משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ב:ב

1יש במעשר ובביכורים מה שאין בתרומה – המשנה מונה את המשותף לביכורים ומעשר שני ואינו בתרומה, שהמעשר והביכורין טעונין הבאת מקום – מעשר שני יש להביא לירושלים וביכורים למקדש. בכך הם שונים מתרומה שאותה נותנים לכוהן בכל מקום שהוא. כפי שראינו במבוא למסכת תרומות אבחנה זו היא במישור המשפטי, ולמעשה היו רבים שהעלו את התרומה למקדש וחילקוה בין כוהני המשמרת, או לכוהני מנגנון הקבע של המקדש. אבל מבחינה הלכתית, לפחות לפי חז"ל, ניתן להעניק את התרומה גם במדינה. המשנה משדרת שהעלאת מעשר שני היא כהעלאת ביכורים, אף שההבדל בין השניים ברור. ביכורים הם רכוש המקדש, ומעשר שני הוא רכוש פרטי. ביכורים מובאים למקדש כמעין קרבן, ומעשר שני אינו מגיע למקדש אלא לירושלים. המשנה משדרת שירושלים היא כמקדש, ואכן חכמים החילו על ירושלים רבות מהלכות המקדש 13 ראו ספראי, העליה לרגל, עמ' 155-151. . במקרה שלפנינו אין זו החלה של תפקיד הלכתי, אלא הרחבה ספרותית ורעיונית. עם זאת, המשנה אינה מקפידה לציין את ההבדל בין ההעלאות השונות כמו במשפט הבא במשנה.

2וטעונים ווידוי – המביא ביכורים מתוודה לפני ה', ככתוב במפורש: "ואמרת אליו הגדתי היום לה'..." (דברים כו ג). המונח "וידוי" אינו נזכר שם במפורש. וידוי אינו תופס מקום בסדרי העלאת מעשר שני, והמשנה מתכוונת לא למעשר שני אלא לווידוי הנאמר בביעור מעשרות: "ואמרת לפני ה' אלהיך, בערתי הקדש מן הבית..." (דברים כו יג) 14 וידוי המעשר נידון בפירושנו למעשר שני פ"ה מ"ט. . בשני הפסוקים הפועל המקראי הוא "אמר", וחכמים משתמשים במונח בן זמנם. המונח "וידוי" נזכר במקרא בהקשר אחר, וידוי הכוהן הגדול על קרבן יום הכיפורים (ויקרא טז כא), ווידוי דומה מוטל על היחיד המביא חטאת (ויקרא ה ה ועוד). מכאן גזרו חכמים שכל אמירה או הצהרה במקדש מכונה "וידוי", ושוב במישור הספרותי לשון חכמים מבטאת את הרעיון שהבאת מעשרות והעלאת ביכורים הן כקרבן.

3הבדל מהותי יש בין שני הווידויים (של ביכורים ושל מעשרות). הראשון הוא במסגרת ההליך הרגיל של העלאת הקרבן, והשני נאמר רק בביעור מעשרות ולא במסגרת הביצוע הסדיר של המצווה. יתר על כן, וידוי ביכורים הוא במקדש ווידוי מעשרות בכל מקום. משנתנו אומרת שבתרומה אין וידוי בניגוד למעשר שני (וביכורים), אבל הצהרת ביעור המעשרות כוללת את ההצהרה בדבר נתינת התרומה. אמנם התרומה אינה נזכרת במפורש בווידוי המעשרות, אבל חכמים דרשו את הפסוק "נתתיו ללוי" כנתינת התרומה והמעשר לכוהן וללוי (משנה, מעשר שני פ"ה מ"י). מכל מקום, עצם ביעור המעשרות כולל גם את תשלום התרומה הנדרש. הירושלמי (סה ע"א) רואה בכך מחלוקת בין המשניות 15 לבסוף הירושלמי מתרץ שאין מתוודים רק על תרומה אלא כוללים אותה עם שאר המעשרות. . עם זאת, לפי דרכנו אפשר לפרש שהמשנה אינה מקפידה על הפרטים. אמנם מבחינה הלכתית וידוי המעשרות כולל את התרומה, אבל בפועל הווידוי נאמר בזמן הביעור, ובזמן זה נותנים בעיקר מעשרות, שהרי את התרומות נתנו כבר בגורן בזמן האסיף. אם כן, וידוי מעשרות ווידוי תרומות למעשה זהים, אבל המשנה עוסקת רק בפן אחד של התמונה ומסתפקת בכך שביכורים ומעשר בשניהם יש וידוי, בניגוד לתרומה שהווידוי שלה נבלע בווידוי מעשר. הוא הדין בביעור. מן הסתם יש גם ביעור מעשרות, אבל בפועל אלו ניתנים בזמן הגורן, ולכן אין להם בפועל מועד ביעור. האבחנה במשנה היא אפוא בעיקרה מעשית, ומבחינה הלכתית גם לתרומות יש וידוי וביעור.

