משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה ב:ד

1עצרת – חג השבועות, שחלה להיות ערב שבת – ביום שישי, בית שמי אומרים יום טבוח – יום שחיטת עולות הראייה, אחר שבת – ביום ראשון. לדעת בית שמאי אין מקריבים את עולות הראייה ביום טוב, ועל אחת כמה וכמה שאין להקריבן בשבת שלאחר חג השבועות, ולכן "יום טבוח" שלהן, כלומר מקריבים אותן, רק "אחר השבת", ביום ראשון. מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, מנמקים או מוסיפים שחג השבועות יש לו תשלומים כל שבעת ימים, כפסח וכסוכות. תשלומי העצרת נזכרים בשני התלמודים כדרשה של אמוראים. בירושלמי אנו קוראים בסתם ללא דרשה: "אמר רבי יוחנן עצרת יש לה תשלומין כל שבעה" (עח ע"ב). בתלמוד הבבלי הדברים אמורים כדרשה: "אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר 'בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות' (דברים טז טז) – מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה" (יז ע"א; ראש השנה ד ע"ב; מועד קטן כד ע"ב). בספרות התנאית כמעט אין רמז לתשלומי עצרת 77 לכאורה נראה כי משנת מועד קטן פ"ג מ"ה-מ"ו [העוסקת באבלות שבעה] רומזת לתשלומי עצרת: "שבת עולה ואינה מפסקת, רגלים מפסיקין ואינן עולין. רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש עצרת כשבת". הראשונים, בעקבות השאילתות, פירשו כי לפי רבי אליעזר כל זמן שביהמ"ק היה קיים הרי שלעצרת נוספו ימי תשלומים ולכן הייתה עצרת כרגלים. משחרב המקדש בטלו הקרבנות וממילא חזר חג השבועות למידותיו המקוריות. הנשקה, שמחת הרגל, עמ' 304-294, עמל כדי להוכיח כי פירוש זה אינו קולע לפשט המשנה. אולם ראיותיו והצעתו להסבר חילופי אינן משכנעות יותר מפירוש הראשונים. ייתכן, אם כן, כי רבי אליעזר אכן משמר מסורת שלא מן הזרם המרכזי על תשלומי עצרת, ורבי הושעיה אינו מחדשן אלא מעגן מסורת זנוחה זו. מכל מקום, הנוהג של יום טיבוח לא נעלם לאחר החורבן, והוא חוזר ומופיע בסיפור על עמדתו של רבי טרפון (להלן). פשוט יותר לפרש שדעת בית הלל התקבלה, ויום ה"טיבוח" איבד את מעמדו. . בספרי דברים (פיסקא קמג, עמ' 196) הכתוב נדרש להלכה אחרת. מפשטות לשון המשנה נראה שקיים רק "יום טבוח" אחד. בשני התלמודים מקשים על הדרשה או ההלכה של תשלומי עצרת מברייתות שמהן משתמע כי יום השבועות הוא רק יום אחד. בירושלמי שואלים: "והא תני מה החודש למנוייו יום אחד אף העצרת למנוייה יום אחד" (עח ע"ב), ובבבלי: "מי שלא חג שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג ויום טוב (הראשון 78 מילה זו אינה בכ"י מינכן א' וב', וכבר הגיהו המגיהים, ולחינם נדחקו מפרשים לפרשה. ) של עצרת שוב אינו חוגג" (יז ע"ב). בשני התלמודים נדחקו להתאים את הברייתות להלכה על תשלומי עצרת של שבעה ימים. בספרות כת קומרן חג השבועות הוא ימים מספר 79 ידין, מגילת המקדש, כ"א, עמ' 106-81, וראו במיוחד שם עמ' 105. , אך אין לכך רמז בספרות חז"ל ולא במקורות חיצוניים יהודיים אחרים עד לימי האמוראים.

