משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה א:ג

1משתי המשניות הראשונות עולה כי עולי הרגל חייבים בקרבן ראייה העולה כקרבן עולה ואין לבעלים חלק באכילתו, והם חייבים אף בקרבן חגיגה שהוא שלמים הנאכלים בידי הבעלים. במשניות הבאות ג-ו נידונות ההלכות על זמני הבאת הקרבנות ומהיכן באים הקרבנות השונים: אילו באים מן החולין ואילו ניתן להביא מכספי המעשר השני, או גם ממעשר בהמה, או משניהם כאחד. יש שעולה הרגל הביא עמו כסף של מעשר שני שיש לאכלו רק בירושלים, ולפי ההלכה הוא רשאי אף לקנות בכסף זה בהמות להקרבת שלמים. המשניות דנות אף בזמנים של הקרבת הקרבנות: אילו קרבנות מותר להביא ביום טוב עצמו ואילו רק בימי חול המועד.

2עולות במועד באות מן החולים – עולות הקרבות במועד אין להביאן מן המעשר. לפירושה של ההלכה יש לדון האם התכוונה המשנה לעולות ראייה, והקביעה שיש להביאן מן החולין היא מפני ש"כל דבר שהוא בא בחובה לא יבוא אלא מן החולין" (משנה, מנחות פ"ז מ"ו), או לעולות שאדם מתנדב או נודר ואין להביאן מן המעשר, שכן אמור על כספי המעשר שמביאים לירושלים: "ואכלת... ושמחת" (דברים יד כו), "שמחה שיש עמה אכילה, יצאו עולות שאין עמהן אכילה" 83 ספרי דברים, כז, עמ' 169; שם, סד, עמ' 130 ומקבילות בתלמודים. . כפי שנראה בסוף המשנה סביר שהמשנה עסקה בדברים באופן כללי בלבד ולא נכנסה לבירורים מסוג זה. כן יש לדון מה פירוש המילה "במועד", האם יש להבינה כמכוונת לכל ימות המועד, כולל יום טוב עצמו, או שמא אין כוונת הדברים אלא לימי חול המועד וביום טוב עצמו אין מביאים עולות כלל, וכדעת בית שמאי להלן 84 להלן, פ"ב מ"ג, ובביצה פ"ב מ"ד. שאין מביאים עולות ביום טוב מכיוון שאין אוכלים מהן, וביום טוב הותר לשחוט רק לצורכי אכילתו של האדם. המושג "מועד" במשנה יש שפירושו ימי חול המועד, כמו בכל משנת מועד קטן ובניגוד ל"יום טוב" (שבת פ"ב; סוכה פ"ג מט"ו ועוד), אך יש שב"מועד" ו"מועדות" הכוונה לכל ימי החג, יום טוב עצמו וימי חול המועד עמו (משנה, כתובות פ"ה מ"ח; ראש השנה פ"א מ"ג). המשנה שלפנינו נוקטת את הלשון "במועד"; ניתן לפרשו גם אליבא דבית שמאי כי הכוונה רק לימי חול המועד, שכן ביום טוב עצמו אין להביא עולות, וניתן אף לפרשו לפי בית הלל ש"מועד" כולל את כל ימי המועד, לרבות יום טוב שמביאים בו עולות. המשנה נקטה, אפוא, במינוח כוללני, אולי כדי לא לעסוק במחלוקת על הפרטים השונים. המשנה באה ללמדנו כי עולת הראייה והעולות האחרות אין להביאן אלא מן החולין. הנימוק ההלכתי הוא כנראה שאת המעשר יש לאכול בסעודה רגילה ולא לשלם בו את חובותיו של אדם כלפי שמים, או שאכילת המעשר נתפסת כחובה בפני עצמה ועל כן אין האדם יכול למלא שתי חובות אכילה בבת אחת. המשנה נקטה את הלשון "מועד" בסתם וכל בית, בית שמאי ובית הלל, יכול ליישמו לפי שיטתו 85 מן הראוי להעיר שזו תופעה ספרותית מוכרת שהמשנה מנוסחת בניסוח עמום כדי שלא לנקוט עמדה במחלוקת. . בתלמוד הבבלי (ז ע"ב) הוצע תחילה לפרש את המשנה כדעת בית שמאי וכי הכוונה שעולות באות במועד אבל ביום טוב לא, ומסיקים כי המשנה חסורי מחסרא ופירוש המשנה הוא ש"עולת ראייה באה אפילו ביום טוב" ומשנתנו היא כדעת בית הלל 86 ראו בפירושו של אלבק ובהערותיו, עמ' 510-509, וראו אפשטיין, מבוא, עמ' 635-634. . בהלכה זו, הבאת עולות מן החולין, אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, בניגוד להלכה הבאה, וכך אמור בתוספתא: "אמר רבי שמעון בן לעזר לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על עולות הבאות לעולם (בין ביום טוב ובין של כל ימות השנה) שלא יביא אלא מן החולין" (פ"א ה"ד).

