משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה א:ד

1ישראל – שאינם כוהנים, יוצאין ידי חובתן – של חגיגה שהיא, לפי פירושנו, אף שלמי שמחה, בנדרים ובנדבות – שנדרו או שנדבו כל השנה. המשנה היא המשך של המשנה הקודמת וערוכה כדעת בית הלל. במשנה הקודמת נאמר שלדעת בית הלל אפשר לצאת ידי חובת החגיגה בכסף מעשר שני ומעשר בהמה, ומשנתנו באה ללמדנו שאף בנדרים ובנדבות יוצאים ידי חובה, ובמעשר בהמה – הישראלי נדר או נדב קרבנות כל השנה והפריש מעשר בהמה (ויקרא כז לב) והעלם עמו בעלותו לרגל, והכהנים – יוצאים ידי חובתם בחגיגה ובשמחה, בחטאת ובאשם – אשר הביאו עולי הרגל ובשרם נאכל לכוהנים (במדבר יח ט), ובבכור – של בהמה טהורה שבשרה לכוהנים (שם שם יח), בחזה ובשוק – המורם מן השלמים וניתן לכוהנים לאכילה.

2אבל לא בעופות ולא במנחות – אין הכוהנים יוצאים ידי חובתם לא בבשר עוף (ראו ויקרא ה ז-ט) ולא בנותרות של מנחות המגיעות לכוהנים, שאין שמחת החג אלא בבשר בהמה. משנתנו מצוטטת בספרי דברים (פיסקא קמא-קמב, עמ' 195) תוך דיון בשמחה "בלילי יום טוב הראשון": "מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתם בנדרים ובנדבות יכול אף בעופות ובמנחות תלמוד לומר אך" ("והיית אך שמח" – דברים טז טו). מעט קודם לכן בספרי: "ושמחת בחגך (דברים טז יד) – יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהם". בירושלמי הלימוד הוא מהמילה "זבח": "אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח" (עו ע"ג), ונראה שכוונתו לפסוק "זבח פסח הוא לה' " (שמות יב כז), ועופות אין זובחים אלא מולקים. משנתנו מצוטטת כולה בתוספתא, וזו מוסיפה עליה: "נזיר יוצא באילו 90 כלומר באיל שלו, כפי שפירש בעל חסדי דוד למקום. , בין שלו בין של אחרים, ובלבד שיאכל מן הזבח כל שבעה" (פ"א ה"ד).