משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה א:ח

1אף משנה זו אין בה הלכה מהלכות חגיגה. היא מונה אילו הלכות יש להן יסוד מפורש ומפורט בתורה ואילו שהן "מקרא ממועט והלכות מרובות" "כהררים תלוים בשערה", ומזכירה אף תחומי הלכה שהם "פורחים באויר" מבחינת יסודם במקרא. משנה זו צורפה למשנת חגיגה כי בין ההלכות השונות נזכרות גם "חגיגות". ה"חגיגות" אינן נזכרות בראש המשנה ואף לא בראש קבוצת ההלכות שלה, "כהררים התלויים בשערה". מבחינת עריכת המשנה היה ניתן לצרף משנה זו למשנת נדרים או למשנת שבת, ואין בידינו לומר בוודאות מדוע צורפה משנה זו למשנת חגיגה דווקא. ייתכן שהמשנה הובאה משום שמופיעות בה הלכות "חגיגות" שהן פורחות באוויר, כלומר אין להן בסיס בתורה. יש בכך התייחסות עקיפה לשתי הדרשות שבמשניות ה-ו שאינן דרשות ממש אלא פסוק שלכל היותר מהווה השראה או חיבור להלכה. דרשות כאלה הן הדוגמאות שאליהן המשנה רומזת באמרה שאין להלכות חגיגה בסיס במקרא. וולפיש מציע שמשנתנו קשורה במשחק מילים למשנה הקודמת ולמשנה הבאה.

2משחקי לשון במשנתנו

3משחקי מילים במשניות הם תופעה עריכתית אמנותית 108 וולפיש, משחקי לשון, הביא דוגמאות רבות למשחקי לשון מעין אלו. . השאלה היא מה ניתן ללמוד מהן. האם הקשרים נוספו בשלב העריכה האחרון, או שמא לפנינו כלי המאפשר לאתר גושי הלכה קדומים שהיו מלוכדים כבר לפני עורך המשנה. שאלה זו מחייבת דיון ארוך שלא כאן מקומו. השאלה השנייה היא האם משחק הלשון הוא רק ביטוי אמנותי, או שמא הוא בא להפנות את הקורא למסר משותף שאיננו כתוב במפורש. אנו מקבלים את ההערכה שאמנם טקסט המשנה מלוקט מעריכות שונות, אבל בדרך כלל לעריכה יש היגיון פנימי. אם כך, הרי שגם משחקי הלשון צריכה להיות להם משמעות פנימית. לפיכך, ניתן לקרוא את שתי המשניות (משנתנו והמשנה הבאה) כהדרכות לדרשנים, בהלכה – באילו תחומים רלוונטי לדרוש את הפסוקים ולגשר בין מקרא להלכה; באגדה – באילו תחומים ניתן לדרוש בפורומים שונים. מכיוון שכך, ניתן להעלות כהשערה נוספת שהדרשן רואה לפניו את הדרשה החגיגית ברגל, ורומז להנחיות על תכניה. אם כך, חשפנו ניסיון נוסף להנכיח את לימוד התורה כחלק ממצוות הרגל, אפיון המצוי בספרות התנאית סביב מצוות העלייה לרגל, כפי שראינו. בכך מתקשרת משנה זו לקודמתה, ובעיקר לדברי רבי שמעון בן יוחאי המעתיק את "מעוות לא יוכל לתקון" מתחום הקרבנות אל תחום לימוד התורה.

4אפשר גם שהמשנה הבאה היא המשך של משנתנו. יש בה הוראות על מה לדרוש, מה ללמוד וללמד ובאילו תחומים, וגם על מה אין לדרוש בציבור ואין ללמוד וללמד. יחידה זו עוסקת בלימוד תורה שהוא כקרבן, אבל מדגישה שלימוד התורה אינו כולל את תורת הסוד וגם לא תחומי הלכה נוספים. כך נוצר מעין מעגל סגור שראשיתו במשנה ו ותכניו: קרבן, ניאוף, לימוד תורה (מ"ו-מ"ז), המשכו במשנתנו בלימוד תורה ששיאו טהרות ועריות, והמשכו בסדרי לימוד תורה בציבור שמגדירים גם מהי תורה, וחוזרים לדיני עריות שאותם אין ללמוד בציבור. המשך השרשרת בפ"ב מ"ב החוזרת לעסוק בשילוב של דיני קרבנות החג ולימוד תורה. אם כך, הרי שהיחידה ערוכה מעשה אמן ויש בה שילוב מתוכנן של יחידות שלמות שהיו כבר מונחות לפני עורך היחידה.

