משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה א:ז

1משנה ז אין בה כל הלכה או עניין בחגיגה. במשנה הקודמת נאמר כי חגיגה שלא הובאה בזמנה היא "מעוות לא יוכל לתקון", ומשנתנו מונה דברים נוספים שהם מעוות לא יוכל לתקון.

2רבי שמעון בן מנסיא אומר אי זה הוא מעוות שאינו יכול להיתקן – לדעתו מעוות שאינו יכול להיתקן הוא מעשה מעוות, חטא חמור שאין לו תקנה. ואיזהו? זה שבא על הערווה והוליד ממזר – שבא על אישה שאסורה עליו מחמת גילוי עריות 100 רשימת העריות נידונה במשנה, יבמות פ"א מ"א. והוולד ממנה ממזר – בן שהוא ממזר. לחטא זה אין תקנה. אף אם הוא חוזר בתשובה אין הוא יכול לתקן את המעשה עצמו, שהרי הביא בן לעולם על ייסוריו וסבלו כממזר 101 ראו דרשתו של דניאל חייט על הכתוב: "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (קהלת ד א). הדרשה מצויה במדרש ויקרא רבה, לב ח, עמ' תשנד-תשנה; קהלת רבה, ד א. . בתוספתא נשנו דברי רבי שמעון בן מנסיא בלשון קרובה: "בא על אשת איש ופסלה מתחת ידי בעלה, נטרד והלך לו מן העולם" (פ"א ה"ז). התלמוד הבבלי (ט ע"ב) נושא ונותן בהשוואה בין שתי המסורות. בקהלת רבה לכתוב "מְעֻוָּת לא יוכל לִתְקֹן" (פ"א טו) מובאות שתי הגרסאות זו ליד זו 102 כיוצא בו בבמדבר רבה, פ"ט ה, לעניין האישה הסוטה. .

3אם תאמר בגונב ובגוזל יכול הוא לחזור ולהיתקן – גנבה וגזלה ניתנות להיתקן, אך לא מי שבא על הערווה.

4רבי שמעון בן יוחי אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה וניתעות כבר – כך ברוב עדי הנוסח, ובטובים שבהם 103 ונמצא ב- א, רג, מל, מנ, מפ, מיל, מרש, מפ, מדלק, כ, מרא, מגק, מגקב. . בכמה עדי נוסח ונתעוות בלבד, והצורה ניתעוות כבר עדיפה, ומתאימה ללשון חכמים. לדעת רבי שמעון המושג "מעוות" אינו חל אלא על מה שהיה ישר והגון ונתעוות.

5איזה זה זה תלמיד חכמים שפרש מן התורה – תלמיד חכמים שנטש את דרך התורה. האדם שדרכו הייתה ללכת לשמוע וללמוד מפיהם של חכמים ופרש מדרכי התורה והיה לאדם מעוות. בכתב יד קופמן, כל ההזכרות שבמשנה על תלמיד חכמים כתובות בצורה זו: "תלמיד חכמ' ", כלומר תלמיד חכמים, או אף בצורה מלאה: "תלמיד חכמים". כך אף במקומות רבים בכתבי יד, ואין ספק כי זו הצורה הנכונה והצורה הרווחת בספרים. "תלמיד חכם" הוא קיצור משובש וחסר מובן. ברם, במהלך הדורות השתרש מינוח זה וקיבל משמעות ברורה של "חכם" שאיננו מגדולי החכמים.

6בתוספתא (פ"א ה"ח) ובמקבילות (בבלי, ט ע"ב; קהלת רבה, פ"א טו) מצויה הקדמה לדברי רבי שמעון: "אין אומרים בקרו גמל זה שמא יש בו מום, בקרו חזיר זה שמא יש בו מום, אין מבקרין אלא תמימים, ואי זה זה, זה תלמיד חכם שפרש מן התורה" 104 בבבלי נוסף אחרי "בקרו חזיר": "אלא בקרו טלה", ובמדרש במקום "אלא תמימין" יש: "את התמידין". . בניגוד לרבי שמעון בן מנסיא המסביר את העיוות בעשיית עברה חמורה רבי שמעון מדגיש את תלמיד החכמים שנוטש את התורה. פירוש זה הוא בדרכו של רבי שמעון הנוקט עמדה קיצונית ביותר בדרישה ללימוד התורה. רבי ישמעאל שונה: "לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א ח) – שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר ואספת (דגנך) וגו' (דברים יא יד) – דרך ארץ דברה תורה" (ספרי דברים, מב 90; בבלי, ברכות לה ע"ב). לעומתו אומר רבי שמעון בן יוחאי: "אין לדבר סוף קוצר בשעת קציר חורש בשעת חריש דש בשעת שרב זורה בשעת הרוח אימתי לומד תורה" (שם ושם), ומאמרים רבים מתורתו כיוצא בזה 105 ראו בכר, אגדות התנאים, כרך ב חלק א, עמ' 60-56. .

