משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ב:ט
משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Bikkurim 2:9
Open in the reader →1כיצד שוה לחיה דמו טעון כיסוי כדם החייה – אדם השוחט חיה ובהמה חייב בכיסוי דמה, אבל את דם הבהמה אין צורך לכסות 70 התורה לא נימקה את ההלכה, ובספרא נומק הדבר בכך שלכל ברייה מצוות משלה; לבהמה מצוות שחיטה ומעשר בהמה, ולחיה מצוות כיסוי דם. ראו ספרא צו, מילואים פרשה א הכ"ד, מב ע"א. . כוי כחיה, מתוך הספק מחמירים עליו ומחייבים אותו בכיסוי הדם, [ ו ] אין שוחטין אתו ביום טוב – שתי סיבות יש לאיסור לשחוט את הכוי, האחת שהוא איננו מוכן, שכן חייבים לצוד אותו, והאחרת שחייבים לכסות את דמו ואסור לבצע את חפירת העפר ביום טוב. המקבילה הקרובה למשנתנו שונה: "כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין, ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן 71 שאלה זו של "מזומן" (מוכן לשחיטה מבעוד יום) עולה מתוך ההשוואה בין כיסוי הדם לשילוח הקן. ההשוואה מצויה במשנה, חולין פי"ב מ"א, והיא ערוכה בסגנון ההשוואתי של הפרק שלנו, סגנון שבו נערכה גם משנת חולין פ"ו מ"א. יש בכך ראיה נוספת להצעה שהצענו בהקדמה לפרק, שהמשניות של ההשוואה נלקטו מתוך לקט הלכות קדום שהיה ערוך בסגנון השוואתי. , ונוהג בכוי מפני שהוא ספק, ואין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו" (משנה, חולין פ"ו מ"א). להלן נחזור לשני איסורים אלו.
2ואם שחטו אין מכסין את דמו – כפי שנראה להלן שחיטה זו אינה באיסור. כיסוי הדם הוא מספק, ואם נשחט הכוי באיסור אין צורך לכסות את הדם, שכן החפירה להכנת העפר היא איסור ודאי, ובתוספתא: "כסוי הדם נוהג בכלאים ובכוי, רבי אלעזר אומר כלאים מן הגדי ומן הרחל נוהגין בו, מן הכוי אין נוהגין בו. רבי יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביום טוב מפני שספק, ואם שחטו אין מכסין את דמו" (חולין פ"ו ה"א, עמ' 507) 72 השוו תוס', ביצה פ"א ה"ו; בבלי, חולין פד ע"ב. . אם כן, משנתנו היא כתנא קמא בניגוד לרבי אליעזר, וניסוחה כאן מתאים לדברי רבי יוסי, ולא מצינו מי שחולק עליו, להוציא את רבי אליעזר.
3צירוף שלוש ההלכות הללו יש בו קשיים. נפתח בדין שחיטה. ביום טוב מותר לשחוט רק מן המוכן: "זה הכלל: כל המחוסר צידה אסור, ושאינו מחוסר צידה מותר" (משנה, ביצה פ"ג מ"א). אם כן, אם הכין את החיה מבעוד יום, או שנצודה מבעוד יום, מותר לשחטה ולאכלה במועד, ואם כן האיסור על שחיטת כוי הוא רק בשאינו מוכן; גם בהמה שאינה מוכנה אינה ראויה לשחיטה ביום טוב, הא ראיה שאין לשחוט בהמות הרועות במדבר (משנה, ביצה פ"ה מ"ז). אם כן, לעניין שחיטה אין הבדל הלכתי בין חיה לבהמה, בדין כוי הוא כשניהם. ההבדל הוא מעשי. בהמה נחשבה בדרך כלל למוכנה משום שהיא רועה בחצר או ליד הכפר, וחיה הייתה בדרך כלל בלתי מוכנה כיוון שצריך היה לצוד אותה, וכוי הוא בשדה ואינו מוכן, כחיה. על כן מובן המשפט "ואם שחטו": אם היה הכוי מוכן, או שגדל בעדר ליד היישוב והוא נחשב למוכן, אין איסור בשחיטתו של הכוי. אין צריך לומר שהכוי נחשב לכשר לאכילה בתנאים רגילים. רק ביום טוב התעוררו שאלות משניות של כיסוי והכנה. עד כאן ההלכה במשנה אמנם נכונה מבחינה מציאותית, אך ההגדרה ההלכתית אינה מדויקת.
