משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ב:א

1משנה א בפרק זה ממשיכה את משנה א בפרק א ועוסקת בשליח להבאת גט ממדינת הים ובצורך בהצהרתו "בפני נכתב ובפני נתחתם". 1 אכן הבבלי תמה: "תו למה לי" (בבלי טו ע"א). התבנית של משנה ראשונה בפרק השני הממשיכה את המשנה הראשונה בפרק הראשון קיימת אף במסכת קידושין (פ"א מ"א ופ"ב מ"א). משנתנו דנה במקרים בהם ישנה עדות חלקית על הכתיבה ועל החתימה. משנתנו ניתנת לחלוקה לשני חלקים. החלק הראשון עוסק בתוכן של דברי השליח, והחלק השני במספר השליחים.

2המביא גט ממדינת הים ואמר בפני ניכתב אבל לא בפני נתחתם בפני ניתחתם אבל לא בפני ניכתב בפני ניכתב כולו ובפני נתחתם חציו בפני נכתב חציו ובפניי ניתחתם כולו פסול – לשון ה"מביא" נשמעת כמקרה של בדיעבד. כלומר רצוי שאדם לא יסתפק בשליחת הגט אלא יתנו בעצמו, ובדיעבד ניתן לשלחו בידי שניים ובלבד שיעידו בפני נחתם וכו', ולעתים אכן מפרש כך התלמוד הבבלי את הצורה הלשונית (ברכות טו ע"א "תדע, דקתני, הקורא – דיעבד אין, לכתחלה – לא") 2 זו כנראה תוספת מאוחרת לסוגיה גם בבבלי. ראו עוד לעיל ד ע"א חולין כז ע"א. שם פרשנות זו נדחית. ביצה ז ע"ב; יבמות נג ע"א; פב ע"ב; חולין טו ע"ב; כט ע"א; בכורות כה ע"א ועוד. כמעט בכל המקרים התלמוד דוחה את המסקנה הלשונית מסיבות טקסטואליות נקודתיות. ייתכן שזו סיבת הדיון גם במספר מקומות נוספים כגון עבודה זרה לג ע"א; זבחים לב ע"א. בחלק מהמקרים (בהערה מקרים נוספים) מנסה הגמרא למצוא את המשמעות בעזרת סימני עזר, אך הם לסיוע בלבד. בסופו של דבר העורך (הסבוראי?) מציע לפרש את הלשון כמכוונת לבדיעבד בלבד. גם בבבלי פרשנות כזאת אינה שיטתית, לא תמיד כך הוא, לשון נוכח (המביא, הזורק, הכותב וכו') היא אחד מסגנונות המשנה. גם בפרק הקודם מנוסחת ההלכה כ"המביא גט", ואין שם מצב של בדיעבד, אלא כך צריך להיות, וכך צריך לומר השליח. 3 ראו עוד להלן פ"ג מ"א.

3המשנה קובעת כי בהיעדר רכיב אחד מרכיבי העדות, הכתיבה או החתימה, אין העדות על הגט תקפה. המשנה מוסיפה ואומרת שעל השליח לראות בשלמותן את כל אחת מן הפעולות, הכתיבה והחתימה.

4שאלה שנייה העולה במשנה שלנו כמו גם בפרק הקודם היא האם "המביא" פירושו שליח אחד או שניים. בסתם שליחות די בשליח אחד, אך אם עליו להעיד, הרי אין עדות אלא בשניים. השאלה עולה כבר בתלמוד הבבלי (ב ע"ב). בעל תוספות יום טוב מסכם:

5"והקשו בגמרא אמאי מהימנינן ליה לשליח דליתא אלא חד? ובערוה בעינן שנים כדתנן... ומשנינן רוב בקיאין הן. [ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי והוי מיעוטא דמיעוטא] 4 הכנסנו את הקטע לסוגריים משום שהוא מפריע לרצף הקריאה. ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו." אם כן די בשליח אחד, וה"מביא" הוא דווקא אחד. וכן פירש רע"ב: "והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי". לדעתנו, בניגוד לבבלי, אין להסיק מלשון המשנה שמדובר בעד אחד דווקא. משנתנו (פ"ב מ"א כמו גם פ"א מ"א) מדברת בפועל במצב שבו מצויים שני שליחים לפחות. אבל אין עדות שלמה, אף שיש שני עדים, אך כל אחד מעיד רק עדות חלקית. לפי פירוש זה ניתן ללמוד משנתנו פרק בסגנון המשנה. תחת הכותרת "המביא גט..." עוסקת המשנה במצב בו מספר השליחים גדול יותר מאחד.