5לדעת אפשטיין, במבואו למסכת, המשנה מזכירה שני קבצים המרכיבים את מסכת חגיגה – "חגיגות" ו"טהרות וטמאות". שמא בסידור קדום נחתם כאן סדר מועד (בהתאם למסורת המקדימה את חגיגה למועד קטן וללא שני הפרקים הבאים של חגיגה), ויש כאן מעין חטיבת סיום העוסקת בין השאר בכמה מתחומי ההלכה שנידונו בסדר. יש להעיר שאין צורך לקשור את משנתנו לסיום הסדר שכן מסכתות מספר מסתיימות בדברי מוסר ואגדה ובדרשות, כגון מסכת מועד קטן ומסכת תענית הסמוכות.

6הנשקה הציע כי "התר נדרים" הוא תוספת לקובץ המקורי אשר כלל "שמונה מקצועי תורה: שבת, חגיגות, מעילות, דינין, עבודות, טהרות, טמאות ועריות". לפי זה יש דווקא חידוש בהיתר הנדרים – שכן הקובץ הקדום מציע דווקא את התחומים הקשורים קשר כלשהו – רופף או הדוק – למקרא, ולא תחום שאינו קשור כלל ועיקר. אם כך, שני התחומים הראשונים המוזכרים כאן הם "הלכות שבת" ו"חגיגות" – כך נוכל להבין מדוע הביאה התוספתא את הקובץ הן בסוף עירובין הן בחגיגה. לדעתנו אין צורך בהסבר זה, שכן העורך קיבל את משנתנו כיחידה שלמה ושיבץ אותה בשלמותה, מתוך אותה תפיסת תוכן אמנותית.

7אלבק בפירושו למשנתנו מציע שמשנה זו והמשנה הבאה הן דוגמאות לטעויות העשויות לגרום לתלמיד חכמים לפרוש מן התורה.

8התר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו – ההלכות המרובות על התרת נדרים בידי חכם או בידי שלושה הדיוטות, כמבואר במשנת נדרים פרקים ג ו-ט ובמקומות רבים אחרים, אין להן סמך בדברי התורה. אין להן יסוד לא במקרא מפורש ולא בדרך של מדרש כתובים. בתורה בספר במדבר (ל א-יז) נזכרת רק הפרת הנדר של אישה בידי בעלה ושל הנערה בידי אביה, אך לא נזכרת כל אפשרות של התרת נדרים של אישה שאינה ברשות בעלה או של נערה בוגרת. לפי הכתובים וההלכה זכות הפרת הנדר של האישה בידי בעלה מוגבלת למדי (במדבר טז יד; משנה, נדרים פ"א מ"א-מ"ב). כל האחרים חייבים לקיים את נדרם ושבועתם, ואין כל דרך לבטל את הנדר. את השבועה שנשבעו נשיאי העדה לגבעונים נאלצו ישראל לקיים, אף על פי שהגבעונים הטעו את ישראל וישראל נשבעו להם בטעות (יהושע ט ג-יט), כדי ש"לא יהיה עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם" (שם פסוק כ); יפתח נאלץ לקיים את נדרו אשר נדר להעלות לעולה את "אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי" (שפטים יא לא), "ויעש לה את נדרו אשר נדר" (שם פסוק לט), ולא נמצאה דרך להתיר את נדרו: "ולא אוכל לשוב" (שם פסוק לה) 109 מובן שהמדרש המכיר כבר את היתר הנדרים מוצא טעמים מדוע נמנע יפתח מלהתיר את נדרו. זאת במקביל לפרשנות אשר לפיה לא הקריב יפתח ממש את בתו. כל אלו הן פרשנויות מדרשיות ומאוחרות בלבד. ; בני ישראל התחרטו על השבועה שנשבעו שלא לתת מבנותיהם אישה לבנימין, אך לא מצאו דרך להתיר את שבועתם (שפטים כא א-ו). בספרות התנאית מרובים ההלכות והמעשים של התרת נדרים ושבועות מתוך הנחה של אונס ואי ידיעת המצב והנסיבות, או מתוך הנחה ופירוש שהנודר לא התכוון ממש לנדר או שנוצרו תנאים חדשים שהנודר לא הניחם מראש 110 נדרים פ"ג מ"א ופ"י כולו. אם יזכנו החונן לאדם דעת וליעף בינה נפרשם במקומם. .