7התנא מבין ש"מעוות" הוא מי שאינו לומד. הפסוק הוא כמובן כללי הרבה יותר, אך אחת מדרכי הלימוד של תנאים ואמוראים היא להסב פסוקים כלליים לעיסוק בתורה ובתלמידי חכמים. בדרך זאת הם מדגישים את חשיבות לימוד התורה שהפכה לערך מרכזי בתרבות ישראל.

8מחלוקת התנאים במשנה זו מעמידה שני ערכים זה מול זה: רבי שמעון בן מנסיא מוטרד בעיקר מהפגם הגנטי המוטבע באדם ומקלקולו, ואילו רבי שמעון בן יוחאי מוטרד מהפגם ההתנהגותי שבאדם. המשנה דנה בשאלה האם מעלת האדם טמונה בעיקר בתורשתו או בהתנהגותו. ניתן לראות בדברי רבי שמעון בן יוחאי אמירה חריפה על טיב הקלקול ההתנהגותי: הוא בלתי ניתן לתיקון כשם שפגם גנטי בלתי ניתן לתיקון. ייתכן שיש בכך הטרמה לאזכורו של אלישע בן אבויה בפרק הבא – בתוספתא ובתלמודים אמנם ולא במשנה, אך נראה שדמותו נכחה במסורת הלימוד של מסכת חגיגה.

9במקביל נוצר במשנה משולש שבו שלושה מרכיבים: קרבן ומקדש, פגמי ייחוס ולימוד תורה. תנאים משלבים, אפוא, את לימוד התורה וחיוניותו לתוך המארג העוסק בקרבנות ורומזים לכך שלימוד התורה זהה להבאת קרבן, ואולי אף גדול ממנו.

10במבואנו הצבענו על כך כי שתי משניות אלו אינן מגופה של המשנה לא בתוכנן ולא בדרך כתיבתן, והן הוספה מדרשית-אגדית שנוספה כבר על ידי העורך של המשנה. הצורה "רבי שמעון בן יוחי" היא חריגה. בדרך כלל נמנים שמות החכמים בקיצור: רבי שמעון ולא רבי שמעון בר יוחאי / בן יוחי, רבי יהושע ולא רבי יהושע בן חנניה, רבי יהודה ולא רבי יהודה בר אלעאי, רבי אליעזר ולא רבי אליעזר בן הורקנוס. הצורה המלאה (עם שם האב) מופיעה כמעט רק במדרשי אגדה, כפי שעולה מהטבלה להלן 106 הטבלה הוכנה לפי תכנת המחשב של "פרויקט השו"ת", הוא מאגר המידע של אוניברסיטת בר-אילן; אין היא מתחשבת בבעיות נוסח ויש בה טעויות. שאלות הנוסח משנות במידת מה את הטבלה, אך הטעויות הן לכל הכיוונים. כלומר, לעתים נוסף שם האב ולעתים הושמט. אנו מניחים שהטעויות מקזזות זו את זו. הממצאים ראויים לניתוח מפורט באילו ספרים מופיעים השמות והאם יש קשר בין שמו של החכם לטיב מדרש ההלכה (יוחאי אבי רבי שמעון מופיע, למשל, יותר במדרשים מדבי רבי ישמעאל). כל זה מחייב ניתוח מדוקדק שלא כאן מקומו. כל שרצינו להראות הוא שמדרש המופיע שלא במקומו ה"טבעי" (במשנה, בתוספתא או בתלמודים) שומר על אופיו הסגנוני כמדרש. . רבי שמעון חריג במקצת שכן הוא מופיע בשמו של אביו גם במדרשי הלכה רבים. ניתן, אפוא, להבין שבמדרשים שימרו יותר את שם האב. נראה שהמדרשים משקפים את מסורת הדרשה הציבורית, ושם הקפידו יותר לציין את שם אביו של החכם משום שהדברים נועדו לציבור הרחב שאינו מודע מספיק לשמות החכמים. אבל המשנה, התוספתא והתלמודים נועדו לציבור תלמידי החכמים ושם יש לקצר, והמידע הרי כבר ידוע לשומעים. באותם מקרים במשנה, בתוספתא או בתלמודים שמופיע בהם השם המלא התוכן הוא מדרשי, וכלל זה תקף כמעט במאה אחוז, ומשנתנו היא דוגמה לו. הווה אומר, כאן שימר עורך המשנה את לשון הקטע כפי שהיה בהקשרו המקורי. במבוא הבאנו את משנתנו כדוגמה למדיניות העריכה והליקוט של עורך המשנה (והתוספתא) שלעתים כמעט ולא נגע בתוכן המשנה הקדומה וניסוחה, והסתפק בהבאתה כמות שהיא.

11הופעת שמות חכמים עם שם אביהם

121 107 אם יזכנו החונן לאדם דעת נראה בפירושנו למשנת מעשר שני פ"ה מ"ט שהסיומת "בן יוסף" אינה ברוב כתבי היד.