6לדעתנו, המשנה בחרה בלשון יחיד "המביא" לא כדי לומר שדי בעד אחד, אלא כאחד מסגנונות המשנה הוא גוף שלישי יחיד. לדוגמה: החולץ (יבמות פ"ד מ"א; פ"ד מ"ז); המגרש (יבמות פי"ג מ"ו); המוציא (שבת פ"ז מ"ד) ועוד הרבה. בכל המקרים הללו לשון יחיד היא לאו דווקא אלא זו לשון כללית. "כל מי שעושה כך וכך..." לעתים לשון יחיד מכוונת בוודאי לשניים כגון "המעיד את השבויה, הרי זה לא יכנס. ואם כנס לא יוציא" (תוספתא, יבמות פ"ד ה"ד), ברור שהדין, שהמעיד לא יכנוס את האישה שעליה העיד, חל על כל העדים, והמעיד הוא חלק מעדות שלמה, ולא עד יחיד. אמנם השליח הוא רק שליח, אבל בהצהרה "בפני נכתב ונחתם", הוא הופך לעד ונדרשת עדות בשניים לפחות.

7וכן "וכל המעיד עדות שקר בחבירו – ראוי להשליכו לכלבים" (פסחים קיח ע"א). נמצאנו למדים שניסוח המשנה לא בא להדגיש שדי בעד (שליח) אחד, אלא בעדות אחת.

8בשולי הדיון אנו חייבים שתי הוספות: בסוגיה הבבלי שם מובאות שתי דעות מדוע נצרכת עדות של השליח. והגמרא שואלת "מאי בינייהו?" ועונה "איכא בינייהו, דאתיוהו בי תרי". אם כן שני האמוראים הבינו את המשנה (פ"א מ"א) במצב של שליח אחד. ברם, יש להעיר שקושיות נוסח "מאי בינייהו" הן בדרך כלל אמוראיות ומאוחרות לגוף דברי האמוראים. ההערה השנייה שיש מחלוקת תנאים האם עד אחד נאמן בדיני אישות (יבמות פט"ז מ"ז) להלן נשתמש בנתון זה להבהרת רבי יהודה החולק.

9מה עמדת הירושלמי בשאלה האם מדובר בעד אחד או בעדות של שניים? נראה שיש בירושלמי שתי עמדות (פ"ב מ"א):

101. רבי אלעזר אמר ר' אבין בעי אמר בפני נכתב ובפני נחתם בעד אחד, ושנים מעידין על חתימת העד השיני. אמר רבי אמי בבליא אין כשר אלא זה. 2. ר' אבא לא אמר כך אלא אמר בפני נכתב ובפני נתחתם בעד. אחד ואני הוא העד השיני נעשה כנוגע בעדותו. 3. היה מחותם בארבעה ואמר בפני נכתב ובפני נתחתם בשני עדים אילין תרין חורנא לינא ידע מה עסקיהון תפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל.

11ההסבר הראשון מדבר במפורש בשני עדים שליחים שכל אחד מהם ראה חלק ממעשה הגט. ההסבר השני מדבר בעד־שליח אחד. הבעיה בה דן התלמוד היא בעיה שונה ממשנתנו (העד ראה רק חצי מהכתיבה והחתימה) במקרה השלישי יש עד אחד המעיד על כל התהליך של כתיבת הגט, ואף על פי כן הדין שני במחלוקת אמוראים בעניין אחר, צדדי, מכאן שבעל ההסבר השלישי הבין גם הוא שה"מביא" הוא אחד. מקרים אלו אינם במשנה כמובן, אחרת לא היו נשאלים, אבל כולם מעין המשנה, ומבררים מצב דומה למשנה. מאידך גיסא יש בירושלמי גם ביטוי לכך שהמשנה עוסקת בעד אחד: "וקשיא על דרבי זעירא אם ביוצא מתחת ידי אחר בהדא לא עשו אותן כשנים. אימתי עשו אותו כשנים בזמן שהוא מעיד על הכתיבה ועל החתימה".