3המכילתא דרבי ישמעאל (מס' דפסחא פרשה ז, עמ' 26-25; שם פרשה יז, עמ' 65-64) מדגישה כי בחג המצות חובת החגיגה היא במשך כל שבעת הימים; לגבי סוכות, לעומת זאת, הספרא (אמור פרשה יב, פרק יז) מדגיש כי החגיגה היא יום אחד בלבד. נראה שאף במכילתא הנ"ל זו כוונת ההדגשה: "או אינו מדבר אלא בחג? כשהוא אומר 'וחגותם אותו חג ליי' (ויקרא כג מא) – הרי חג אמור, ומה אני מקיים 'שבעת ימים תחוג לה' ' – להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה". כך גם עולה ממדרש תנאים לדברים (טז, יד-יז, עמ' 95-94), וכך עולה גם ממשנה ו להלן. לאור זאת אפשר לטעון כי בית שמאי תפסו שיש דין מיוחד ליום טוב הראשון של חג, שבו חייבים להביא את שלמי החגיגה, אשר לדעתם באים מן החולין בלבד.

4ייתכן להעמיד את המחלוקת גם באופן הבא: נראה שהבנת בית שמאי היא שעיקר החיוב בשלמים הוא בהקרבה, ועל כן לא ניתן להביא את שלמי החגיגה ושלמי השמחה על חשבון בהמות שהוקדשו כבר. בית הלל, לעומת זאת, רואים את עיקר החיוב באכילת השלמים, ועל כן ניתן להקריב בהמות שהוקדשו כבר ולאכלן כשלמי חגיגה או כשלמי שמחה. ניתן לשים לב ששתי המגמות הללו יונקות משתי מגמות מקראיות שונות העולות מפרשיות העלייה לרגל בחומשים השונים.

5ושלמים מן המעשר – שלמי השמחה אשר חייבים להביא בכל ימות הרגל ניתן להביאם אף מן המעשר. שלמי השמחה הם אמנם חובה, אך יוצאים ידי חובה בכל בשר שהוא ולכן אפשר להביא שלמים אלו מן המעשר, וכפי שאמור בספרי: "ושמחת (דברים טז יד) – בכל מיני שמחות" (ספרי דברים, קמ, עמ' 195), וכפי שמפורט במשנה הבאה. לפי הפירוש שנאסר להביא עולות כיוון שאינן נאכלות על ידי אדם המשנה פשוטה עוד יותר. שלמים הם אמנם חובה אך רובם נאכלים על ידי המקריב ומעט ניתן לכוהן, וממילא מותר להביאם בחול המועד. השלמים שייכים למצוות שמחה, ובה עסקנו במבוא.

6בתוספתא למשנתנו נאמר: "אמר רבי שמעון בן לעזר: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על עולות הבאות לעולם שלא יביא אלא מן החולין ועל שלמים הבאין בשאר ימות השנה (מהמשך דבריו נראה שהוא כולל בשלמים אלו אף את שלמי השמחה בימי המועד) שאם רוצה לסמוך מן המעשר סומך. על מה נחלקו על חגיגת יום טוב עצמה, שבית שמאי אומרין יביא הכל מן החולין, ובית הלל אומרין יבא חובתו מן החולין, ואם רצה לסמוך מן המעשר סומך, ושאר כל ימות השנה יביא חובתו מן החולין" (פ"א ה"ד).

7מחלוקת בית הלל ובית שמאי לפי רבי שמעון בן אלעזר

8לדעת רבי שמעון בן אלעזר אין להביא את השלמים מן המעשר בלבד אלא ניתן להשלים ולמלא את רכישת השלמים מן המעשר, וכפי שהדבר מתברר מהמשך דבריו לגבי ההלכה הבאה. המשפט "ושאר כל ימות השנה" מתייחס לשלמים רגילים. שלמי רשות יביאו ממעשר, כפי שנאמר ברישא של דברי רבי שמעון בן אלעזר, ושלמי חובה מחולין (ובית שמאי חולקים). המושג "שלמי חובה" כוונתו לאדם שהתחייב "הרי עלי שלמים"; נדר זה הפך את השלמים לחובה, ובית הלל קובעים שחובה כזאת (שאדם נטל על עצמו מרצונו) מותר למלאה ממעות מעשר שני. אין לפרש את התוספתא על בסיס ההנחה שחגיגה נחשבת לקרבן חובה, שכן נתברר לנו שלא מצינו סמך בהלכה התנאית הקדומה ובדברי המשנה לכך שקרבן החגיגה הוא חובה. ה"שלמים" של משנתנו אינם שלמים שאדם חייב להביא בימי החג אלא שלמים של כל ימות השנה, וכפי שהדברים אמורים בפי רבי שמעון בן אלעזר: "על שלמים הבאים בשאר ימות השנה". במבוא עסקנו בשאלה זו של חובת קרבן השמחה (שלמים נוספים) בחג.

9במשנה עצמה אין כל רמז לכך כי הרשות ניתנה רק לסמוך ולהשלים מן המעשר, ודברי רבי שמעון בן אלעזר הם בניגוד למשנתנו.