4ואסורין לאונן – האונן הוא מי שמת לו מת וטרם נקבר. האונן פטור ממצוות שכן הוא עסוק בקבורה, אך איננו בהכרח טמא, אלא אם כן כבר נטמא במפורש. האונן אסור במעשר שני (משנה, מעשר שני פ"ה מי"ב; תוס', פ"ב ה"ח; תוס', שביעית פ"ז ה"ז), ומותר באכילת דמאי (משנה, דמאי פ"א מ"ב), שכן בווידוי המעשר נאמר במפורש "לא אכלתי באֹני ממנו" (דברים כו יד). חז"ל קבעו בפשטות שאונן אסור בקודש, כלומר אסור לו להקריב במקדש או לאכול מקודשים 16 משנה, הוריות פ"ג מ"ה; זבחים פ"ב מ"א; מנחות פ"א מ"ב, ועוד. , על כן הוא אסור גם באכילת פסחים (משנה, פסחים פ"ח מ"ו), ואסור בביכורים. משנתנו אומרת שאונן אסור באכילת מעשר שני, וזו הלכה מפורשת גם במשנת מעשר שני (פ"ה מ"י). ממשנתנו ניתן להסיק בפשטות שאונן זכאי לאכול בתרומה, וכן שנינו: "אונן אסור במעשר ומותר בתרומה" (תוס', חגיגה פ"ג הט"ו) 17 השוו משנה, שם פ"ג מ"ג. בירו', יבמות פ"ח ה"א, ח ע"ג, סדרת דרשות המעגנות בכתובים את הדין הידוע שאונן מותר בתרומה. .

5רבי שמעון מתיר – לא נאמר במפורש מה מתיר רבי שמעון, האם הוא חולק ומתיר לאונן לאכול מעשר שני או ביכורים. מן הסתם רבי שמעון חולק על דין ביכורים, שהרי בתורה מדובר במפורש בווידוי המעשרות "לא אכלתי באֹני ממנו". משפט זה אינו מוסב על מעשר ראשון שעליו אין מגבלות אכילה, ואף לא על תרומה המותרת לאונן, אם כן על מה הוא מוסב? כן פירשו הרמב"ם, הרא"ש ואחרים. הבבלי מצטט את משנתנו בצורה קטועה: "ביכורים אסורין לאונן, ורבי שמעון מתיר" (פסחים לו ע"ב), ומכאן שהבין שרבי שמעון מתיר בביכורים. פירוש זה חייב, כמובן, את כל המפרשים המסורתיים 18 ייתכן שגם הירושלמי (סד ע"ד) פירש כן (שרבי שמעון חולק על איסור אונן בביכורים), אך עדיין הדברים סתומים וניתן לפרש שרבי שמעון חולק על דיני מעשר שני או על שני הדינים. . לפי זה יש לומר שלדעת רבי שמעון ביכורים אינם כקודש. זאת ועוד. כאמור, איסור אכילה של אונן נזכר בווידוי מעשרות, וכפי שנראה להלן רבי שמעון סבור שהביעור (והווידוי שלו) אינם חלים על ביכורים.

6מצד שני, ביכורים עולים למזבח וקשה לפרש שאונן יהא מותר בביכורים, אך כנראה רבי שמעון סבור שהמשפט "לא אכלתי באֹני" הוא כמו "לא נתתי ממנו למת" ואינו עוסק בבעלים עצמם אלא במתן צדקה לאחרים, שאין לתת ממעשר שני צדקה לאחרים, ואין בו רמז לאיסור המוטל על אונן לאכול מפרות מעשר שני. אבל הביכורים הם קודש, ואותם אסור לאונן לאכול. בהמשך המשנה חולק רבי שמעון על דין ביכורים בלבד, ולכן סביר לפרש גם את המשפט שלנו שרבי שמעון חולק רק על דין ביכורים, כמו הבבלי.