9תפיסה זו של התרת נדרים היא הלכה עתיקה מימי הבית, כפי שיתברר לנו מתוך המשנה גופה. היא אף רמוזה בדבריהם של פילון ויוסף בן מתתיהו. פילון מדגיש שנדרים שנעשו מתוך כעס ותאוות היצר אינם נתפסים כנדר 111 פילון, על החוקים ב, 38-36. . הוא שאמור בתוספתא למשנתנו: "התיר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו אבל חכם מתיר לפי חכמתו" (פ"א ה"ט). יוסף בן מתתיהו מספר בהרחבה את פרשת השבועה של ישראל לא לתת נשים לבני בנימין, ובתוך סיפורו הוא מוסר כי היו אשר הציעו לא לתת ערך רב לשבועה שנשבעו "מתוך כעס בלי הבנה ובלי שיקול דעת" 112 קד' ה, 174-166. ; נראה, אפוא, שגם הוא הכיר את הדרך להיתר נדרים.

10הוא הדין בהיתר נזירות, שהוא נדר שנדר אדם להיות נזיר. על שמעון הצדיק מסופר שלא התיר נדרו של נער נזיר מאחר שנדר בכוונה, ומשמע שאילו סבר שנדר הנזירות נאמר בחפזה היה מתירו (תוס', נזיר פ"ד ה"ז). קשה לפקפק במקוריותו של הסיפור, גם אם אולי איננו קשור לשמעון עצמו אלא לחכם מאוחר יותר. אנו נוטים לקבל את האגדה כהיסטורית משום שאין בה תמונת עולם "שטוחה" וחד משמעית, אלא תמונה מורכבת שאיננה הלכתית באופן מלא. כן מסופר על שמעון הצדיק שהתיר נזירות למאות נזירים 113 ירו', ברכות פ"ז ה"ב, יא ע"ב; נזיר פ"ה ה"ג, נד ע"ב; בראשית רבה, צא ד, עמ' 1115. . כל אלו עדויות קדומות לנוהג של התרת נדרים.

11רבי אליעזר וחכמים חלוקים במשנת נדרים: "רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו, וחכמים אוסרין" (פ"ט מ"א); רבי אליעזר סבור שאפשר להתיר את הנדר אם אדם נדר לא לעשות מעשה מסוים לאביו. טענתו זו אמורה אף בפי ישו: "אומרים האומר לאביו ולאמו קרבן (המילה העברית כתובה באותיות יווניות, והיא אחת מלשונות הנדר) שאתה נהנה לי (הרי זה נדר) ואין אתם מתירים לו שיעשה דבר לאביו ולאמו ואתם מבטלים דברי ה' (כלומר, דברי התורה: כבד את אביך ואת אמך) מפני קבלתכם" 114 מרקוס יז 13-11; מתי טו 5. . כאן נתפסת התרת נדרים כנובעת מ"קבלה", כלומר ממסורת חכמים.

12הלכות שבת – המרובות. בהלכות שבת נכללות אף הלכות עירובין. הלכות שבת וההלכות שנמנות אחריה שייכות לקבוצה השנייה במשנה שהן "מקרא ממועט". שבת נזכרת בכל חמשת חומשי התורה, ובספר שמות בלבד נזכרת השבת והלכותיה בשבע פרשיות נפרדות 115 שמות טז כב-כו; שם כט-ל; שם כ ח-יא; שם כב יב; שם לא יב-יז; שם לד כא; שם לה ב-ג. ראו המבוא למסכת שבת. . אולם, בכל הכתובים המרובים לא נזכרו אלא ארבע מלאכות האסורות בשבת: חרישה וקצירה (שמות לד כא), הבערת אש (שם לה ב) וקישוש עצים (במדבר טו לב-לו). בספרי הנביאים והכתובים, החל בספר ישעיה (נח ג) וכלה בספר נחמיה, נזכרים דברים או מעשים שמקובל היה לא לעשותם או שמנהיגים ביקשו להנהיג איסור על עשייתם, כגון עיסוק במסחר בשבת (נחמיה י לב; שם יג טו-יט). את הפסוקים ריכזנו במבוא למסכת שבת. מן המקורות של ימי הבית השני אנו למדים על איסורים רבים שהיו מקובלים בכל האומה או בחוגים מסוימים בלבד 116 ראו המבוא למסכת שבת. . ויכוחים רבים ממלאים את הספרות בנושאים רבים של איסורי שבת. ההלכה התנאית מונה שלושים ותשעה אבות מלאכה האסורים בשבת (משנה, שבת פ"ז מ"ב), ושאר המלאכות הדומות להן נתחלקו לפי דמיונן לאבות המלאכה. המלאכות הקרובות לאחד מן האבות קרויות "תולדות", לכן נצטרפו מלאכות שונות מתוך הגדרות שונות. כללו של דבר: הלכות שבת אינן "פורחות באוויר" כי הרי מלאכות שונות נזכרות בתורה ובספרי המקרא האחרים, אך הן לפי הגדרת המשנה "כהררים תלוים בסערה" (שערה). הזכרת "הלכות שבת" בראש קבוצה זו אולי אינה רק מחמת העובדה שלפי סדר הזמנים שבת באה בראש המועדים, אלא אף בגלל המציאות שהלכות שבת מרובות מן ההלכות האחרות המנויות בהמשך המשנה 117 אין טעם למדידת כמות המשניות המוקדשות לתחומים השונים, אך ההבדל הכמותי ניכר לעין ואין לפקפק בו. .