12מכל מקום משנתנו ממשיכה את המשנה מפרק א (מ"א). כך גם בתוספתא ההלכות של שתי המשניות נשנות ברצף. בפרק א נקבע מה צריך השליח לומר, ובפרקנו, מה הדין אם אמירתו איננה שלמה.

13הבבלי (טו ע"א) שואל מדוע יש צורך בשתי המשניות, הרי משנת פרק א קבעה שצריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. אם כן ברור שאם אמר השליח רק את אחד הפרטים הגט פסול. בדרך כלל איננו חוששים לכפילות במשנה, אבל במקרה זה הכפילות קשה. הבבלי מתרץ בדרכו (משנה א קובעת את הדין, ומשנה ב היא בדיעבד). אנו רוצים להעלות אפשרות נוספת.

14המשנה מתייחסת למשנה הקודמת (פ"א מ"א) "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני ניכתב ובפני ניתחתם". האות וי"ו עשויה לשמש כחיבור (השליח צריך לומר את שני הפרטים), או כוי"ו החילוק כלומר השליח צריך לומר או שבפני נכתב או שבפני נחתם. משנתנו (פרק ב) מפרשת את המשנה כוי"ו החיבור. השליח צריך לומר את כל המשפט על שני חלקיו. היא מאוחרת למשנת פרק א, ובאה לפרש הלכה קודמת. אולי גם ניתן להציע שלפי משנת פרק א באמת די בהיגד אחד (או 'בפני נכתב' או 'בפני נחתם') ומשנת פרק ב חולקת.

15המשניות בפרק הקודם ובפרקנו מרחיבות בשאלה זו של משלוח גט ממדינת הים. מה הרקע הריאלי של המעשה? כמובן המשנה עשויה לדון בנושא גם מהיבט תאורטי, אבל דומה שההרחבה הרבה נובעת ממצב מוגדר ונפוץ למדי. המשנה ביבמות פט"ז עוסקת באישה שהלכו היא ובעלה למדינת הים (והיא חוזרת לבד). מן הסתם זה המקרה התדיר והרגיל. אך היו גם מקרים שבהם הבעל נסע לנסיעת עסקים לבדו, כגון המעשה המסופר בבבלי יבמות פ ע"ב. נוסף על כך הייתה תופעה נפוצה אחרת בארץ ישראל, שקשה שלא לקשרה למשנה. לאחר שתי המרידות נשבו שבויים רבים ונשלחו לעבודה מעבר לים. לעתים קרובות האישה לא ידעה היכן בעלה, ולעתים נזדמנו לה עדים שהעידו שנשבה ונשלח לעבודת מכרות, או לחתירה באוניות.

16משנתנו משקפת כנראה מצבים נפוצים בהם השבוי, שאיבד כל תקווה לשוב לארץ ישראל, רצה לשלוח גט לאשתו כדי לאפשר לה לקבל כתובתה, לרדת לנכסי בעלה (יבמות פ"ט מ"א-מ"ד), או לפתוח חיים חדשים. במקרה כזה הבעל הפקיד גט בהנהגת הקהילה לה הזדמן, או דרכה עבר, וכאשר נזדמן לקהילה סוחר היוצא לארץ ישראל עשו אותו שליח. כאמור, משנתנו באה לשלול מקרה שבו הבעל הפקיד גט ולאחר זמן הזדמן שליח. משנתנו באה לוודא שהבעל עצמו פגש את השליח (את אותו סוחר היוצא לארץ ישראל) והגט נכתב בנוכחות הבעל והשליח.