7טעמה של כל הלכת אונן לא נאמר במפורש. האונן אסור באכילה לא משום טומאה, שהרי טרם נטמא, אלא כנראה הבינו חכמים שהאונן אינו במצב של שמחה ואילו עבודת המקדש ואכילת קרבנות היא שמחה (בבלי, פסחים לו ע"א). מעשר שני וביכורים נתפסו כשמחה-קרבן, ודעת רבי שמעון שונה, כפי שפירשנו.

8וחייבין בביעור רבי שמעון פוטר – מעשר שני חייב בביעור, שכן הוא מפורש בפסוקי התורה שכבר צוטטו. מן הסתם רבי שמעון חולק רק על ביעור ביכורים, ואכן בתוספתא במפורש: "וחייבין בביעור, רבי שמעון אומר בכורים פטורין מן הביעור, רבי יוסה אומר מעשר שני טעון וידוי, ובכורים טעונין וידוי. מה מעשר שני טעון ביעור, אף בכורים טעונין ביעור. אמר לו רבי שמעון: מה למעשר שני טעון בעור שכן דמיו טעונין ביעור, תאמר בבכורים שאין דמיהן טעונין ביעור?" (פ"א ה"ז) 19 אבל במשנה, מעשר שני פ"ה מ"ו, נאמר שחכמים אומרים שיש ביעור למעשר שני וביכורים, ורבי שמעון אומר ש"הבכורים ניתנין לכהנים כתרומה", ומשמע שיש להם ביעור, ורבי שמעון רק הסביר כיצד מבערים אותם. בפשטות ניתן היה לתרץ שאלו שתי מסורות חולקות, בבחינת שני תנאים אליבא דרבי שמעון. ייתכן גם שרבי שמעון התכוון שהביכורים ניתנים לכוהנים אף לאחר מועד הביעור, כלומר למעשה אין להם ביעור. . כפי שאמרנו גם תרומה חייבת בביעור, ודין תרומה בביעור הוא כדינה בווידוי. לעיל נדרשים הפסוקים של הביעור "בערתי הקדש מן הבית – זה מעשר שני ונטע רבעי" (משנה, מעשר שני פ"ה מ"י), והברייתא בתלמוד מוסיפה "והביכורים" (ירו', מעשר שני פ"ה ה"ז, נו ע"ג). התלמוד מסיק, אפוא, שהמשנה שם כרבי שמעון והברייתא כתנא קמא 20 ראו עוד פירושנו למעשר שני פ"ה מ"י, וכן בספרי דברים, שנ, עמ' 321. .

9ואוסרין כל שהן ליאכל בירושלם – הרמב"ם, ובעקבותיו מפרשים נוספים (ר"ש, מלאכת שלמה ואחרים) מפרשים שהכוונה שאסורים להיאכל מחוץ לירושלים. הר"ש מפרש שלעניין אכילה בירושלים הם אוסרים בכל שהן, כלומר אינם בטלים ברוב. החידוש הוא שאם נתערבה בהם תערובת חולין, ואפילו בטלו באחד ממאה, נחשבים הם כחולין, אך אין לאכלם בירושלים. פירוש זה משמע מהירושלמי (סד ע"ד) 21 ראו בעל מלאכת שלמה המדקדק בדברי ראשונים ומוצא הבדלים קטנים ביניהם. הר"ש פירש שכאילו כתוב "אוסרין", ור"ש סירליאו פירש שהאות ב' היא במשמעות של "בשביל", כלומר אסורים מלהיאכל בשביל ירושלים, מחמת דיניה המיוחדים. . ההסבר קשה, שהרי נאמר במפורש שאסורים להיאכל בעיר ולא מחוץ לה. זאת ועוד, לתערובת של מעשר שני וחולין יש פתרון פשוט: ניתן לפדות את ערמת התערובת כדין כל פדיון מעשר שני בדמי מעשר שני שבה, ולמה צריך לאכול את כל התערובת בירושלים? יתר על כן, הרי דין ביטול נשנה במשנה הקודמת ושם נאמר שמעשר שני שנפל לתערובת שונה מתרומה, ופירשנו שבטל שכן ניתן לחללו. לעיל גם הבאנו את הפירוש שבטל ברוב רגיל. כך או כך, דין תערובת מעשר שני נדון שם, ולשם מה חוזרת על כך המשנה וסותרת את עצמה? ועוד, אם הערמה חולין, למה יש לאכלה בירושלים?

