמה אמרו הביכורין נכסי כהן? שהוא קונה מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה" (פ"ג מי"ב). אם כן, הכוהן רשאי למכור את התרומה (לכוהנים אחרים), והוא רשאי לתת אותם כתשלום חוב או כמסים לכוהן אחר. עד כאן החידוש צנוע, שהרי ודאי שהתרומה היא רכוש כוהן, אם כי חידוש מסוים יש כאן, שכן בדמי שביעית או במעשר שני אין הבעלים רשאי לבצע פעולות דומות. במעשר שני אין לשלם חוב (תוס', פאה פ"ד הט"ז; שביעית פ"ז ה"ט), ובעיקר אין להשתמש בו אלא לאכילה. עם זאת, החידוש העיקרי במשנה הוא שהביכורים ניתנים לכוהנים. המקרא אומר שיש להביא ביכורים ולהניחם לפני ה', אך לא נאמר מה דינם, והמשנה מסבירה שהביכורים ניתנים לכוהנים כמו תרומה. באופן טבעי משמעו של דבר שהביכורים מתחלקים בין הכוהנים העובדים באותו שבוע במקדש.
9בסדרת סוגיות מסביר הבבלי שרבי מאיר סובר שמעשר שני הוא ממון גבוה, ושייך לבורא עולם שהעניק את זכות אכילתו לחקלאי. על כן אין אדם רשאי ליטול אתרוג של מעשר שני, שכן הוא ממון של אחר (משנה, סוכה פ"ג מ"ה), וכן אין הוא רשאי לקדש אישה ברכוש שאינו שלו (משנה, קידושין פ"ב מ"ח), אבל רבי יהודה סבור שמעשר שני הוא רכוש הדיוט ושייך לבעליו, על כן מותר לו ליטול מרכושו אתרוג. זו דרכו של הבבלי לפרש סדרת הלכות בהקשר זה 3 בבלי, קידושין כד ע"א; נד ע"ב; בבא קמא סה ע"ב; בבא מציעא צ ע"א, ועוד. .
10המינוח "ממון גבוה" הוא בבלי בלבד, וכל האבחנה אינה במקורות תנאיים ובתלמוד ארץ ישראל. היא אופיינית לבירור המשפטי הדקדקני והקפדני של התלמוד הבבלי, וספק אם יש לראות בה פרשנות לימי התנאים 4 במשנה סוכה שם (פ"ג מ"ה) נקבע שגם אתרוג תרומה דינו כאתרוג מעשר שני, והרי התרומה היא ללא ספק ממון פרטי (השייך לבעליו הכוהן). אם כן, הבעיה איננה הבעלות המשפטית אלא ההגבלה שאין להשתמש בפרות מעשר שני שלא לאכילה, ואין להשתמש בפרות תרומה לשימוש שאינו לאכילה מתוך החשש שייטמאו, כפי שהסברנו בפירושנו למשנה שם בעקבות התלמוד הבבלי. . מכל מקום, ניתן היה לפרש את משנתנו שתרומה היא "נכסי כוהן", כלומר רכוש פרטי, ומעשר שני "ממון הדיוט", ואז הייתה משנתנו כרבי מאיר. ברם, המשנה עצמה (פ"ג מי"ב) מסבירה אחרת את המונחים. זו ראיה לכך שהמשנה לא עסקה בהגדרת הבעלות המשפטית של תרומה ומעשר אלא רק בדיני הקדושה שלהם.
11ועולין באחד ומאה – אם נפלה סאה תרומה, או ביכורים, למאה סאה של חולין – הקודש בטל והכול חול. דיני ביטול באחד ומאה נשנו לעיל (תרומות פ"ד מ"ז), ושם דנו בהם והראינו כי המונח "אחד למאה" הוא כללי. יש מחלוקת תנאים מהי הכמות המדויקת, וגם משנתנו נוקטת בלשון כללית בלבד. לא נאמר במשנה מה דינו של מעשר שני. יש מהמפרשים שטענו שמעשר שני בטל ברוב 5 ראו מלאכת שלמה. , אבל לפי פשוטם של דברים אין כלל בעיית ביטול מעשר שני. אם התערב מעשר שני ברוב או במיעוט ניתן לחלל את הפרות (כלומר את מרכיב המעשר השני) ובכסף לקנות פרות חדשים 6 וראו פירושנו למשנה הבאה, "אסורין מליאכל בירושלם". , וטעונים רחיצת ידים – האוכל צריך ליטול את ידיו לפני האוכל. כך גם בכל אכילת קודש, והדין ידוע. תרומה חייבת כידוע ברחיצת ידיים, ומשנתנו סוברת שכן הוא באכילת מעשר שני. במסכת חגיגה שנינו: "נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה" (פ"ב מ"ה). יוצאים ידי חובת הטהרה בנטילת ידיים, וזו כמובן הקלה משמעותית שאין צורך בטהרה מלאה 7 מחלוקת אמוראים היא האם יש ליטול ידיים בנוסף לטבילה או לא. ראו ירו', ברכות פ"ח ה"ב, יב ע"א, ולא נרחיב בכך. . לא מן הנמנע שהמשנה מניחה שהנכנס לירושלים הוא עולה רגל והוא כבר טהור, והשאלה היא רק בדבר חובת היטהרות נוספת לפני האכילה, כשם