משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה ב:ג

1בית שמי אומרין מביאין – ביום טוב, שלמים – שלמי חגיגה שמצוותם להיות מובאים ביום טוב והם נאכלים על ידי הבעלים, שהרי מותר לטבוח ולאכול ביום טוב, ואין סומכין עליהם – שכן בית שמאי מהלכים בשיטת שמאי וחכמי הזוגות שאוסרים סמיכה, משום שאין סומכים על בעלי החיים ביום טוב. בתוספתא: "בית שמיי אומרים אין סומכין ביום טוב, ושלמים החוגג בהן סומך עליהן מערב יום טוב" (פ"ב ה"י) 71 לפי פרשנותו של הנשקה יש להסביר אחרת את המשנה, והעדפנו לפרשה כפשוטה. . ברייתא זו נשנית בסתם בתלמוד הבבלי לביצה (יט סע"א), אולם בברייתא אחרת שנשנית שם (כ ע"א) בשם רבי יוסי ברבי יהודה: "לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה שצריך על מה נחלקו על תכף לסמיכה שחיטה שבית שמאי אומרים אינו צריך ובית הלל אומרים צריך" 72 ובניגוד למשנה במנחות פ"ט מ"ח: "ותכף לסמיכה שחיטה". . בתלמוד הירושלמי מובא הפירוש רק כשיטת הברייתא של רבי יוסי: "בית שמי אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה ובית הלל אומרים לא הותרה סמיכה שלא כדרכה. איזו היא סמיכה שלא כדרכה – מאתמול" (עח ע"א, ובביצה פ"ב ה"ד, סא ע"ב). פשוטה של המשנה הקודמת ופשוטה של המשנה שלפנינו קרובים יותר לפירוש כי המחלוקת היא על הסמיכה עצמה, וכדברי רבי יוסי ברבי יהודה. פשוטם של המעשים כפי שהובאו בתוספתא ובשני התלמודים (ראו להלן) שבשעה שגברה ידם של בית שמאי הייתה העזרה שוממת כי לא הביאו קרבנות מקרב אותנו להנחה כי המחלוקת היא על הסמיכה עצמה ולא אם יש לסמוך מאתמול. הסבת הוויכוח על "תכף לסמיכה שחיטה" היא פרשנות מאוחרת שבאה לצמצם את המחלוקת לפרט משפטי משני, והיא הרחבה של התוספתא שלא ראתה בעניין זה את המחלוקת אלא פתרון (אולי תאורטי) להבאת שלמים בחג.

2אבל לא עולות – אין מביאים עולות ראייה שהן קרבות כדין כל עולה שכולה למזבח. עולת הראייה היא אמנם חובה, אך ניתן להביאה לאחר יום טוב. לדעת בית שמאי התירה התורה לזבוח ולהכין רק צורכי אוכל נפש, אך לא קרבנות יחיד שאינם לאכילת האדם. רק קרבנות ציבור קרבים בשבת ובימים טובים גם כשהם עולות, אך לא קרבנות יחיד, ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות – מביאים ביום טוב שלמי חגיגה הנאכלים על ידי החוגגים ומביאים אף עולות ראייה שהן קרבות על המזבח בשלמותן, שכן זו חובת היום

3עם היראותם של עולי הרגל לפני ה', וסומכין עליהן – שכן הלל ובית הלל מתירים סמיכה ביום טוב.

4בתוספתא ובשני התלמודים 73 תוס', פ"ב ה"י-הי"ב; ירו', עח ע"א; ביצה פ"ב ה"ז, סא ע"ב; בבלי, שם כ ע"ב. ערוכים ויכוחים של שני הבתים להוכחת עמדתם שיש להביא עולת חגיגה ביום טוב או שיש להימנע מכך. טענתם של בית הלל היא שאת המותר לעשות להדיוט מותר אף לעשות לגבוה, "שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן" (תוס', שם). לעתים קרובות מובאת במשנה מחלוקת, ובתוספתא או בתלמודים הנימוקים. לעתים קרובות יש מקום להעריך שהנימוקים המובאים אינם חלק מהמחלוקת הקדומה אלא הם מאוחרים לה. כך הסבירו לעצמם תנאים מאוחרים את המחלוקת הקדומה, ואין כל ודאות כי זה אכן ההסבר הקדום. כך גם במקרה שלנו: ממבנה המשנה אי אפשר להוכיח כי אלו הנימוקים המקוריים, אך אין סיבה לפקפק בכך. הטענה שבמשנה היא השוואה של השולחן הפרטי לשולחן ה' (המזבח), ומעבר לצד הפורמלי יש כאן היגיון דתי מוצק המתאים לימים קדומים אלו של עיצוב דרכי החשיבה המשפטית שבהם מהלכת ההלכה היהודית. לפיכך, ניתן להעריך כי אלו הנימוקים המקוריים.

