משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ג:ב

1הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשואו – לפי ההקשר מדובר במי שמשנע פֵרות מביתו לשוק ורוצה לקצוץ את העלים. עם זאת, המילה "לחזום" יחידאית ושורשה נעלם. בתוספתא המקבילה פתרו את שאלת משמעות המילה על ידי תיקונה: "הרוצה להחזיר עלי ירק..." (פ"ד ה"ב) 14 ראו הערות הנוסח של ליברמן. . קשה להאמין שמעתיק תיקן את המילה "להחזיר" למילה היחידאית "לחזום"; יתר על כן, וכי למה תיקרא הפעולה "להחזיר", איזו החזרה יש כאן? לא ישליך עד שיעשר – כפי שרמזנו המדובר במי שמוליך פֵרות מביתו. רק הכנסת הפרות לבית מחייבת במעשרות, ולפני כן אינו צריך לעשר. החשש הוא שמישהו ייקח את הפרות וישתמש בהם. כבר הדגשנו פעמים רבות שקדמונינו חסכו ולא בזבזו שום חלק של היבול. כאן המוביל צריך להקל ממשאו, אבל יימצא מי שישתמש בעלים שהושלכו. לפי הפרק הקודם מוכר זעיר חייב להפריש מעשרות 15 הניסוח היה "מוכר במידה דקה" ו"משפיע", ראו בסוף הפרק הקודם. גם התלמוד הירושלמי כאן (כג ע"א) משתמש במינוח זה, אך אלו היו סממני עזר בלבד, כדי להגדיר מיהו מוכר גדול ומיהו מוכר זעיר. הירושלמי מתחבט מעט בעניין (כג ע"ב). , וכך גם מי שמפקיר עלים. כמובן את המעשר הוא נותן מהעלים עצמם, כך שלא נגרם לו כל נזק כלכלי.

2בתוספתא נוספו דברי רבי יוסה: "בודיי אסור ובדמיי מותר" (פ"ד ה"ב). העלים הם ספק, ועל כן אם הירק הוא מלכתחילה דמאי הרי שזה ספק של ספק ופטור. הירושלמי משווה את המחלוקת במשנתנו למחלוקת בין רבי מאיר ורבי יוסי בפרק הקודם (כג ע"ג). הקשר אינו ברור, כשם שבכלל לא ברורה עמדתו המיוחדת של רבי יוסי. הרש"ס פירש שבאופן כללי רבי מאיר מחמיר בדמאי; לונץ פירש את הירושלמי שהמפקיר הוא כמוכר זעיר, ואולי המחלוקת הרמוזה היא המחלוקת האם בטלה דעתו אצל כל אדם (לעיל פ"ב מ"ה). כל אדם שומר על העלים ומוכר אותם במידה גסה, ולכן פטור ממעשרות. השאלה היא האם בטלה דעתו של "החוזם" מפני הדעה הכללית, ואז יהיה פטור מדמאי (רבי מאיר), או שלא בטלה דעתו ואז חייב בדמאי. לפי זה רבי יוסי אינו אמור לחלוק על רבי מאיר, ורק מהתוספתא ברור שהוא חולק על משנתנו.

3הלוקח ירק מן השוק – הפרי בשוק הוא דמאי, אך מי שקנה התחייב במעשרות, ואם הביאו לביתו חלה עליו חובת המעשרות. הירושלמי מסביר את המשנה "היה עומד ובורר", ונימלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר – הקונה שהתחרט חייב לעשר, שהרי הפרות היו שלו והתחייבו במעשר, ואין "חבר" מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, שאינו [ מחוסר ] מעשר אלא מיניין – הפרות כבר התחייבו במעשר, אלא שאי אפשר היה לבצע את ההפרשה עד שיתברר כמה פרות יש, כדי שידע כמה מעשר עליו להפריש. בכתב יד קופמן כתוב "מעשר", ובגיליון תוקן ל"מחוסר". כן היא הגרסה, "מעשר" או "מעושר", ב- ג1, ג5, ג6, ז, ל, פ 16 כן גרס בעל מלאכת שלמה, אך הוא הכיר הגהה ל"מחוסר". . ביתר עדי הנוסח: "מחסר" או "מחוסר". "מחוסר" הוא כתיב ארץ-ישראלי ל"מעושר", והאותיות הגרוניות ע-ח מתחלפות. ראשונים אחדים מעירים על כך (רא"ש, ר"ש ועוד), ומכאן שגרסו במשנה "מעושר" ופירשו "מחוסר". הפירוש חדר לגוף הטקסט על ידי מעתיקים תלמידי חכמים, בהשפעת הכתיב הבבלי.