13וחגיגות – הלכות עולת החגיגה ושלמי החגיגה השנויים במשנתנו. הכתובים המצווים על העלייה לרגל מזכירים את מצוות השמחה, "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג טו); נזכרים דיני קרבנות בהצעת הדברים, אך אין ציווי ישיר וחד משמעי המחייב הבאת עולת ראייה ועולת שלמים. אלה נלמדות בדרכי המדרש, מדרשים קדומים מימי הבית, אך הדברים אינם מפורשים במקרא.

14ומעילות – ההלכות כשאדם מועל בקודש ונהנה הימנו. פרשת מעילות ערוכה בשני פסוקים בתורה בויקרא ה טו-טז; אלה קובעים שכאשר אדם מועל בשוגג הוא חייב לשלם את ערך המעילה ו"את חמישתו יוסף עליו", ואף חייב להביא קרבן אשם מעילות. אולם שני פסוקים אלו אינם מפרנסים את הררי ההלכות במשנה ובספרות התנאית. שלוש קבוצות הלכות אלו הן: כהררים תלוים בסערה – הלכות מרובות אשר נערמו זו על גבי זו כהרים, אך יסודן במקרא אינו רב. הצורה "הררים" נמצאת במקרא פעמים מספר אך היא אינה נמצאת בספרות החכמים אלא במשנתנו. ייתכן כי השימוש בצורה זו בא להדגיש את הריבוי של ההלכות, הרים רבים, או אולי אף להדגיש שההלכות, במיוחד הלכות שבת, בנויות הרים על גבי הרים. הנוסח "סערה" בסמ"ך מצוי ברוב עדי הנוסח. הצורה "שערה" משנית, ומצויה בדפוס וילנא, דו, דפ בלבד. עם זאת, אין הבדל מבחינת התוכן בין צורות הכתיב השונות.

15מקרא ממועט והלכות [ מרובות ] – יש להלכות אלו יסוד במקרא, אך הוא מועט. הלכות מרובות, במיוחד הלכות שיש בהן חידוש והלכות שנלמדות בדרך העיון, משולות לגוש הרים. על חכמים חריפים בתלמודם, כרבי מאיר וריש לקיש, נאמר כי כל הרואה אותם בבית המדרש "כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה" (בבלי, סנהדרין כד ע"א), ונשקלת ההערכה מה עדיף, החכם שהוא "סיני", כלומר בעל הידיעות המרובות שקיבל תורתו מסיני ואין לו אלא מה שנאמר, או "עוקר הרים" (בבלי, ברכות סד ע"א).

16אנו ציטטנו את המשפט לפי כ"י קופמן, וכך הנוסח בכל המשניות מטיפוס ארץ ישראל. כך הנוסח שהיה לפני הראשונים. במשניות שבדפוסים ובתלמוד הבבלי לפנינו הנוסח: שהן מקרא מועט והלכות מרובות, אולם הנוסח הרווח בספרים הקדומים היה בלי המילה "שהן". על סמך זה ועל סמך העובדה שבספרים אחדים יש רווח במקום המילה "שהן" ביקש רבנו אלחנן 118 תוספות לדף י ע"ב, ד"ה "מעולות". ללמדנו שמקרא מועט והלכות מרובות הוא מילתא באפי נפשיה ואינו מוסב על שורת ההלכות שהמשנה מונה, והדברים מוסבים לדיני אהילות. אך אהילות לא נזכרו במשנה 119 הבבלי (יא ע"א) מזכירה בדיונו. , ואין כל אפשרות לפרש כך את המשנה. אף מן התוספתא (כפי שבעלי התוספות מדגישים) משתמע כי הדברים מוסבים על אותה קבוצה, וכך אנו שונים בה: "הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררין תלוין בסערה מקרא מועט והלכות מרובות" (פ"א ה"ט).