5המסורות מוסרות אף על מעשים של הבאת קרבנות, ועל ניסיונות של תלמידיו של שמאי למנוע זאת. כך אנו שונים: "מעשה בהלל הזקן שסמך על העולה בעזרה וחברו עליו תלמידי שמיי. אמר להם בואו וראו שהיא נקבה וצריך אני לעשותה זבחי שלמים. הפליגן בדברים והלכו להן. מיד גברה ידן של בית שמיי ובקשו לקבוע הלכה כמותן והיה שם בבא בן בוטא, שהוא מתלמידי בית שמיי ויודע שהלכה כדברי בית הלל בכל מקום 74 זו כמובן תוספת של העורך. ההלכה כבית הלל נקבעה רק מאוחר יותר, ואם הוא הסכים שהלכה כבית הלל כיצד זה היה תלמיד בית שמאי? , הלך והביא את כל צאן קידר והעמידן בעזרה, ואמר כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבוא ויטול ויסמוך. באו ונטלו את הבהמה והעלו עולות וסמכו עליהן. בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא ערער אדם בדבר" (תוס', פ"ב הי"א; בבלי, כ ע"א). בירושלמי הנוסח: "פעם אחת נכנס לעזרה ומצאה שוממת, אמר ישמו בתיהן של אילו שהישמו את בית אלהינו, מה עשה שלח והביא שלשת אלפים טלים מצאן קדר וביקרן ממומין והעמידן בהר הבית" (עח ע"א). בבא בן בוטא הוא אולי ממשפחת בני בבא שעמדו בהתנגדותם להורדוס, וכשנלכדה ירושלים ברחו לאדום והתחבאו שם שנים מרובות 75 קד', טו 282-266. . מסורת אחרת בתלמוד הבבלי (בבא בתרא ג ע"ב) מספרת על מפגש חשאי של הורדוס עם בבא בן בוטא, ועל היוועצות של המלך עמו על שיפוץ המקדש. אם כן, לפנינו חכם פרושי שהמסורת מתארת אותו כמנהיג לאומי מקורב לבית שמאי, אך נוקט גם עמדות עצמאיות. כאמור, המסורת הבבלית רואה בו חכם שנפגש עם הורדוס, אך לולא הסיפור הבבלי על פגישתו עם הורדוס ייתכן היה לפרש שבבא בן בוטא היה מנהיג פוליטי, שכן אין ממנו דברי תורה אלא מעשים ציבוריים בלבד.

6זאת ועוד. בבא בן בוטי (בוטא) מופיע כחסיד אשר חשוב היה לו עד למאוד להביא קרבנות למקדש, ואשר הקפיד, בהון אישי, על הבאת אשם מספק בכל יום (משנה, כריתות פ"ו מ"ד; תוס', שם פ"ד ה"ד, עמ' 566). בבא בן בוטא היה שייך, אפוא, לחכמים שסברו שהבאת קרבנות רבים היא לתפארת המקדש וחובה אישית, ועמדתו עקבית ושיטתית. במקרה זה מדובר בתלמיד בית שמאי, אבל גם חסיד, שהבאת הקרבנות עבורו היא צורך אישי ולאומי, והוא הכריע בין נאמנויות שונות.

7האגדה הבבלית הכירה כנראה את המסורות על בבא בן בוטא וזיהתה אותו כחכם התומך באופן מובהק במקדש ובעבודת הקרבנות, וייחסה דווקא לו התייעצות של הורדוס על שיפוץ המקדש.

8מן המעשים בברייתות עולה כי העם נמנע מלהביא קרבנות ביום טוב. אף לבית שמאי אפשר היה להביא שלמים ולא לסמוך, אך העם נמנע מלהביא קרבנות בלא סמיכה. הבאת קרבן לא הייתה מעשה שעשה האדם מישראל כל יום, והוא אף לא עלה לרגל כל שנה, ובשעה שעלה לרגל ביכר להביא את הקרבן תוך סמיכת ידיים ולקיים את מעשה הבאתו על כל מה שכרוך עמו. מעשה זה, כמעשים אחרים המצויים במסורת התנאית, מעידים כי בימי הבית הייתה לרוב ידם של בית שמאי על העליונה. נוהגים הלכה למעשה באותם הימים לרוב תואמים את ההלכה של בית שמאי 76 ספראי, הכרעה; ביכלר, בית הלל. . ההכרעה בהלכה לא הייתה מתוך שכנוע של אחד הצדדים או מתוך הכרעה פורמלית, מעין "נמנו וגמרו", אלא מתוך התנהגות הציבור.