4היה עומד ולוקח – וטרם קנה, אך החל בתהליך הברירה או המיקוח על המחיר, וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר – מבלי לעשר, מפני שלא משך – טרם התבצע הקניין, וטרם עברו הפרות מרשות המוכר לרשות הלוקח. בירושלמי מסבירים שרגע ההכרעה הוא המשיכה, וכדברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן: "כיון שמשך קנה לא היה חסר אלא ממני ליה" (כג ע"ג). לא נאמר מה הקונה צריך לעשות, ומשמע שעליו לסיים את הקנייה אף שראה פרות טובים יותר. בתוספתא הלכה זו מנוסחת בצורה מחמירה יותר, ויש בה יותר הנחיה מוסרית מאשר הלכה: "הלוקח ירק מן השוק: הרי זה בורר כל היום כולו ואינו חושש, משגמר בלבו אסור. להחזיר אין יכול מפני שצריך לעשר, ולעשר אין יכול מפני שמחוסר מניין, וליטול אחד אין יכול שמא יבוא אחר ויטול ונמצא מעשר מן המתוקן על שאינו מתוקן" (פ"ד ה"א). מגמת ההחמרה החורגת מההלכה היא שרגע ההכרעה הוא אם "גמר בלבו". מבחינה הלכתית גמירה בלב אינה משמעותית ואינה קובעת את הקניין ללא הגבהה. נראה, אפוא, שהבסיס לדברי התוספתא אינו הלכתי אלא ערכי-מוסרי יותר. בַהמשך התוספתא מצביעה על המלכוד. הקונה אינו יכול להחזיר את הפרות למוכר כיוון שאינם מעושרים; הוא אינו יכול להחזירם מעושרים מפני שאינו יודע בכמה פרות מדובר, ואין הוא יכול לעשר את מה שבידו ולהחזיר כיוון שאז יימצאו בערמת הפרות פרות מעושרים, וייתכן שהקונה הבא יהיה "חבר" שירצה לעשר את הפרות ונמצא מעשר משאינו מתוקן על הפרות הללו שתוקנו, או ההפך. המלכוד נראה מופרז, ויש לו פתרונות אחרים (ירו', כג ע"ג). כך, למשל, הוא יכול להפריש מעשר ממה שלקח ולסכם עם המוכר שפרי זה הוא מעושר; יתר על כן, פרות המוכר הם דמאי, כלומר אנו מניחים שייתכן שחלק מהם מעושר, ומעולם לא חששו שמא יימצא המעשר מעשר מהמתוקן על שאינו מתוקן. המשנה אומרת במפורש "לא יחזיר עד שיתקן", משמע שהקונה רשאי להפריש מעשרות (לתקן), וכמובן גם לשלם בשבילם, ולהחזיר את שאר הפרות למוכר.

5בירושלמי מציעים אכן פתרון פשוט זה. הלוקח ייקח פרי אחד (שאותו הגביה), ישלם עבורו ויעשר בו את השאר. בהמשך דן הירושלמי בבעיה שהתוספתא שציטטנו מציעה. הבבלי מנסח את רגע ההכרעה כמו התוספתא, אך בפועל מציע את הפתרון של הירושלמי כיצד ניתן לפתור את הבעיה מבלי לקנות את כל הפרות, ובהוצאה מועטת (בבא בתרא פח ע"א).

6כל הבעיה תמוהה. אם הפרי אכן "חסר מניין" – משמע שלא ידוע כמה פרות נמכרו. אם כך הוא, סימן שהמכר לא הושלם, שכן אין הסכם מכירה יוצא לפועל לפני שברור בכמה פרות מדובר. אם כבר משך – הרי שידוע מה משך. גם החשש שקונה עתידי יימצא מעשר מן המתוקן על מה שאינו מתוקן קשה וחריג, כפי שפירשנו. על כן דומה שלפנינו ביטויים ספרותיים הבאים להדגיש את הבעיה ולמנוע מצב שבו הקונה שהתחרט ייצור מצב של ספק. מגמה זו של החמרה עולה גם מדברי רבי יוסי במשנה הבאה, ואת טעמה נסביר שם.

7לפיכך נראה שהמשנה אינה מציעה ללוקח לעשר ממה שהחליט לא לקנות, כיוון שיש בכך עול כספי. על כן ההצעה הטבעית היא שיקנה מהפרי הטוב פחות. אם הוא מעדיף דווקא פרות מהמטען האחר – יעלה לו הדבר בהפרשת מעשר כפולה.

8בכל המקרים הללו הנחת היסוד היא שהפרי דמאי והמוכר אינו מפריש, או משום שאינו "חבר" או משום שגם "חבר" פטור אם הוא מוכר גדול ומוכר ב"מידה גסה".