10לפי פשט המשנה משנת חגיגה חולקת על משנת מנחות. שתיהן מקבלות אולי את העיקרון שדבר שבחובה יבוא מחולין, אך משנת חגיגה רואה בקרבן חגיגה רשות. לדעתנו עדיף לפרש שמשנת חגיגה איננה מתייחסת כלל לשאלת קרבן החובה, אלא רק לשאלה האם הקרבן משמש לאוכל או למזבח בלבד. היא כתובה, אפוא, בשפה הלכתית שונה מזו של משנת מנחות, וסוברת שהגורם הקובע את ההלכה ואת הדעות השונות הוא השאלה האם מותר להקריב ביום טוב קרבן שאיננו לאכילה. אבל התוספתא כבר מודעת להלכה המאוחרת ולכן מתרצת את הקושיה ב"טופל" או ב"סומך". אם יזכנו החונן לאדם דעת נחזור לכך בפירושנו למסכת מנחות.

11ביום טוב הראשון של חג – שלמי החגיגה שחייבים להביא ביום טוב ראשון של פסח ושל סוכות. כך גם בנוסחאות העיקריות של המשנה 87 ג, מל, מנ, מפ, מקאיט, מפי, מגק. . אולם לפני הבבלי (יז ע"א) היה במפורש: "ביום טוב הראשון של פסח" 88 בכ"י קופמן נכתב בצד: של פסח. בעל מלאכת שלמה כותב: "כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסינן חג". הנשקה בספרו "שמחת הרגל" מוכיח כי גרסה זו לא עמדה לפני הבבלי במשנתו אלא שזו גרסת הברייתא שבבבלי ושהסוגיה עוסקת בברייתא ולא במשנה. שם, עמ' 60 והע' 150; משמעות החילוק בין פסח לסוכות נידונה שם, עמ' 100 ואילך. שאלת האפשרות להקריב בהמה שאינה חולין נידונה שם בעמ' 79-78 (וביתר הרחבה בנספח לספר). , ועל סמך גרסה זו הסיק מסקנה להלכה כי רק החגיגה ביום ראשון של פסח היא חובה אך החגיגה שבאה ביום יד עם שחיטת הפסח אינה חובה, וכשאין אוכלים מרובים אין הכרח להביא חגיגה ביום יד. מבחינה הלכתית אין הבדל בין הנוסח שברוב ספרי המשנה לנוסח של הבבלי. להערכתנו נוסח הבבלי הוא תיקון שמטרתו להדגיש את הפן ההלכתי המדויק, זאת ברוח הדייקנות המשפטית הנהוגה בתלמוד הבבלי.

12שלמים אלו של יום טוב ראשון הם החגיגה שהיא חובה, ומשום כך בית שמי אומרים מן החולים – שהרי חגיגה זו היא חובה, ובית הלל אומרים מן המעשר – ניתן להביא חגיגה זו מן המעשר. בתלמוד הבבלי שואלים: "אמאי דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין" (ח ע"א), ומתרצים: "בטופל", כלומר בית הלל אינם מתירים להביא את החגיגה מן המעשר אלא שרשאי לצרף את דמי המעשר לכסף מן החולין, כלומר לצרף ל"שתי הכסף" של החגיגה, שהן חובה (וחולין), עוד כסף כדי לקנות בכל הכסף בהמה שמנה ויקרה לחגיגה. דברים מעין אלו אמורים אף בתוספתא שהבאנו לעיל בהמשך דברי רבי שמעון בן אלעזר: "על מה נחלקו על חגיגת יום טוב עצמו, שבית שמאי אומרין יביא הכל מן החולין ובית הלל אומרין יבא חובתו מן החולין ואם רצה לסמוך מן המעשר סומך". אולם בדברי המשנה אין רמז לכך שבית הלל מתירים רק "לסמוך" או "לטפול". לפי פשוטה של משנה בית הלל מתירים להביא את החגיגה מן המעשר. ייתכן כי בית הלל לא ראו בחגיגה חובה אישית קבועה כעין החיוב של קרבן הראייה, ועסקנו בכך במבוא למסכת. נראה יותר שבית הלל לא גרסו את ההלכה שקרבנות חובה אינם באים אלא מן החולין, וליתר דיוק גם הם מקבלים את ההלכה (שהרי הם מסכימים שעולות אינן באות מן המעשר), אבל מחילים את ההלכה רק על מה שהוא חובה לחלוטין, ולא על חובה הנובעת מהתנדבות. אם כן, משנת מנחות היא כבית שמאי 89 על משניות שנסתמו כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה. . לפי רבי שמעון בן אלעזר יש לפרש שבית הלל מתירים רק "לסמוך" מן המעשר, אך אין הדברים רמוזים במשנה גופה, ורבי שמעון בן אלעזר מייחס לבית הלל עמדת ביניים בין בית שמאי לבין בית הלל שבמשנת חגיגה (ובין משנת חגיגה לבין משנת מנחות).