משנת ארץ ישראל על משנה חלה ג:י

1הנוטל סאור מעיסת חיטים ונותן לתוך עיסת האורז – גם במשנה זו מדובר על תערובת חיטה, החייבת בחלה, עם אורז, הפטור ממנה. אך ברור שהחיטה היא מיעוט, שכן השאור אינו רב והוא תמיד מיעוט בעיסה.

2אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה – טעם הדגן הוא הקובע. ההלכה היא כמו במשנה ז, וברור שתנאים לא חששו לכך שהחיטה היא מיעוט עיסה. כפי שראינו במשנה ז אמוראי ארץ ישראל ובבל הוסיפו מרכיב זה, והוא בבחינת פיתוח אמוראי בלבד.

3אם כן למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא – המשנה מקשה, הרי לכאורה ההלכה הקודמת סותרת הלכה קדומה אחרת. "למה אמרו" הוא בדרך כלל ציטוט מהלכה קדומה או ממשנה אחרת. במקרה זה החלק השני ("מין במינו...") השתמר ואילו החלק הראשון לא השתמר במשניות שבידינו, אך נראה שהיה כלל הלכתי ידוע.

4מין במינו שלא במינו בנותן טעם – כאמור, כלל זה שנוי בסדרת משניות וברייתות לעניינים שונים כשביעית (משנה, שביעית פ"ד מ"ז), ערלה (משנה, ערלה פ"ב מ"ו; בבלי, חולין צט ע"ב ועוד), תוספת ביכורים (משנה, בכורים פ"ג מ"י ומקבילות), עבודה זרה (משנה, עבודה זרה פ"ה מ"ח) ובדינים שונים במסגרת דיני מנחות וזבחים (תוס', תרומות פ"ח ה"ב; בבלי, מנחות כב ע"א; זבחים עח ע"ב, ועוד).

5הכלל עצמו פשוט למדי. מה שהוא מין במינו אסור בכל שהוא, כלומר, אם נתערב פרי מותר בפרי אסור אפילו מעט מהפרי האסור אוסר את התערובת. אבל אם נתערב מין בשאינו מינו, כגון חיטים באורז, אם יש בו בנותן טעם התערובת אסורה ואם אין בו בנותן טעם התערובת מותרת. הכלל אינו מדבר על העלאת האיסור. ממקורות אחרים אנו שומעים שהפרי האסור "עולה" (מתבטל) באחד למאה או יותר (ראו פירושנו לתרומות פ"ד מ"ז), אך בכך אין הכלל עוסק. הבבלי מנסה לבחון את עניין הביטול ולהכניסו לתוך הסיכום של המשנה (מנחות צט ע"ב), אך הניסיון מאולץ, ולמעשה הבבלי דוחה אפשרות זו. ניסיונו של הבבלי בא מתוך הרצון להבין את הכלל במשנה ככלל המקיף את כל האפשרויות, אך כאמור הכלל הוא חלקי ועוסק רק באיסור תערובת ולא בדין ביטול. עם זאת, יש לכלל נגיעה גם לדין ביטול. מין בשאינו מינו ושאינו נותן טעם בטל ("מותר" בטבלה להלן) אפילו אין בו אחד למאה. אבל בכל יתר המקרים אסור (ראו בטבלה להלן), אם כי בכמה מקרים האיסור עשוי לעלות (להתבטל) באחד למאה או ברוב אחר. יש גם מקרים שבהם אין האיסור בטל באחד למאה. אחד מהם הוא יין נסך שבו החליטו חכמים להחמיר (משנה, עבודה זרה פ"ה מ"י) 167 פירוש זה מפשט את סוגיית הבבלי שם עג ע"ב. , ואף על כך יש דעות שונות, ולא נרחיב בנושא.

6את הדין עצמו ניתן לסכם בטבלה:

7דין תערובת

8אין בַכלל ביטוי לשאלה אם צריך להוציא את האיסור מתוך ההיתר. לא תמיד אפשרות זו רלוונטית. כך, למשל, במשנתנו אי אפשר להוציא את השאור מעיסת האורז ואף אין צורך בכך, שכן אין בו כשלעצמו איסור. במקרים אחרים של עירוב דגנים אולי הדבר אפשרי, ואז מן הסתם הוא נחוץ ביותר.

9ברוב המקבילות חוזרת ההלכה כמו במשנתנו, אבל בכמה מהן יש תוספות ושינויים חשובים:

10הבבלי מביא מחלוקת אמוראים. אמוראי בבל (רב ושמואל) אומרים שהכלל חל על כל האיסורים שבתורה, אבל אמוראי ארץ ישראל (רבי יוחנן וריש לקיש) אומרים: "כל האיסורים שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במנין במשהו ושלא במנין בנותן טעם" (עבודה זרה עג ע"ב). את דברי אמוראי ארץ ישראל ניתן להציג בטבלה להלן, והמחלוקת היא רק במין במינו בשאינו נותן טעם.