10במשנת מעשר שני (פ"ג מ"ט) שנינו שמעשר שני שנטמא ייפדה וייאכל בחוץ, וזו דעת בית הלל, ובפירושנו למשנה שנינו כמה דעות אחרות. ניתן לפרש שזו כנראה כוונת משנתנו, שמעשר שני וביכורים שנטמאו "אסורין מליאכל בירושלם". אלא שעדיין קשה, למה חל דין זה על ביכורים? ביכורים הם קודש, ואם נטמאו מן הסתם הם אסורים בהנאה כדין כל קודשים או תרומה. מעשר שני ניתן לפדות, אך אי אפשר לפדות ביכורים.

11על דרך ההשערה מן הראוי להציע אפשרות אחרת. המשנה עוסקת בזמן הזה, כאשר אין מקדש, ומונעת הבאת מעשר שני או ביכורים לירושלים למעמד שהוא מעין שחזור של ההלכה המקדשית. התלמוד (ובעקבותיו המפרשים) רצו לפרש את המשנה כעוסקת בזמן שהמקדש קיים ודין ביכורים ומעשר שני נוהג. הם סירבו לקבל את ההנחה המובלעת שיש אפשרות שהנוהגים הקדומים נמשכים לאחר החורבן. ברם, בדורות ראשונים היו אולי כאלו שרצו להמשיך במנהגי המקדש, במקום שהדבר ניתן, והמשנה שוללת החמרה חסידית כזאת. אפשר להבין את הצורך של תנאים לשלול אפשרות של מנהג כזה של קדושת ירושלים, וברור גם למה פירש התלמוד את המשנה שלא כפשוטה, מתוך שכבר לא ראה טעם לשלול מנהג מקדשי לאחר חורבנו. להלן נראה שפירוש זה מתאים ביותר גם לסיפא של המשנה.

12וגידוליהן אסורין מליאכל בירושלם – גידולים הם מה שצמח מפרות מעשר שני, או ביכורים שנזרעו. משנתנו מחדשת שגידולי מעשר שני וביכורים הם קודש. לפי הפירוש הראשון ששנינו (הרמב"ם וסיעתו, בעקבות הירושלמי) הרי שכוונת המשנה היא שגם גידולי מעשר שני שלא נפדה יש לאכול רק בירושלים, וכן גידולי ביכורים. לפירוש השני שהצענו הרי שגם גידולי מעשר שני אין להעלות לירושלים החרבה, משום שיש בהם אבק קודש.

13הירושלמי למקום שואל על סתירה בין משנתנו למשנה אחרת. המשנה אומרת: "גדולי תרומה תרומה, וגדולי גדולין חולין. אבל הטבל, ומעשר ראשון, וספיחי שביעית, ותרומת חוצה לארץ, והמדומע, והבכורים, גדוליהן חולין. גדולי הקדש ומעשר שני חולין, ופודה אותם בזמן זרעם" (תרומות פ"ט מ"ד). אם כן, גם גידולי ביכורים וגם גידולי מעשר שני הם חולין, אם כי צריך לפדות את המעשר השני, ואילו משנתנו אומרת שגידולי מעשר שני וביכורים הם קודש. הירושלמי (סה ע"א) מספר שרבי יוחנן בא לעיירה אחת והתפאר בידיעותיו, וזקן אחד שאלו שאלה זו. רבי יוחנן ענה וציטט, כנראה, תשובה קדומה שמשנת תרומות עוסקת במה שזרעו כלה ואילו משנתנו בדבר שאין זרעו כלה. אבחנה זו אכן חוזרת במקורות, והיא פירוש המשנה שם (ראו פירושנו לתרומות פ"ט מ"ו). על כך שואל הזקן: הרי "דבר שאין זרעו כלה" הם בצלים, ובצלים אינם חייבים בביכורים? רבי יוחנן שב מהביקור בבושת פנים, ורבי ינאי הסביר שאבחנה זו נאמרה רק על מעשר שני. ואכן, גם בתוספתא למשנתנו (פ"א ה"ז) נאמרת אבחנה זו על מעשר שני בלבד. יש בכך הסבר לאבחנה המוצעת, אך לא לעצם הסתירה בדין גידולי ביכורים בין משנתנו למשנת תרומות (פ"ט מ"ו). בנוסף לכך מתברר שהמשנה אינה מנוסחת בקפדנות: דין גידולי ביכורים (שזרעם תמיד כלה) דומה לדין מעשרות בדבר שאין זרעו כלה. אם כן, הדמיון חלקי בלבד.