2עוד מן הראוי להוסיף שאדם לא עלה לרגל ממרחק כדי לחגוג יום אחד בלבד. גם לא היה כל סיכוי ממשי להספיק ולהקריב ביום אחד את קרבנות החגיגה. יתר על כן, אם הקרבן הוקרב בחג היה צריך לאכלו במוצאי חג, וממילא להישאר עוד יום בירושלים. עלייה לרגל איננה רק קיום מצוות אלא היא אירוע חברתי, ואם רבים נשארו בעיר לחגוג הרי גם מי שכבר הקריב את קרבנותיו היו לו סיבות טובות להישאר ולחגוג בעיר, ליהנות מקרבנות אחרים ולמצות את היחד הלאומי. כל זאת מעבר לשאלות ההלכתיות. מסיבות מעשיות נראה, אפוא, שחג השבועות "הוארך" באופן מעשי. ההגדרה "יום טבוח" היא אולי משפטית ומאוחרת, אך משקפת צרכים מציאותיים, ונוהג למעשה של רבים בציבור.

3ובית הלל אומרים אין לה יום טבוח – אין לה לעצרת שחלה בערב שבת "יום טבוח" לאחר השבת שכן, לדעת בית הלל, מביאים עולות ושלמים וסומכים עליהם ביום טוב. כל הקרבנות ניתן להביאם ביום טוב עצמו, ואין צורך ב"יום טבוח". בתוספתא מופיעה מחלוקת שונה בין הבתים באשר ל"יום טבוח": "עצרת שחל להיות בשיני או בחמשי [או בששי] 80 כך בכי"ו ובד"ר. בכה"י האחרים חסר. או באחד מכל ימי השבת בית שמיי אומרים יום טבוח ביום של אחריה 81 וינה: כיום שלאחריה; ערפורט: יום טביחה יום שלאחריה; לונדון: יום טוב ליום של אחריה; ד"ר: יום טבוח ביום שלאחריה. , בית הלל אומרים אין לה יום טבוח" (פ"ב הי"ג) 82 וינה: אין לה יום טבוח; ערפורט: יום טביחה [וייתכן שאח"כ יש חסר]; לונדון: ליום הטבחה; ד"ר: אין יום טבוח. . לפי נוסח כתב יד וינה של התוספתא (נוסח ליברמן) והדפוס שלפנינו יש מחלוקת חזיתית בין הבתים, האם יש מוסד של "יום טבוח" כלל ועיקר. אף לפי נוסח כ"י ערפורט ולונדון נראה שיש לפרש כי עמדת בית הלל היא כי עצרת היא היא יום הטביחה. שלושה הסברים מרכזיים ניתן להציע ליחס בין המשנה ובין התוספתא:

4א. המשנה והתוספתא הן חלקים ממקור משותף קדום. מקור זה החל במחלוקת על ימות השבוע, נמשך במחלוקת על ערב שבת והסתיים בהסכמה על שבת. עורך המשנה הכליל רק את המחלוקת על ערב שבת ואת ההסכמה לגבי שבת, ואילו את המחלוקת הגורפת הותיר מחוץ למשנה.

5ב. המשנה והתוספתא מייצגות שתי מסורות – מסורת המשנה מצמצמת את המחלוקת לעצרת שחלה בערב שבת, ומסורת התוספתא קובעת שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא האם קיים "יום טבוח" כלל ועיקר. המשנה בסיפא ממשיכה את המגמה הרואה את בעיית "יום טבוח" רק מצד החשש של "עצרת אחר השבת". התוספתא בסיפא עומדת על מעמדו העקרוני של "יום טבוח".

6ג. הנשקה 83 הנשקה, שמחת הרגל, עמ' 293. מציע לראות בתוספתא מקור המתפלמס עם המשנה, דרך הצגת המחלוקת כעוסקת בכל ימות השבוע ולא רק ביום שישי.

7זאת, מבחינת היחסים ההיסטוריים שבין המשנה והתוספתא. בכל אופן, יוצא כי משנתנו ממקמת את מחלוקת הבתים על "יום טבוח" במקרה צר – "עצרת שחלה להיות בערב שבת". בכך מוצג בית הלל כמי שמתרחק ממסורת הכתות ומעצב את הנורמות ההלכתיות על פי אמות מידה לעומתיות ("להוציא מלבן של צדוקים"). בהתאמה, בית שמאי נוקט עמדה עניינית יותר כלפי ההלכה, המעוצבת על פי צרכיה הפנימיים של מערכת הנורמות.