שהייתה חובה כזאת להיטהר לפני הכניסה למקדש אף למי שכבר היה טהור. אם אכן כך הוא הרי שההקלה מצומצמת למדי. משנתנו ומשנת חגיגה מציגות את ההלכה כמקובלת ללא עוררין, אבל במקום אחר שנינו: "כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרים במעשר" (משנה, פרה פי"א מ"ה). הווה אומר, לפי רבי מאיר מי שזקוק לנטילת ידיים מותר לו לגעת (ומן הסתם גם לאכול) במעשר. אי אפשר לפרש שמשנת פרה מדברת על מעשר ראשון, שאם כן למה אוסרים חכמים? אפשר היה להידחק ולומר שהמדובר במעשר ראשון שלא הורמה תרומתו, ומדובר רק בנגיעה ולא באכילה, שהרי אין לאכול לפני הרמת התרומה. אלא שהירושלמי מפרש שרבי מאיר של משנת פרה חולק על משנתנו ועל מקבילותיה 8 ירו', סד ע"ד; חגיגה פ"ב ה"ב, עח ע"ב. סוגיית הירושלמי הועברה ממשנה אחת לחברתה, ומקורה אינו ברור. , ומשנתנו כחכמים. לאחר מכן מנסה התלמוד לתרץ את הסתירה ונדחק להציע שלדעת רבי מאיר מותר לגעת במעשר אך לא לאכלו, והתירוץ דחוק וקשה; אולי כוונת התלמוד להסבר הקודם הצענו (שמדובר במעשר ראשון שלא הורמה תרומתו).
12המונח "רחיצת ידים" נדון בפירושנו לחלה פ"א מ"ט ושם הרחבנו מעט, ולא נחזור על הדברים.
13והערב שמש – את התרומה אוכלים לפנות ערב, לאחר טבילה. הטבילה נועדה לסילוק חשש טומאה לתרומה, ומעבר לכך, גם כוהן שידע בוודאות שלא נטמא טבל את גופו לטהרה וקדושה. המשנה במסכת ברכות (פ"א מ"א) אומרת בפשטות שהכוהנים נהגו לטבול לפנות ערב, ופירשנו משנה זו שנהוג היה שכוהנים (גברים ונשים) טבלו בכל יום לפנות ערב בין אם נטמאו בין אם לאו. על כך נאמר "כוהנת שהיא טובלת בכל יום אינה חופפת ואינה סורקת" (ירו', פסחים פ"א ה"א, כז ע"ב), ונראה שבטבילה זו מדובר 9 עמדו על כך אפשטיין, מבוא, עמ' 1013; אלבק בפירושיו; ליברמן, ירושלמי, עמ' 372; גינצבורג, פירושים ח"א, עמ' 12-3. . מבחינה הלכתית נועדה הטבילה לטהר מספק טומאה, שאולי נטמא בה הכוהן. ברם, מעבר לכך הטהרה היא מעמד בפני עצמו המעניק קדושה לאכילת התרומה או הקרבן. כך גם כוהן הנכנס לעבודה במקדש מטהר את עצמו, אף אם הוא בוודאי טהור 10 ראו על כך במבוא למסכת יומא. . מבין השיטים מבצבצת התביעה לראות בסעודת התרומה סעודת קודש, נושא שעמדנו עליו במבואנו למסכת תרומות.
14הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן 11 "מילת כן מחקה רבי יהוסף אשכנזי" (מלאכת שלמה), אך היא קיימת בכל הנוסחאות שבידינו והיא ממטבעות הלשון הקבועות של הפרק. במעשר – הרמב"ם מעיר שמעשר שני שונה מתרומה וביכורים גם בכך שטבול יום אוכל במעשר, אך רשאי לאכול בתרומה רק לאחר שקיעת החמה 12 טבול יום הוא מי שטבל וטרם שקעה עליו החמה. ראו משנה, נגעים פי"ד מ"ג. . לדעתנו הבדל זה הוא הבדל נוסף שאינו נזכר במשנה, ומשנתנו היא בבחינת "תנא ושייר". המשפט הוא משפט סיכום, מיותר מבחינה טכנית, ואין בו חידוש, שהרי הוא חוזר על הרישא. משפט דומה מופיע גם בהמשך משנה ב והוא שייך לעריכה הספרותית המבריחה ומחברת את כל הלכות הפרק.
15משנה דומה שנינו לעיל: "החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש, ואסורים לזרים, והם נכסי כהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, ואין ניטלין מן הטהור על הטמא, אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור" (חלה פ"א מ"ט). המשנה שם שייכת לאותה שיטת עריכה ספרותית, כמו כל משניות הפרק, ודומה בסגנונה למשנתנו. מכאן יש להסיק שהייתה משנה קדומה שהייתה ערוכה בסגנון השוואתי: תרומה וביכורים, תרומה ומעשר, תרומה וחלה וכן הלאה. עורך המשנה ליקט ממנה כמה משניות, ובמסכת חלה שיבץ משנה אחרת באותו סגנון, אך בנושא שונה במידת מה.