11דין תערובת

12(מין במינו – נותן טעם)

13באותיות מוטות נוספה דעת רבי יוחנן וריש לקיש

14לדעת רבי יוחנן וריש לקיש הדין שבטבלה נכון בכל האיסורים, כולל חלה, אך בטבל ויין נסך החמירו, וכאן הם מסכימים עם הטבלה הראשונה שהצגנו (בטבלה האחרונה מוצגת עמדה זו באותיות נטויות). ביין נסך החמירו מפני חומרתו, אך לא ברור מדוע החמירו בטבל 168 דן בכך ליברמן בפירושו לתוספתא, תרומות פ"ה הט"ו, עמ' 376-375. . לפי פשוטם של דברים החמירו כאן חכמים משום השכיחות והחשש מפני עמי הארץ שאינם נזהרים מספיק, ולבל יתירו לעצמם להתעלם מחובת הרמת תרומות.

15כן שנינו: "חתיכה של חטאת טמיאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה, וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהור, הרי אילו יעלו. רבי יהודה אומר לא יעלו. וכן במנחות, וכן בחלות תודה. הטבל ויין נסך, מין במינו כל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם, ושאר כל האסורין בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם" (תוס', תרומות פ"ח הכ"ב). הרישא היא דעתו של רבי יהודה שחתיכה שלמה אינה בטלה, ובברייתות הקודמות שבאותו פרק בתוספתא ביטויים נוספים לדעה זו. ההמשך הוא כשיטת רבי יוחנן וריש לקיש, והבבלי מצטט כנראה ברייתא זו כהוכחה לשיטתו. נמצאנו למדים שאמוראי ארץ ישראל אינם חולקים על משנתנו אלא מכירים דעה תנאית אחרת ופוסקים כמותה.

16פתרון אחר מוצע בתוספתא וחוזר בברייתות נוספות בתלמוד:

17"1. הטבל שנתערב בחולין: הרי זה אוסר כל שהוא. אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון. 1א. ואם לאו, רבי ליעזר ורבי לעזר בן ערך אומרים קורא שם לתרומת מעשר שבו, ועולה באחד ומאה. 2. וכן מעשר: מעשר טבל שנתערב בחולין, הרי זה אוסר כל שהוא. אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון. ואם לאו, רבי אלעזר בן ערך אומר קורא שם על תרומת מעשר שבו ועולה באחד ומאה. 3. ואם היה טבל מעשר ראשון ומעשר שני הרי זה אסור, שלא התירו ספק מדומע אלא לדבר שיש לו מתירין. 4. רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל, מעשר שני והקדש והחדש, ולא נתנו להם חכמים שיעור. [וכל דבר שאין לו מתירין כגון ערלה, וכלאי הכרם, נתנו חכמים להם שיעור. 4א. אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו לה חכמים שיעור]? אמר להם שביעית אינה אוסרת כל שהוא אלא לביעור, אבל לאכילה אינה אוסרת אלא בנותן טעם" (תוס', תרומות פ"ה הט"ו).

18הפתרון הראשון הוא "פרנסה ממקום אחר", כלומר הטבל הזה הרי היה שייך לערמת פרות כלשהי, ואולי ניתן להפריש שם תרומות על הכול, כולל פרי הטבל שנעלם בתערובת. בברייתות האחרות אין מציעים פתרון זה, ואולי הוא מוסכם על הכול אלא שהמקורות האחרים מדברים על מקרה שאין לו פרנסה ממקום אחר. בחלה, למשל, פתרון זה נדיר יותר, כפי שפירשנו גם לעיל במשנה ח 169 הירושלמי לעיל, נט ע"א, מניח בפשטות שדברי רבי אלעזר חלים גם על חלה, ואכן אין כל סיבה לערער על הרחבה זו, אף שרבי אלעזר לא אמרה במפורש. . לרבי אלעזר בן ערך פתרון אחר, לקרוא שם לתרומת המעשר שבו אף שלא ברור היכן מונח הטבל. רבי אלעזר בן ערך אינו חושש לכך שיתרום מפרות שתרומתם הורמה, אינו חושש לכך שאין לתרום ממה שתרום על מה שאינו תרום ואף אינו חושש שיש להפריש מפרות מוגדרים ומסוימים אלא די בכך שברור שיש בערמה זו מרכיב מסוים של טבל. זו דעה מרחיקת לכת המבטלת את כל ההתחבטות בעניין תערובת של טבל בחולין, תרומה בחולין או חלה בחולין, אך אין היא פותרת את הבעיה של תערובת איסורים.