17המשנה מונה את קבוצות ההלכות לפי יסודן במקרא. תחילה מנתה את אלו אשר אין להן כל יסוד. לאחר מכן מנתה הלכות התלויות בשערה בזיקתן למקרא, ולבסוף קבוצות הלכות שיסודן במקרא מרובה ו"יש להם מה שיסמכו", והן:

18הדינים – במונח זה נכללו דיני ממונות ודיני נזיקין 120 ראו פראנקעל, מבוא, יא ע"א. , ונכללו בו אף סדרי משפט. בתוספתא: "שבע מצוות נצטוו בני נח על הדינין... כיצד כשם שישראל מצווין להושיב בתי דינין בעיירות שלהן" (תוס', עבודה זרה פ"ח [ט] ה"ד, עמ' 473) 121 השוו בבלי, סנהדרין נו ע"א; שם עד ע"ב. . אמנם בשני תחומים אלו מרובים המקראות והם מפרטים דברים רבים.

19והעבדות – והעבודות – הלכות בית המקדש והקרבנות. פרקים רבים בארבעה חומשי תורה מפרטים הלכות רבות בדיני קרבנות ושאר סדרי העבודה בימות חול ובימי מועד. הלכות רבות בספרות החכמים נלמדות תוך פירוש ודרש דברי התורה. הלכות אלו מצויות ברובן בסדר קודשים ובמסכתות רבות בסדר מועד.

20והטהרות והטמאות – שני מקצועות תורה אלו הם בַמניין שנמנה בתוספתא (פ"א ה"ט) עניין אחד, אף על פי שלא תמיד הטהרה היא בניגוד לטומאה. לשני תחומים אלו בהלכה מוקדשות מסכתות בסדר טהרות ובשאר סדרי משנה. ההלכות בהן מרובות, אך מרובים אף המקראות בספר ויקרא ובמדבר.

21והעריות – הלכות עריות השנויות ברובן בסדר נשים. אף להן מוקדשים פרקים רבים ומפורטים בספרי התורה. ארבעה מקצועות תורה אלו יש להם על מה שייסמכו – ההלכות המרובות של התורה שבעל פה יש להן יסוד רב בפשוטם של המקראות ובדרשות הרבות שנדרשות במשנה, בברייתות ובמדרשי ההלכה.

22לא כל ההלכות בתחומים הללו (טומאות, עריות) מבוססות על פירוש הכתובים בדרך המדרש, עם זאת מרובות ההלכות המבוססות על המקראות. כדברי התוספתא: "הדינין העבודות והטהרות והטמאות והעריות, מוסף עליהן הערכין והחרמין וההקדשות ומעשר שני 122 במהדורת ליברמן חסרות שתי תיבות אלו אך הן נמצאות בכל הנוסחאות שלפנינו ובעירובין, וכנראה זו טעות העתקה. מקרא מרובה מדרש והלכות מרובות יש להן על מי שיסמוכו" (פ"א ה"ט; עירובין פ"ח הכ"ד). לעומת זאת בדיני קרבנות משקלה של ההלכה המפורשת בתורה רב הרבה יותר. ההלכות בתורה רבות, ומצד שני העיסוק של חכמים בתחומים אלו היה מועט יחסית, שכן קרבנות כבר לא נהגו הלכה למעשה. בפועל, התלמוד (הבבלי) לזבחים ומנחות עיקרו עיגון ההלכות בדרשות המקרא, אך החומר ההלכתי במשניות ובתלמודים, שאין לו יסוד ברור בפשט התורה, מועט יחסית לתחומים כשבת או כחול המועד.

