משנת ארץ ישראל על משנה חלה א:ב

1האוכל מהן כזית מצה ב פסח יצא ידי חובתו – כאמור, במשנת פסחים מינים אלו נחשבים ללחם על כן ניתן לייצר מהם מצה, כזית חמץ חייב בהיכרת – והאוכל מהם כזית חמץ חייב כרת.

2ניתערב אחד מהן בכל המיניין הרי זה עובר בפסח 25 ראו ספרי זוטא, שלח, טו יט, עמ' 283; ספרי במדבר, קמו, עמ' 193; בבלי, פסחים לה ע"ב. – אם נוצרה תערובת שיש בה אחד מהמינים הללו עם משהו אחר הרי שיש להעבירו, כלומר להשמידו כאילו הוא ספק חמץ. המינוח "להעביר" בהקשר של חמץ חוזר במקורות. פרק ג בפסחים מתחיל במילים "אלו עוברין בפסח", והוא מונה את המינים שיש בהם תערובת חמץ. נראה, אפוא, שהביטוי במשנתנו רומז למשנת פסחים, שם מדובר במאכלים שיש בהם תערובת חמץ, וכאן מוסבר ש"חמץ" זה הוא אחד מחמשת המינים שבמשנה.

3הביטוי "עובר" במשמעות זו הוא נדיר, אך מופיע במקורותינו 26 ראו בבלי, פסחים מה ע"ב, ועוד. . הביטוי "עובר בטל" קרוב במשמעותו ל"עובר" שבמשנתנו, ומשמעו נגמר או מסתיים. המשנה מונה מאכלים או חפצים שיש בהם חמץ ולכן חייבים לבערם, אך אין הם לחם או חמץ גלוי, ולכן יש למנותם. יתרה מזו, כל אחד מבין שיש לבער לחם, והחמץ הרגיל ביותר בבית רגיל היה כמובן הלחם. נוסף על לחם היו רק מאכלים או חפצים מעטים שיש בהם חמץ. המשנה בפסחים שם מונה את סוגי תערובת החמץ הרווחים ואשר אותם צריך היה לבער. כיום מבערים את כל מוצרי הקמח, אך בתקופת המשנה והתלמוד המשיכו לאפות בפסח, והסתפקו באמצעי הזהירות שנקטו כדי שהקמח לא יחמיץ במהלך האפייה או הבישול. אצל הפרשנים למסכת פסחים מצינו גם פירושים אחרים, ומשנתנו מוכיחה את הפירוש שהצענו 27 ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"א. .

4עם זאת, המינוח "עובר" הנו חריג ומיוחד. אם הוא מועבר ממשנת פסחים מובן מדוע השתמשו בו, אבל עדיין נשאלת השאלה מדוע השתמשה משנת פסחים דווקא במונח זה. במשנתנו יש לביטוי משמעות נוספת של משחק מילים. המשנה מדברת על תערובת: אם "נתערב" הרי זה עובר. אם כך, יש מקום להשערה שהביטוי שובץ במשנתנו בגלל משחק המילים, וממנה הועבר למשנת פסחים. מכל מקום, משנתנו ומשנת פסחים מקורן מאותה יחידה ספרותית, עוסקות באותו דין ומשתמשות באותו מינוח. להלן נראה שרוב משניות הפרק מועברות ממסכת אחרת, ולפיכך יש להבין שגם משנתנו מועברת מפסחים, ומשחק הלשון הוא התוספת של העורך של משנתנו.

5המשנה אינה קובעת מהי התערובת. האם הכוונה ליחס של חצי-חצי, או שתערובת חמץ אינה בטלה אף באחד לאלף. הירושלמי (נז ע"ג) דן בנושא, אבל המשנה אינה עוסקת בכך. דין תערובת נלמד במקומות אחרים, וכאן המשנה מתייחסת רק לכך שכל אחד מהמינים הללו יוצר תערובת. כמות התערובת שווה בכל המקרים, ואינה נידונה או נרמזת במשנה.

6הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן דברי רבי מאיר – זו משנה במסכת נדרים (פ"ז מ"ב) שנביאה להלן. המדובר בשני מקרים, הנודר מפת והנודר מתבואה, ולדעת רבי מאיר בשני המקרים הכוונה לכל חמשת המינים, וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן – לדעת חכמים "דגן" הוא כל חמשת המינים, ואין במשנה פירוט של דעת חכמים על הנודר מן התבואה. רבי יוחנן אומר ש"שוין בתבואה" (בבלי, נדרים נה ע"א), אלא שעדיין אין נוסח המשנה מאוזן. חכמים כאילו חולקים על רבי מאיר, אך לפי הנוסח הם מדברים על מקרים שונים, כפי שעולה מהטבלה.

7הנודר מפת, דגן ותבואה (משנת חלה)

8(באותיות מוטות ההלכות שאינן במפורש במשנה)

9מותר 28 לדעת הרמב”ם דגן ותבואה שווים אצל חכמים, בניגוד לדברי רבי יוחנן למשנת נדרים כפי שיובאו להלן.

10נראה שחוסר האיזון נובע מכך שמשנתנו תלויה במשנת נדרים ומסכמת אותה (או את המשנה הקדומה שמשנת נדרים לוקטה ממנה), וזו לשונה: "הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמשת המינין. רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל, ומותר בפירות האילן ובירק" (פ"ז מ"ב). מבחינה סגנונית משנתנו היא בבירור סיכום של משנת נדרים; אין היא ציטוט מדויק שלה אלא סיכום מקוצר שכל עניין הפול המצרי הושמט ממנו. הטבלה להלן מסכמת את המשנה בנדרים לפי הסברו של רבי יוחנן שבתבואה אין כלל מחלוקת (בבלי, נדרים נה ע"א):

11הנודר מדגן ותבואה (משנת נדרים)

12משנתנו מוסיפה את דין הפת, שהוא כנראה כדין דגן, כפי שגם התוספתא למשנת נדרים מציגה דין זה (פ"ד ה"ג). תוספת זו חשובה לעורך המשנה בגלל ההקשר של הפרק במסכת חלה. המשנה הקודמת עסקה בפת, והיא נושא הדיון כאן. לכן נוספה חוליה זו, ודין פת כדין דגן.

13העמדנו את המשנה כך שנוצרת מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר, שהרי גם במשנתנו וגם במשנת נדרים הדברים מוצגים כמחלוקת. אבל יש ראשונים המפרשים שאין כלל מחלוקת בין התנאים; זה מדבר על דגן ואלו על תבואה 29 כך המאירי. .

14וחייבין בחלה ובמעשרות – כבר נאמר לעיל (פעמיים) שחמישה מינים אלו חייבים בחלה. אלבק מפרש בפשטות שהמשפט בא ממקור אחר. ברם, הבעיה אינה רק בכפילות אלא בתוכן המשפט. פטור מחלה או חובה בה נדוֹן במשנה זו (משנה ב), ואילו חובת מעשרות מאן דכר שמיה? יתר על כן, וכי יש ספק בכך שחמשת המינים חייבים במעשרות? וכי למה שייפטרו מהם? לפי דרכנו המשנה היא לקט סיכומי של הלכות ממשניות אחרות, והמשפט נחוץ לחיבור למשנה הבאה (חייבים בחלה ופטורים ממעשר).