4אשר לשחיטה: השאלה נדונה בתחילת מסכת ביצה (פ"א מ"ב). בית שמאי מתירים לחפור ביום טוב כדי לכסות את הדם ובית הלל תובעים שהעפר יהיה מוכן מערב החג. מן הסתם, אם העפר מוכן הרי שניתן לכסות גם את דמו של הכוי, ואם העפר אינו מוכן אזי לפי בית הלל "לא ישחט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום", אבל אם העפר מוכן אין שום סיבה שלא ישחט ביום טוב. אם משנתנו כבית הלל הרי שיש לפרשה שגם אם היה העפר מוכן לא יכסה את דמו של הכוי, שכן חובת הכיסוי היא מספק ואין הספק דוחה את העבודה של הכיסוי. פירוש זה קשה, שכן אם העפר מוכן איזה איסור יש בכיסוי הדם? לפי בית שמאי את דם החיה חובה לכסות, כיסוי הדם נחשב למכשיר מצווה, לצורך האוכל והמצווה, ותשמישי מצווה הותרו ביום טוב. במקורות חז"ל מיוחסת דעה זו לרבי אליעזר. לדעתו אם הותרה מצווה ביום טוב או שבת מותר גם לעשות את כל ההכנות לה: להביא סכין מילה בשבת מרחוק, להביא קרבן פסח מחוץ לתחום וכיוצא באלו הלכות נוספות 73 ראו דיוננו במסכת שבת פי"ט מ"א; פסחים פ"ו מ"א. . עמדתו של רבי אליעזר היא, אפוא, תוצאה של עמדת בית שמאי. רבי אליעזר היה כידוע שמותי, ושתי הדעות (בית שמאי ורבי אליעזר) דעה אחת הן 74 זו עמדתם של בית שמאי, ובדרכם מהלך רבי אליעזר. עם זאת, כאמור, רבי אליעזר עצמו סבור שאין מכסים את דמו של הכוי כל עיקר. . אבל גם בית שמאי מסכימים שהכיסוי עצמו יש בו מעין עבודה האסורה ביום טוב בתנאים רגילים. על כן את דם הכוי אין לכסות, משום הספק האם הכיסוי עצמו נחשב למכשיר מצווה. משנתנו מצטרפת, אפוא, לרשימה ארוכה למדי של משניות שנסתמו כבית שמאי, או שהן קרובות יותר לדעת בית שמאי 75 לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . לו הייתה משנתנו כבית הלל צריכה הייתה להתנסח שמותר לשחוט כוי ביום טוב, אם העפר מוכן. עם זאת, ניתן להידחק ולהעמיד את משנתנו כבית הלל.
5וחלבו מטמא בטומאת נבילה כחייה – נבלת חיה טמאה, ומטמאה, כלומר הנוגע בה טמא, ונבלת בהמה טהורה שנשחטה טהורה. חלב בהמה טהורה אסור באכילה אבל "אינו מיטמא טומאת נבלות" (משנה, עוקצין פ"ג מ"ט). הכוי הוא בוודאי כשר, כפי שראינו לעיל, אבל חלבו מטמא כאילו היה חלב בהמה טמאה. אם כן, גם כאן משנתנו אינה מדייקת. חלב הכוי הוא כחלב בהמה טמאה ולא כחלב חיה טהורה. אלא שרוב החיות הן טמאות ורוב הבהמות טהורות, ומכאן הניסוח הכולל של המשנה. אבל עם זאת: וטומאתו ספק – חלב הכוי טמא, אך מספק, ובכך שונה מחיה שחלבה טמא ודאי, ואין פודים בו – בכוי, פטר חמור – את פטר החמור (הוולד הבכור של החמור) יש לפדות בשה, שנאמר "תפדה בשה" (שמות יג יג; לד כ), אבל אין פודים אותו בחיה או בכוי שהוא ספק חיה, כך מנומקת ההלכה במקום אחר (משנה, בכורות פ"א מ"ה). ההלכה עצמה מופיעה במקבילות והיא ברורה ואין בה מחלוקת (מכילתא דרבי ישמעאל, בא פסחא, פי"ח, עמ' 71; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, לד כ, עמ' 223).
6בתוספתא שנינו: "כיצד שוה לחיה ולבהמה, מפשיט בו חבור כחיה וכבהמה, ונוהג בו גיד הנשה כחיה וכבהמה. אם אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה הרי זה נזיר" (פ"ב ה"ב). יש בתוספתא חזרה על ההלכה שבמשנה ותוספת הלכות. במשנה ובתוספתא חסרות הלכות נוספות; כך, למשל, כוי כחיה שאינו עולה על שולחן גבוה (שאינו ראוי לקרבן), כפי שמשתמע מהמשנה הבאה, ומשנתנו בבחינת "תנא ושייר".