23הן הן גופי תורה – עיקרי ההלכות הם עיקרי התורה. בבבלי, יא ע"ב: "הן הן גופי תורה – הני אין, הנך לא?!" (כלומר, רק האחרונים הם גופי תורה והראשונים אינם גופי תורה, בתמיהה), "אלא אימא הן והן גופי תורה" (כלומר, גם הקבוצות הראשונות וגם האחרונות הן גופי תורה). זוהי הגהה במשנה. רוב הנוסחאות גורסות: הן הן, ומיעוטן: והן הן. בתוספתא: "הדינין... יש להן על מי שיסמוכו אבא יוסה בן חנן אומר אילו שמונה מוקצעי תורה גופי הלכות" (חגיגה שם ועירובין שם). התוספתא מזכירה בראש ההלכה את הקבוצות הקודמות ומוסיפה עליהן דברים, אחר כך מונה את ארבע קבוצות ההלכות שבמשנתנו ואחר כך: "מוסף עליהן הערכין והחרמין וההקדשות [ומעשר שני]", ועליהן נאמר: "מקרא מרובה מדרש והלכות מרובות יש להן על מי שיסמוכו אבא יוסה בן חנן אומר אילו שמונה מוקצעי תורה גופי הלכות" (פ"א ה"ט). הרי שרק על ארבע הקבוצות האחרונות שבמשנה נאמר "הן הן גופי תורה", ופירושה של משנתנו הוא כפשוטה: "הני אין, הנך לא" 123 כך על פי אפשטיין, מבוא, עמ' 520. . עוד יש להוסיף כי מצינו את הלשון "הן הן גופה של תורה" ובלשון מעינה על קובץ של מספר קבוצות מצומצם למדי, או אף על ארבע הקבוצות של משנתנו. באבות דרבי נתן נו"א: "רבי יוחנן בן נורי אומר ההלכות והטהרות והנידות והקינין הן הן גופי תורה..." 124 אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ז, עמ' 84; פירוט ההלכות משובש, והשוו הנוסח בנו"ב פל"ה, מב ע"ב. . במדרש תנאים: "חמאת בקר וח' צאן (דברים לב יד) אלו הדינין והעבודות והטמאות והטהרות והעריות עם חלב כליות חטה אלו ההלכות שהן גופה של תורה" (מדרש תנאים לדברים, עמ' 193).

24סידור האמרות והגדרת ההלכות במשנה זו הם לפחות מימיה הראשונים של יבנה. כאמור, המשנה כולה סדורה בתוספתא שלנו, ועל כל קבוצה של הלכות באה תוספת של ביאור והרחבה. על קבוצת ההלכות השנייה, שבת, חגיגות ומעילות, שעליהן אמור שהם כהררים התלויים בשערה, אמור בתוספתא: "מיכן היה רבי יהושע אומר צבתא בצבתא מתעבדא" וכו' (פ"א ה"ט). רבי יהושע היה איש בוגר בירושלים בימי הבית, ודבריו נשמעו ברבים (תוס', עדויות פ"ג ה"ג; בבלי, זבחים קיג ע"א), אך עיקר פעילותו הוא מלאחר החורבן. בקבוצה האחרונה במשנה נמנו ארבעה מקצועי תורה ועליהם נוסף בתוספתא 125 התוספת גם בתוספתא חגיגה וגם בעירובין. : "מוסף עליהן הערכין והחרמין וההקדשות [ומעשר שני]", ואבא יוסה הוא שאומר "אילו שמונה מוקצעי תורה גופי הלכות" (פ"א ה"ט). לפניו כבר הייתה, אפוא, הרשימה שבמשנה ובתוספתא. סיכומו של התנא "הן הן גופי תורה" איננו כולל, כמובן, את ההוספות שבתוספתא.

25אבא יוסה בן חנן חי אף הוא בימי הבית; הוא נקרא "איש ירושלם" ונמסר בשמו ובשם אבא שאול בן בטנית שיר תלונה על התנהגותה הרעה של ראשות הכהונה (תוס', מנחות פי"ג הכ"א; בבלי, פסחים נז ע"א). אולם הוא שרד לאחר החורבן ומוסר בשם שמואל הקטן שפעל בימי יבנה 126 סוף מסכת דרך ארץ, מהדורת היגער, עמ' 151; מסכתות זעירות, עמ' 81, 87, 137. . ייתכן שמשנתנו היא מימי הבית 127 אפשטיין, מבוא, עמ' 47, מניח שהיא לכל המאוחר מימי הורדוס ורשימת ההלכות שהתוספתא מוסיפה היא לכל הפחות מימי אגריפס הראשון, מתוך ההנחה שכל שלב בסידורה הוא דור אחד או שניים. . אין הכרח לומר כך, אך היא לפחות מימי יבנה 128 ראו דברינו במבואנו הכללי לפירוש המשניות. .