19עמדה חריגה זו מיוחסת לרבי אליעזר ולרבי אלעזר בן ערך, אם כי בדפוס ובכתב יד ערפורט, וכן במקבילות, היא מיוחסת רק לרבי אלעזר בן ערך. כידוע פרש רבי אלעזר בן ערך מחבורת החכמים וחי לעצמו באמעוס. מתאים שלו תיוחס עמדה החורגת מעמדתם הכללית של חכמים. עם זאת גם לרבי אליעזר עמדה באותו כיוון, אם כי לא באותה עצמה וחריפות. עסקנו בכך בפירושנו לתרומה (פ"ד מ"ה), ושם ראינו כי דעה זו מיוחסת לבית שמאי. שם מדובר על מגמה כללית שבה כל קריאת שם לתרומה, אפילו אם הגדרת מקום התרומה מעורפלת, הרי זו תרומה. אמנם אין לנו הציטוט המלא של בית שמאי בברייתא, אך התלמוד הכיר ברייתא כזאת אף שלא ציטטה. אם אכן גם כאן רבי אליעזר בן הורקנוס מופיע כשותף לרבי אלעזר בן ערך, הרי שהדברים עולים בקנה אחד ולפנינו ביטוי לעמדת בית שמאי שאין צורך בהגדרת מקום התרומה כלל. הירושלמי מייחס גישה דומה גם לרבי שמעון, אם כי אין הוא מסיק מכך את מלוא המסקנה כמו רבי אלעזר בן ערך (ראו פירושנו לדמאי פ"ז מ"ה; ירו', שם סו ע"ג). בזהירות מה נראה לנו לשער שבית שמאי קבעו רק עמדה עקרונית ורבי אלעזר בן ערך הסיק ממנה מסקנות מפליגות, ורבי אליעזר בן הורקנוס מהלך בנתיב זה, אך ספק אם היה כה החלטי כמו רבי אלעזר בן ערך. רבי שמעון גם הוא הפנים חלק מתורת בית שמאי, אך שוב לא באותה מידת החלטיות כקודמיו. כפי שנראה להלן, אכן רבי שמעון אינו מתיר את התערובת כמו בית שמאי.

20בתפיסה זו מהלך גם בעל פנקס הלכה ארץ-ישראלי משלהי התקופה הביזנטית: "ואם נפל מעשר לתוך חולין מביא תרומת מעשר ממקום אחר על תרומת המעשר שנתערבה" 170 מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' פה. . ההלכה הזו של רבי אלעזר בן ערך לא נותרה מחוץ לבית המדרש, ונמצאו לה תומכין גם מאוחר הרבה יותר.

21בפירושנו למסכת תרומות עסקנו בקבוצה של שלוש משניות (תרומות פ"ז מ"ה-מ"ז) שבהן אותה גישה מקלה המתירה להניח באופן שרירותי שהקודש מצוי באחת הפינות. להערכתנו, עמדתו של רבי אלעזר בן ערך כאן קרובה לתפיסה ההלכתית החריגה שם. במשניות שם הלכות המיוחסות לרבי יוסי ולרבי מאיר, על כן ברור שאין הן משנתו של רבי אלעזר בן ערך בן דור יבנה. אבל דבריו כאן והמשניות שם הם מאותו בית מדרש, אולי של תלמידי רבי אלעזר בן ערך.

22נשוב לברייתא שבתוספתא. דעתו של רבי אלעזר בן ערך היא דעה חריגה; במקבילה בתוספתא דמאי (פ"ה הי"ב) אין דעתו מופיעה, וכבר העיר ליברמן 171 תוספתא כפשוטה, עמ' 374. שהתוספתא שם חולקת על רבי אלעזר בן ערך. ואכן, כאמור, דעתו של רבי אלעזר שונה ממשנתנו וממקבילותיה כפי שציטטנו. המשך הברייתא הוא עניין עצמאי ונגרר לתוספתא 172 כך ליברמן, שם, עמ' 375. . ייתכן שזה משפט המצמצם את דברי רבי אלעזר בן ערך למקרה של ספק, וכך מגבילה המסורת את החידוש הרב שבדברי רבי אלעזר בן ערך.

23המשפט הרביעי בתוספתא הוא גישה אחרת השונה מקודמותיה והיא מיוחסת לרבי שמעון. אם יש לדבר מתירין, כלומר יש אפשרות להתיר את הפרות האסורים שהתערבו, אין חכמים מתירים לבטלם באחד למאה. כך, למשל, פרות מעשר שני ניתן לפדות, על כן אם נפלו לחולין יש לפדות אותם ולא להעלותם ברוב. כל הלכות הביטול באחד למאה או בשאינו נותן טעם הם רק בדבר שאין לו מתירין. גם כאן יש קִרבה לדברי רבי אלעזר בן ערך, אלא שרבי אלעזר מאפשר התרה בצורה מרחיקת לכת שרבי שמעון אינו מסכים עמה.

