משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה א:ב

1במשנה הקודמת נמנו החייבים בקרבן ראייה, ובמשנה זו נקבע שיעורו של קרבן הראייה והחגיגה ומי מן הקרבנות מרובה על חברו. קרבן הראייה קרב עולה, שהוא כליל למזבח, והחגיגה דינה כשלמים הנאכלים על ידי בעליהם, ורק החלב, שתי הכליות, היותרת על הכבד והיותרת שעל הכליות קרבים על המזבח (ויקרא ג א-ה). בעצם מצוות השמחה דנו בקצרה במבוא למסכת.

2בית שמי אומרים הראייה שתי כסף – עולת הראייה שווייה חייב להיות לפחות שתי מעה כסף (המעה היא שישית הדינר), וחגיגה מעה כסף – שוויו של קרבן השלמים חייב להיות מעה כסף אחת. קרבן הראייה חייב להיות גדול בשוויו מן החגיגה, ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף – קרבן החגיגה שנאכל ברובו בידי בעליו חייב להיות מרובה מן הקרבן העולה לה'. בתוספתא (פ"א ה"ד) ובתלמוד הבבלי (ו ע"א) מוסבר טעמם של בית שמאי ש"מרובה מדת הראיה... ראיה כולה לגבוה". הטעמים שניתנו לדברי בית הלל שונים במקצת. יש שמודגש הטעם מפני שחובת חגיגה נזכרת "לפני דבור", כלומר לפני מתן תורה בעודם במצרים: "שלח את עמי ויחֹגו לי במדבר" (שמות ה א – תוס', שם; בבלי, שם; ירו', עו ע"א), ויש שנוסף הטעם שהחגיגה יש בה "שתי אכילות" (בבלי, ו ע"א; פסחים עז ע"ב), כלומר אכילה למזבח ולבעלים. על כל פנים, ברור שבית שמאי "מרבין בעולות וממעטין בשלמים" ובית הלל "ממעטין בעולות ומרבין בשלמים" (ירו', עו ע"ב). לפנינו דוגמה נוספת לתפיסה התאוצנטרית של בית שמאי לעומת הראייה האנתרופוצנטרית של בית הלל. בית שמאי סבורים שריבונו של עולם ניצב במרכז, וכל ימות החול נועדו להוות מסגרת והקדמה ליום הקודש, ואילו בית הלל מציגים את החול כמטרת הבריאה. כך, למשל, שני הבתים נחלקים מה נברא קודם, שמים (בית שמאי) או ארץ (בית הלל) 78 בראשית רבה, פ"א טו, עמ' 13; ירו', פ"ב ה"א, עז ע"ג; בבלי, יב ע"א ומקבילות נוספות. . בית שמאי סוברים שיש להכין את האוכל לשבת במשך כל ימות השבוע: "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך 79 מאחד (יום ראשון) הכן שבתך. , ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום" (בבלי, ביצה טז ע"א). כמו כן: "שמאי הזקן אומר: זכרה עד שלא תבוא, ושמרה משתבוא. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו. לקח חפץ טוב אמר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת" 80 מכילתא דרשב"י, פ"כ ח, עמ' 148; השוו פסיקתא רבתי, כג, קטו ע"ב. . אם כן, בית הלל סבורים שכל יום הוא "ברוך" וכל מעשה הוא לשם שמים, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (פסיקתא), ובית שמאי מתרכזים ביום השבת בלבד. הלל הזקן היה יוצא להתרחץ ורואה בכך קיום מצווה של טיפול בגוף (אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ל, עמ' 66; ויקרא רבה, לד ג, עמ' תשעו). להלל ולבית הלל גישה המעמידה את האדם במרכז (גישה "אנתרופוצנטרית"). האדם נוצר על ידי בורא עולם, וקיומו הוא בבחינת מצווה רבה. בית שמאי מעמידים את האל במרכז, והאדם נוצר כדי לקיים את מצוותיו (גישה "תאוצנטרית").

3על כן, בסעודת השבת החגיגית מדגישים בית הלל את המצווה לשתות יין ורואים בה ובסעודה החומרית את עיקר המצווה, ובית שמאי רואים בקדושת החג והשבת את העיקר, והיין והסעודה הם רק כלי עזר לחג (ברכות פ"ח מ"א). אבחנה זו כבר רמוזה בספרי התורה כאשר ספר דברים מדגיש את השמחה וספר ויקרא את הקרבנות. ודאי שחז"ל ראו בשני הספרים יחידה אחת, ברם ההדגשות שבכל חומש שונות.