8מודים – בית הלל, שאם חלה – עצרת, להיות בשבת שיום טבוח אחר שבת – שהרי אף לדעת בית הלל אין חובת עולת הראייה ושלמי החגיגה דוחים את השבת. אף מלשון זו של המשנה נראה שקיים רק יום אחד לשחיטת הקרבנות ואין תשלומי עצרת שישה ימים, ואין כהן גדול מתלבש בכליו – ב"יום טבוח" אשר מקיימים אותו ביום ראשון אין הכוהן הגדול מתלבש בבגדיו המיוחדים, בשמונת הבגדים המיוחדים לכוהן הגדול כמפורט במשנת יומא פ"ז מ"ח. כוהן הדיוט משמש בארבעה בגדי כהונה, והכוהן הגדול מוסיף עליהם חושן, אפוד, מעיל וציץ. רש"י, רבינו ישעיה דטראני 84 פסקי הרי"ד, עמ' שיט. ואחרים בעקבותיהם פירשו שאין הכוהן הגדול מתלבש בכליו הנאים בביתו ובשוק. הם יצאו מתוך ההנחה כי הכוהן הגדול המשרת בקודש בכל יום לובש את בגדי הכוהן הגדול, וכמו שאמור בשם רבי יהושע בן לוי בירושלמי לסוגייתנו (עח רע"ב), ולכן פירשו שמשנתנו הקובעת שאין הכוהן מתלבש ב"כליו" מתכוונת לבגדיו, שאינו לובש בגדי חג פרטיים גם בביתו, בשעה שאינו משרת בקודש, כדי שיהיה ברור שאינו יום טוב. בעלי התוספות 85 תוספות ד"ה "אין כהן". העמידונו על כך שהלשון במשנה אינו משמע כן (שאינו לובש בגדי חג פרטיים בביתו), שהרי המשנה אומרת "בכליו" והכוונה לכלים של הכוהן הגדול. עוד טוענים בעלי התוספות: למה רק הכוהן הגדול לא יתלבש בבגדים נאים ולא שאר בני אדם? משום כך גם הם מפרשים כי הכוונה לשמונה בגדי הכוהן הגדול שהוא לובש בעבודתו במקדש, ומסתייעים בנוסח האחר שנמסר בשם רבי יהושע בן לוי כי הכוהן הגדול לא היה מתלבש בבגדי הכוהן הגדול "אלא בשבתות ובימים טובים" (ירו', שם). בדורות האחרונים לימי הבית, החל מימי הורדוס, היו בגדי הכוהן הגדול בידי השלטונות והם נמסרו לידי המקדש והכוהן הגדול רק בשלושת הרגלים ויום הכיפורים. היו אף תקופות בימי הנציבים הרומיים שבגדי הכוהן הגדול היו בהן בידי ישראל, בידי הרשויות של המקדש, והעם אף נאבק לזכותו זאת. אך רוב הימים היו הבגדים בידי השלטונות, ושוחררו רק לשלושת הרגלים ויום הכיפורים 86 קד', טו 408-403; יח 90, וראו פירושנו ליומא פ"ז מ"ה. . אם כן, ביום שלאחר שבועות עדיין היו בגדי הכוהן הגדול בידי הנהגת המקדש, ומן הסתם היה רצון להשתמש ולהתהדר בהם יום נוסף. ההדגשה של לשון המשנה "בכליו" והמציאות ההיסטורית שהכוהן יכול היה לעבוד בבגדי הכהונה ב"יום טבוח" מסייעים לפירוש בעלי התוספות שחכמים אסרו על הכוהן הגדול ללבוש ביום זה את בגדי השרד – בגדי הקודש.