24דברי רבי שמעון מצוטטים בירושלמי מברייתא: "דתני זה הכלל שהיה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע. כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שיני והקדש וחדש לא נתנו להן חכמים שיעור. אלא מין במינו בכל שהוא ושאינו במינו בנותן טעם. וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה, וחלה, וערלה וכלאים נתנו להן חכמים שיעור מין במינו ושלא במינו בנותן טעם" (ירו', שביעית פ"ו ה"ג, לו ע"ד; נדרים פ"ו ה"ח, לט ע"ד). לעיל הצגנו שתי הצעות בטבלה; הראשונה היא פסיקתם של אמוראי בבל כהמשך לסדרת משניות ובשנייה דעת אמוראי ארץ ישראל המבוססת על תוספתא תרומות. לדעת הברייתא, כפי שצוטטה בירושלמי (ואין לה מקור תנאי עצמאי), אין זו מחלוקת אלא אבחנה בין דבר שיש לו מתירין לדבר שאין לו מתירין. דומה שהברייתא היא ניסיון להרמוניזציה בין המקורות.

25לסיכום, הבחנו בארבע או בחמש שיטות הלכתיות. הראשונה והחריגה שבהן היא שיטת רבי אלעזר בן ערך שמותר להרים מתנות כהונה גם שלא מן המוגדר, ולכן כמעט כל תערובת מותרת. שתי השיטות האחרות מבחינות בין מין במינו ומין בשאינו מינו, ובין נותן טעם ללא נותן טעם, והצגנו אותן בטבלה לעיל. השיטה הרביעית היא שיטת רבי שמעון שדבר שיש לו מתירין אין להעלותו ברוב, ודבר שאין לו מתירין ניתן להעלותו. רבי שמעון אינו קובע כיצד מעלים ומותיר את השאלה פתוחה. למעשה, שיטה זו אינה חולקת על מי מבין שתי השיטות הקודמות, אלא רק מגבילה את שתיהן. השיטה החמישית מופיעה רק בתלמוד הירושלמי והיא מנסה לפשר בין שלוש השיטות האחרונות. היא משתמשת באבחנה של רבי שמעון כדי לקבוע מתי יש לקבל את השיטה השלישית ומתי את הרביעית.

26נסיים פרשה סבוכה זו בהערה נוספת. במשנת תרומות כמה משניות המקלות מאוד בהלכות תערובת. עסקנו בכך בפירושנו לתרומות (פ"ז מ"ה ומ"ו, ושם הערנו לרמזים נוספים לשיטה זו). באותן משניות מוצגת דעה שניתן להפריש תרומה מתערובת של איסור והיתר ולהניח, באופן שרירותי, שהחולין באחת הקופות ולא באחרת. אין הדברים זהים, אך ניתן לזהות קרבה מסוימת לדעת רבי אלעזר בן ערך כאן. על כן דומה שהמשניות שם קרובות לשיטתו, ואולי גם לשיטת בית שמאי. הקרבה בין בית שמאי ורבי אלעזר בן ערך מאפשרת תובנות חדשות לסיבה מדוע נשכח חכם מופלא זה. המקורות תולים, כידוע, את הדבר בכך שעזב את חבריו ורצה להמשיך בלימודיו באופן עצמאי ללא זיקה לחבורה שהתגבשה ביבנה. האם ייתכן שתמיכתו בבית שמאי היא סיבה נוספת לדחיקתו, או אולי סיבה לכך שלא רצה להמשיך ולפעול במסגרת בית המדרש ביבנה?

27משנה ז עוסקת בתערובת של מין בשאינו מינו שאם הוא נותן טעם חייב בחלה ונחשב למצה, ואם הדגן אינו נותן טעם אין התערובת נחשבת ללחם. זו, כאמור, העמדה המקובלת כפי שנפסקה על ידי אמוראי בבל (שיטה 2). התביעה "שיהא בה כשיעור" היא תביעה נוספת. רבן שמעון בן גמליאל התובע זאת חולק, אפוא, על כל המשניות המציגות שיטה זו. עם זאת, מחלוקתו היא רק על עניין חלה. משנה ח גם היא מהלכת באותה שיטה ועוסקת בתערובת של מין במינו בנותן טעם שנחשב כלחם לפי כל השיטות.

28נותר עוד לברר מה ההגדרה של "אסור" ו"מותר" וכיצד מתיישבת הגדרה זו עם הגדרת הביטול באחד למאה או ברוב רגיל. כפי שאמרנו אין משנתנו דנה בכך, וכאילו אלו מערכות נפרדות. משנת ערלה, לעומת זאת, דנה בכך (פ"ב מ"ו).