26כפי שרמזנו יש לרשימה שתי מקבילות, ומערכת היחסים ביניהן מחייבת בירור. המשנה והתוספתא מונות את מקצועות התורה. במשנה נמנים: "התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו. הלכות שבת וחגיגות ומעילות, כהררים תלוים בסערה, מקרא ממועט והלכות מרובות. הדינין והעבדות והטהרות והטומאות והעריות, יש להם על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה". בתוספתא שתי מקבילות שונות מעט זו מזו (פ"א ה"ט; עירובין פ"ח הכ"ג-הכ"ד). התלמוד הבבלי (יא ע"א) מוסיף על הרשימה במשנה ל"מקרא ממועט והלכות מרובות" את נגעים ואהלות, וחוזר בו ומבהיר ש"נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות, אהלות מקרא מועט והלכות מרובות. ומאי נפקא מינה? אי מסתפקא לך מילתא בנגעים – עיין בקראי, ואי מסתפקא לך מילתא באהלות – עיין במתניתין". בכך התלמוד מבטא את שחש כל המעיין במסכת שבהלכות נגעים המקרא תופס תפקיד מרכזי, ותוספת ההלכות של תורה שבעל פה מועטת.

27סדר בניית הרשימה נראה ברור. המשנה והתוספתא במסכתנו מנו שמונה מקצועות ברורים, ועל כך מסכם רבי יוסי את סיכומו הכמותי, שבא אחרי התגבשות הרשימה, ואכן איננו בנוסחתה הקדומה. בתוספתא עירובין לא עסקו בהיתר נדרים, כנראה מתוך ההסתייגות העקרונית של חז"ל מנדרים 129 ראו במבוא למסכת נדרים. . על כן שינו את מבנה הרשימה והחליטו שרק אלו שהם "מקרא מרובה ודרש מרובה" הם גופי תורה, והוסיפו עוד פריטים כדי להגיע למספר שמונה. כאן המספר שמונה כבר קדם לרשימה עצמה, ונוספו פרטים שאינם מתאימים. כך, למשל, קשה לומר שערכין הם מדרש מרובה. הבבלי השלים את מבנה הרשימה. עד עתה היו שלושה סעיפים:

281. מקרא מועט והלכות מעטות (נדרים)

292. מקרא מועט והלכות רבות

303. מקרא רב והלכות רבות

31הבבלי רצה להציג משנה ריבועית והשלים את המקרים שבהם:

324. מקרא מרובה והלכות מעטות, ובחר שתי דוגמאות. אחת נשללה, ואכן היא מופיעה ברשימה בסעיף אחר (3), ונגעים נותרה כדוגמה בלעדית למקרא מרובה והלכות מעטות.

33התוספת של הבבלי מלאכותית, אך לא בלתי נכונה. היא מאפיינת היטב את הלכות נגעים, כפי שנראה במבוא למסכת נגעים. הרצון ליצור מסגרות מספריות מוצג בעליל כשלב שני בהתפתחות הטקסט, אבל אין הוא גורם בהכרח להוספת פריטים בלתי מתאימים. המניע הוא ספרותי, אבל התוכן הלכתי ביותר.

34גופי תורה

35מעתה עומדות לפנינו שאלות מסוגים שונים. הראשונה היא ספרותית, מהי הרשימה היסודית, ומהם שמונה גופי תורה. השנייה, מה עמדת התנאים על כל עיסוק ועיסוק. השאלה האחרונה היא האם הסיכום וההערכה התנאיים משקפים את תנאי הלימוד. נפתח בצד הספרותי. מניין שונה של גופי תורה כתוב בתוספתא, אך שם מנויים 13 או 11 מרכיבים (מקצועות). שערי פירושים כמובן לא ננעלו, ואפשר לקבץ את הרשימה לשמונה מקצועות עיקריים. כגון:

361. היתר נדרים חכם מתיר לפי חכמתו

372. שבת חגיגות

383. ומעילות

394. דינין

405. עבודות טהרות

416. עריות

427. ומוסף עליהן ערכין, וחרמין, והקדשות, וקרקעות (פדיון קרקע שהוקדשה)

438. ומע"ש? (רק בדפוס)

44כל צירוף אפשרי. אבל שמונה מקצועות מנויים במשנה ללא צורך בפרשנות נוספת. הטבעי ביותר הוא להניח שזה גרעין המסורת. אמנם, כפי שהערנו במבוא הכללי לפירוש המשניות, התוספתא משמרת לעתים את גרעין החומר הקדום או אף עריכה קדומה, אבל בכל זאת פעמים רבות יותר התוספתא נסובה על המשנה ומפרשת אותה 130 אבל הנשקה פירש שרשימת התוספתא היא הקודמת. . במקרה שלנו התוספתא מגדירה "מוסף עליהן", כלומר מה שהיה עד עתה הם גופי התורה, וזו הרשימה שבמשנה.