4ספק רב אם יש לראות בשיעורים שבמשנה ביטוי למחיר רֵאלי של גדי או טלה בשישית הדינר. בעיקר יש בה במשנה ביטוי הלכתי מוגדר מה יש להעדיף. האם העולה אשר עולה כליל למזבח עדיפה על השלמים הנאכלים בידי הבעלים, או שיש להעדיף את השלמים על פני העולה. התלמוד הירושלמי בראש מסכת פאה רואה במעה או בשתי המעות שיעור של מינימום, לא פחות ממעה או לא פחות משתי מעות. מתוך הכרתנו את המחירים של חפצים שונים מאותם הימים יש להניח שמחירו של גדי וטלה היה למעלה משישית הדינר. עלות הקרבן הנזכרת היא אישית, וייתכן שבפועל חברו אנשים מספר לאותו קרבן. אך להערכתנו כל המחיר הוא עקרוני בלבד ואיננו משקף מציאות אלא את היחס בין הקרבן הנאכל לשמחת החג לבין הקרבן המוקרב כולו לשמים.

5המדרש התנאי (המאוחר לימי הבית?) טוען שקביעת הכסף נועדה למי שמביא למקדש צדקה (ספרי דברים, קמג, עמ' 181). אמנם ראינו כי הבאת הצדקה למקדש הייתה מקובלת כבר בימי בית שני, אך גם ברור שכאן מדובר בקרבנות עצמם, שהרי המשנה מדברת על מחיר הראייה לעומת החגיגה, וודאי שלפחות אחד מהם הוא קרבן של ממש. אם כן, המדרש רק משתמש במשנה לקידום רעיון הצדקה. זה מעין מדרש למשנה, והמיוחד בו שהוא כבר תנאי 81 דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות. ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א; פ"ה מ"ו; מנחות פ"ה מ"ח והדרשה עליה בויקרא רבה, ג ז, עמ' עב; תנא דבי אליהו ו (ז), עמ' 38; מדרש תהילים, ה יא, עמ' 56, וכן ראוי לפרש את הסבר הבבלי בבבא בתרא כה ע"א, וראו עוד פירושנו לשביעית פ"ז מ"א; עירובין פ"י מי"ד; שקלים פ"ז מ"ו; ערכין פ"ב מ"ה ומ"ו (ההסבר המדרשי בתוספתא שם פ"ב ה"א); כתובות פ"ה מ"ה וההסבר הדרשני בבראשית רבה, נב יב, עמ' 552; מעשרות פ"ב מ"א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ' 84, וכפי שמסתייג כבר המדרש שם מהדרשה; מעשר שני פ"ב מ"א, וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ' ג; פסחים פ"ג מ"ז כפי שנדרשה בירו', פסחים פ"ג ה"ז, ל ע"ב; סוטה פ"ג מ"ד; פ"ד מ"ד, וראו פירושנו לה; קידושין פ"א מ"ז; פ"ד מ"א כפי שנדרשה בבבלי שם סט ע"ב; שקלים פ"ה מ"א; שבת פ"ו מ"א; נדרים סוף פ"א, ואולי גם פסחים פ"ט מ"ב (הסבר הבבלי בצד ע"א, ראו פירושנו למשנה זו) ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ"ג מ"ה (פסיקתא רבתי, י, מ ע"ב - מא ע"א); ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג, שם נדרשת המילה "פקדון" שבאבות דרבי נתן, נו"ב פל"ה, מג ע"א; נגעים פי"ד מ"א והתוספתא עליה פ"ח ה"ג, עמ' 628; משנה, טהרות פ"ח מ"ז כפי שפורשה בויקרא רבה, מרגליות כה ב, עמ' תקע; משנה כלים פ"ה מ"י כפי שפורשה בבבלי ברכות יט ע"א (תנורו של עכנאי); ערלה פ"ג מ"ז כפי שפורשה בשיר השירים רבה, פ"ו יא, ועוד משניות רבות. המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ"ט הט"ו) איננה משנה אלא "ברייתא" המופיעה בספרות האמוראים ובמדרש תנאים לדברים (ראו בפירושנו למשנה זו). מדרש זה הוא ספק תנאי ספק מאוחר יותר. מכל מקום, יש לה דרשה מפותחת (מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148; ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג). פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש "מעשה רוקח" לרבי אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה, שכתב פירוש על דרך הסוד למשנה (מעשה רוקח), פירוש שיש בו גימטריות רבות ורמזים לעולם של מעלה. אלא שבעל הרוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט, ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: "כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים" (עמ' כב). . בכ"י רומי של המדרש: "וחכמים נתנו שיעור בית שמי אומרים הראייה מעה כסף ושמחה מעה ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף ושמחה שתי כסף". יש להניח שלפנינו טעות סופר ולא נוסח אחר לדברי בית שמאי, שכן דברי בית שמאי על חובת הראייה של שתי כסף ושמחה של מעה בלבד חוזרים בכל הנוסחאות בספרות התנאים והאמוראים. אף ילקוט שמעוני (רמז תתקז) מצטט את הספרי בנוסח: "בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף" 82 לשימוש "שמחה" במקום "חגיגה" ראו לעיל. .