14הסתירה בין משנתנו לבין משנת תרומות היא גם בהקשר לגידולי תרומה. הרי המשנה שם קבעה שגידולי תרומה דינם כתרומה, ואמנם בפירושנו ראינו שאינם תרומה ממש אבל הם בוודאי אינם חול, ואילו משנתנו אומרת שגידולי מעשר שני דינם חמור מתרומה. אפשר כמובן להסביר שאמנם גידולי תרומה הם תרומה אבל אין צורך לאכלם בירושלים. אך הבדל זה (שמעשר שני אוכלים בירושלים בניגוד לתרומה) נאמר בתחילת המשנה, "טעונין הבאת מקום". אם כן, הפירוש קשה מכל הכיוונים 22 ראו מלאכת שלמה שחש בקשיים הנזכרים. .

15הירושלמי יכול היה לתרץ בפשטות שמשנת תרומות היא כרבי שמעון המתיר (להלן), אך משום מה לא בחר בתירוץ זה. לשיטתנו, מבחינה הלכתית משנת תרומות היא ההלכה המקובלת שגידולי מעשר שני וביכורים הם חולין, אך כאן רוצה המשנה להחמיר ולמנוע טקסים שיש בהם זכר לקיום סמלי של מעין מצוות מעשר שני בירושלים החרבה, ולכן החמירה.

16אף לזרים [ אף ] לבהמה – לפי הפירוש המקובל התערובת והגידולים אסורים לזרים ולבהמה, ולפי פירושנו אסור לתת מהם לבהמה אפילו בירושלים, שכן ההתנגדות היא לעצם העלאת הפרות לירושלים. עם זאת המשפט קשה, שהרי אפילו פרות מעשר שני גופו לא נאסרו לכוהנים. אלא ש"אסור לזרים" נאמר רק על ביכורים, וממילא אין כאן זהות בין מעשר שני לביכורים אלא דמיון מה, שאיסור זרים בביכורים הוא כאיסור בהמה במעשר שני (ירו', סה ע"א).

17ורבי שמעון מתיר – אפשר לפרש שהוא מתיר רק בביכורים או בשניהם, ובתוספתא: "וכן היה רבי שמעון אומר בכורין לא אסרו גדוליהן לאכל בירושלם" (פ"א ה"ז), אם כן רק על ביכורים הוא חולק כמו בפסקאות האחרות במשנה. ראינו שלמעשה עמדתו מבטאת את ההלכה הרגילה. הר"ש מפסק את המשנה אחרת וקורא את המילים "אף לזרים אף לבהמה ורבי שמעון מתיר" כאילו היה כתוב "רבי שמעון מתיר לזרים ולבהמה". כלומר, כל זה מדברי רבי שמעון הסבור שהגידולים מותרים לחלוטין, אף לזרים ולבהמה. ייתכן שרבי שמעון חולק גם על הרישא.

18הרי אלו במעשר ובביכורים מה שאין בתרומה – משפט זה מסכם את המשנה וחוזר על משפט הפתיחה. הוא מיותר, כשם שהמשפט המסכם את משנה א מיותר. תפקידו ספרותי כמשפט החוזר במשניות השונות, וכן במשנה ג.

19במשנה ה שתי הלכות נוספות שעשויות היו להיכלל במשנה זו, ונדון בהן להלן.