45השאלה השנייה היא האם המחבר מציע סקירה למדנית של מצב הלימוד או שיש לו ביקורת על הדברים, או אולי שבח להם. הגישה הביקורתית עולה, למשל, מהמשפט "התר נדרים פורחים באויר". זו ביקורת שחכמים מהלכים בשדה כאילו היה שדה הלכתי, אך אין בו כללי הלכה ולא הישענות על פסוקים. במבוא למסכת נדרים נצביע על העדר מרכיב הלכתי בהיתר נדרים. הלכות קרבנות, טהרות, ממונות ועריות הן גופי תורה. יש בהן שפע של הלכות ששורשן במקרא או במסורת מהמקרא, ובהן שפע פסוקים המשמשים כאסמכתא לחכמים. הלכות שבת ומעילות הן במעמד ביניים ומעמדן מפוקפק, לא כל כך כהיתר נדרים, אך מפוקפק. זו אפשרות פרשנית אחת.

46אפשרות פרשנית הפוכה היא שכל אלו גופי תורה; אמנם יש מעט חומר מקראי אך אף על פי כן כולם חשובים באותה מידה. יש להבין שהלכות עבודה והלכות קרבנות נמסרו למעשה לידי כוהנים. גם הלכות טהרות היו במידה רבה בידיהם. אבל כולם גופי תורה: בכולם יש לעסוק, וההכרעות הן "תורה". אפשרות נוספת היא שהתנא מדרג את תחומי ההלכה לפי חשיבותם. "חשיבות" היא כשיש בתחום פסוקים רבים, ומדרש הלכה מפורט המשמש בסיס להלכות. התוספתא מוסיפה את הערכין כתחום חשוב (שיש לו סמך מן התורה), אך היא מגדירה אותו במפורש כתוספת.

47מסוגיית הבבלי יוצא כי יש בעצם ארבע קטגוריות של תחומים הלכתיים: לשלוש שבמשנה יש להוסיף את רוב תחומי ההלכה שהם באופן מלא "מכתב כתיבן". כלומר, הבבלי מניח כי משנתנו כולה דנה בתחומים החריגים בתוך ההלכה, אלה שיש בעייתיות ביחסם אל המקרא ולא בהלכה כולה. הקטגוריות שבמשנה נבדלות זו מזו, לפי הבבלי, בכך שבראשונה יש רמז בכתובים בלבד; בשנייה עיקרי ההלכות כתובים, אך חסר עיקרון מרכזי; בשלישית ההלכות כתובות למעט פרט הלכתי אחד. הקטגוריה הרביעית, שאינה מופיעה במשנה, מאחדת את תחומי ההלכה הנותרים שזיקתם אל המקרא מלאה. דברי הבבלי משקפים גישה הרואה בזיקה של ההלכה לתורה שבכתב עיקר שיש להגן עליו ולהוכיחו.

48הירושלמי רואה לנכון לפתוח כאן בדיון תאורטי על ההלכה וזיקתה למקרא, בניגוד לבבלי הבוחר לומר את היגדיו דרך דיון בפרטים. הירושלמי מעמיד זו מול זו שתי גישות להלכה: גישה המחפשת אישוש לכל הלכה בדרשת הכתובים, מול גישה הרואה בהלכות שאינן כתובות פרי של התגלות מקבילה להתגלות הכתובה – "תורה שבעל פה" ממש. לפי הגישה האחרונה, אין להיבהל מהפער שבין המצאי ההלכתי למצאי המקראי, שהרי על כך בדיוק מושתתת תפיסתנו את מתן תורה: "כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהן משוקעות במשנה" ולא במקרא (עו ע"ד). מכיוון שכך, איננו רואים בירושלמי מאמץ ליצור קטגוריה רביעית, כוללת יותר, שיש בה זיקה יתרה בין ההלכה והמקרא.

49התלמודים רואים, אפוא, בדירוג שברשימה ביטוי לבסיס המקראי של הפרטים השונים. אנו הצענו גם קריאות אחרות.