9מותרים בספד ובתעניות – ב"יום טבוח" זה אשר מתקיים ביום ראשון מותרים בהספד ובתענית. התוספתא למשנתנו, לאחר ששנתה את המחלוקת של בית שמאי ובית הלל, מוסיפה כמו שאמרנו מעשה הנזכר אף בבבלי (יח ע"א): "מעשה שמת אלכסא (בעין יעקב דפוס ראשון: אלכסנדראי) בלוד ובאו אנשי העיר להספידו. אמר להם רבי טרפון צאו אין מספידין ביום טוב" (פ"ב הי"ג). ודאי שיש להבין, וכפי שמפרשת הגמרא, כי המעשה לא אירע ביום טוב ממש אלא ב"יום טבוח" הקיים רק לדעת בית שמאי, ורבי טרפון סבור שהוא יום טוב ולא "הניחם" (כך בבבלי) להספיד. ראשונים ואחרונים התחבטו בשאלה כיצד ניתן להסביר שרבי טרפון הלך בשיטת בית שמאי 87 ראו תוספות רי"ד, טו ע"א; ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1305, ואחרים. , ופירשו בדרך שפירשו. אולם לפי פשוטם של דברים רבי טרפון הוא ממשיכם העקבי של בית שמאי, ומסופר עליו שהלך והורה כשיטת בית שמאי וסיכן את נפשו כדי לא לעבור על דברי בית שמאי (משנה, ברכות פ"א מ"ג). הוא אף ספג מכות נמרצות כשירד לאכול פרות שביעית משדהו, כדעת בית שמאי וכנגד דעת בית הלל שהתירו הסדר לחלוקת פרות שביעית והעמדת שומרים בשדות 88 משנה, שביעית פ"ד מ"ב; ירו', שם פ"ד ה"ב, לב ע"ב. ראו ספראי, הלכות שביעית, עמ' 317-312. .

10שלא לקיים את דברי האומרים עצרת ל אחר שבת – שלא לאמת את דברי האומרים, הם הצדוקים, שלעולם יחול עצרת אחר השבת. בכתוב נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות" (ויקרא כג טו), ולאחר מכן חוגגים את חג השבועות. לפי מסורת החכמים ממחרת השבת פירושו ממחרת היום הראשון של פסח, ושבועות יחול למחרת אחד מימי השבוע שבו חל יום טוב ראשון של פסח. הצדוקים פירשו שממחרת השבת אין פירושו אלא ממחרת השבת שלאחר יום טוב ראשון של פסח 89 מגילת תענית, עמ' 318, ובביאור עמ' 324; בבלי, מנחות סה ע"א-ע"ב. , ושבועות יחול לעולם, לפי שיטתם, ביום ראשון. החכמים עיצבו דרכים להדגיש בפומבי כי קצירת העומר ותחילת הספירה של שבע השבתות הן למחרת יום ראשון של פסח, כמפורט במשנה (מנחות פ"י מ"א-מ"ג). משום כך, ההלכה קובעת שאין הכוהן הגדול לובש את בגדי הכהונה הגדולה כש"יום טבוח" היה ביום ראשון כדי שלא ייראה כאילו במקדש נוהגים כדעתם של צדוקים. הלכה זו מצטרפת לשורה של הלכות אשר הנהיגו החכמים במקדש נגד דעתם של צדוקים ונגד דעתו של הכוהן הגדול שביקש לנהוג בדרכם של צדוקים 90 ראו משנה, יומא פ"א מ"ה ופירושנו שם; תוס', שם פ"א ה"ח; משנה, סוכה פ"ד מ"ט ופירושנו שם; תוס', שם פ"ג הט"ז; משנה, פרה פ"ג מ"ג; תוס', שם פ"ג ה"ז-ה"ח. . מציאות זו אף משתקפת בדבריו של יוסף בן מתתיהו המוסר כי הצדוקים, גם כשהשלטון בידיהם, נאלצים להישמע להוראתם של הפרושים 91 קד', יח 17. . דברים אלו אמורים במפורש מפיו של כוהן גדול צעיר המתריס נגד אביו: "אף על פי שהייתם דורשין כל ימיכם לא עשיתם עד שעמד אותו האיש (כלומר הוא עצמו, הכוהן הגדול הצעיר) ועשה", ואביו אומר לו: "אף על פי שהיינו דורשין כל ימינו אבל כרצון חכמים היינו עושין" 92 ירו', יומא פ"א ה"ה, לט ע"א; סוכה פ"ד ה"ה, נד ע"ד. ראו עוד ויקרא רבא, כח, עמ' תרנג, ופירושו של ליברמן לדברים הערוכים בסוף מהדורת מרגליות למדרש ויקרא, עמ' תתעט. .