משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה א:ו

1מי שלא חג – שלא הביא את עולת הראייה ושלמי החגיגה, ביום טוב הראשון של חג – ביום טוב הראשון של חג הסוכות. המשנה מזכירה את חג הסוכות, והוא הדין ליום טוב ראשון של פסח. היא מזכירה את חג הסוכות כדי ללמדנו שאפשר לצאת ידי חובה לא רק בשבעת ימי חג הסוכות אלא אף בשמיני עצרת, כמפורט בהמשך המשנה, חוגג 93 ב- ל, מ, מיל: "חוגג והולך". את כל הרגל – יכול להביא את קרבנותיו באחד משאר ימות הרגל, ויום טוב האחרון – ואף ביום שמיני עצרת, אף על פי שהוא "רגל בפני עצמו פייס בפני עצמו ברכה בפני עצמה קרבן בפני עצמו" 94 ירו', עו ע"ג; סוכה פ"ה ה"ז, נד ע"ד; בבלי, שם מח ע"א. השוו תוס', סוכה פ"ד הי"ז; בראשית רבה, פ"ק ז, עמ' 1289; פסיקתא רבתי, הוספה פ"ד רב ע"א. הנוסח שבכתב יד קופמן, "ויום טוב האחרון", הוא הנוסח בנוסחאות העיקריות של המשנה ושני התלמודים, ואצל ראשונים. בדפוסים של המשנה והבבלי: ויום טוב האחרון של חג, והוא מיותר (כך ב- וילנא, דפ, דו). . בפועל עלו עולי הרגל ליותר מיום אחד. לפי ההלכה אין לעזוב את העיר אלא לאחר החג (ויום נוסף). מעבר לכך יש לתפיסה זו גם פן מעשי, שכן עולי הרגל לא עשו את כל הדרך הארוכה בשביל יום אחד בלבד. כך היה גם בחג שבועות שהוא יום אחד (ולמחרתו יום טיבוח המיועד להקרבת קרבנות יום נוסף).

2עבר הרגל ולא חג – עברו כל ימי הרגל, לרבות יום טוב האחרון, ולא הביא את קרבנו, אינו חייב באחריותו – בדרך כלל "חייב באחריות" משמעו שאם אבד הקרבן או מת בעל החיים אשר נקבע לקרבן החגיגה אין בעליו חייב להעמיד קרבן אחר במקומו 95 כך במשנה, ביכורים פ"א מ"ט; פ"ב מ"ד ועוד. , אבל כאן הכוונה שאין חובת השלמה להביא את הקרבן לאחר החג. החובה וקיום המצווה של הבאת קרבן ברגל אינן קיימות, ואם הביאו אינו תשלומים לחג אלא מעין נדבה בעלמא. אין במשנה דיון על אחריות הבעלים על הקרבן, זו שאלה הלכתית בפני עצמה. אלא שכאן מדובר במצב שהחג עבר, וגם אם הבעל אחראי אין הוא יכול ליישם את חובתו. למעשה קיים היה פתרון נוסף, השארת הקרבן לרגל הבא, אך כפי שראינו במשנה א לא הכול עלו לרגל בכל פעם, וממילא פתרון זה הוא משפטי בלבד ואינו מתאים לרֵאליה של עלייה לרגל.

3המשנה במסכת תמורה אומרת שכל קרבנות הנדבה יש להם "אחריות" (פ"ב מ"א), ואם כן משנתנו חולקת על משנת תמורה.

4על זה נאמר (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות 96 וחסרון–להימנות חסר ב- מגק, מגקב. – הסופר של כתב היד מעתיק פסוקים בכתיב מלא, שלא לפי נוסח המסורה.

5המשנה נוקטת את חג הסוכות וקרוב לוודאי, כפי שהזכרנו, שהיא כוללת אף את חג הפסח שיש בו "כל הרגל", כלומר ימי חול המועד ויום טוב אחרון. יש ממפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, המצרפים למשנתנו את ההלכה או את הדרשה שאף לשבועות יש שבעה ימי תשלום. המצווה היא להביא את הקרבנות ביום הראשון וימי חול המועד הם מעין ימי תשלום, כאמור בראש המשנה: "מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל" וכו', ואף לשבועות יש שבעה ימי תשלום. הלכה זו אמורה בפי אמוראים בשני התלמודים. בתלמוד הירושלמי ההלכה אמורה בפי רבי יוחנן: "עצרת יש לה תשלומין כל שבעה" (פ"ב ה"ד, עח ע"ב), אך אמוראים אחרים חלוקים עליו. בתלמוד הבבלי זו דרשה בשם רבי אושעיא: "מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים טז טז) – מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה" 97 יז ע"א; ראש השנה ד ע"ב; מועד קטן כד ע"ב. . אולם דרשה זו אינה נמצאת בספרי דברים לאותו כתוב. המדרש דורש את הכתוב להלכה אחרת. אין רמז לתשלומין של שבעה לחג השבועות בספרות התנאית. להלן 98 להלן, בפירושנו לפ"ב מ"ד. ניווכח כי קשה להתאים הלכה זו למחלוקת של בית שמאי ובית הלל. מאותה מחלוקת משתמע שאין לחג השבועות תשלומין של שבעה 99 ראו הסוגיה בבבלי, יז ע"ב, ודברי התוספות למועד קטן כד ע"ב, ד"ה "דרבי אלעזר". .