17תופעה זו שאדם נסע למדינת הים בגפו, בעוד אשתו נותרה בארץ, משתקפת במקורות נוספים. כגון: "האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת..." (יבמות פ"י מ"א). לעתים מוזכרת נסיעה כזאת בהקשרה החברתי יחד עם האסיר בבית הסוהר "... או שהלך בעלה למדינת הים, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורים" (תוספתא יבמות פ"ו ה"ו; בבלי כתובות ס ע"ב; יבמות מב ע"א; תוספתא יבמות פ"ח ה"ו; תוספתא סוטה פ"ה ה"ו). מכל המקורות האלה אנו למדים שאנשים היו יוצאים בגפם מן הארץ, מרצונם או שלא מרצונם, וחכמים היו צריכים להתמודד עם בעיית הנשים העגונות שנשארו בארץ.

18באופן טבעי רוב השליחים היו סוחרים מזדמנים מעין אלו. אבל המשנה מציגה את המצב האידֵאלי שבו נדרשת שליחות מתוכננת יותר, ולמעשה הופכת את הכתיבה של הגט, החתימה והשליחות ליחידה טקסית אחת. הסדר כזה כמובן אינו נוח לכל הצדדים. הרי השליחים אינם מצויים, ולכאורה מה פשוט יותר מלהפקיד גט כתוב (או כתוב וחתום) במשרדי הקהילה ולחכות לשליח מזדמן? המשנה מתנגדת לכך ולהערכתנו הדבר משקף היעדר מנגנון קהילתי פנימי. לא היה גוף מוסמך שיכול היה לדאוג להחתמה ולמציאת שליחים. לכן דורשת המשנה גט שלם והימנעות מכתיבה חלקית שלו, כדי שלא יווצרו מקרי ביניים. רבי יהודה מֵקל מעט בדרישות.

19בתנאי התנועה המועטה, יחסית לימינו, הופכת כתיבת הגט למשימה שלא קל להוציאה לפועל. אנו מניחים שהשליחים היו מעטים זאת מתוך הכרת תנאי ימי קדם שבהם התנועה הימית הייתה מועטת ביותר וניעות הסחורים מצומצמת.

20אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפניי ניתחתם פסול – אין שליח אחד המעיד על כל מעשה הגט. גם כאן בולט ההיבט הטקסי. משנתנו אומרת שאף אם העד־השליח הינו עד מזדמן. אבל מאחר שהזדמן, צריך המעמד להיות מתוכנן ושלם. עליו להיות עד מתוכנן לכל המעשה, להתעכב לראות בעצמו את כל תהליך כתיבת הגט, עד מסירתו לידיו. יש להניח שהעד מזדמן משום שאם היה המעשה מתוכנן היה מן הסתם רואה את כל התהליך. מבחינה הלכתית אין כמובן הבדל אם העד מתוכנן או מזדמן, אך אנו רוצים להבין את הריאליה של המצב בקהילות הקטנות בתפוצה, במקומות שלא היו בתי דין מסודרים, וחכמים חוששים שמא סופר הגט אינו בקיא בהלכה. התלמוד מזכיר במיוחד את הצורך לדעת לפסול קרובי משפחה. זו בעיה מובנת בקהילה קטנה שמספר המשפחות בה מוגבל.

21שנים אומרין בפנינו ניכתב ואחד אומר בפני נתחתם פסול – ואין עדות אחת שלמה.

22ורבי יהודה מכשיר 5 בתוספתא פ"ב ה"ב, נוסף: "בזה". – ת"ק סובר שכדי שיהיה השליח נאמן כשניים הוא צריך להיות זה שיאמר את כל העדות, ואילו ר' יהודה סובר שאם יש שני עדים כשרים על הכתיבה, הם ודאי עדיפים מהנאמנות המיוחדת שנתנו חכמים לשליח, ולא נותר לשליח אלא לומר בפני נחתם, ומועילה עדותו שבפניו נחתם אע"פ שהוא לא אומר את כל העדות.

23תיתכנה שתי אפשרויות להבנת המשנה. שתי האפשרויות הן תוצאה של הפרשנות ברישא האם מדובר בעד אחד (כפי שהתלמוד והמפרשים הקלאסיים מציעים או בעדות אחת של שני אנשים, כהצעתנו). האחת, שגם כאן מדובר בעדות מחולקת. שניים מעידים על הכתיבה, אחד מהם או אולי אפילו אחר (שאינו אחד מהשניים) מעיד על החתימה, ואין כאן עדות שלמה. אם כך לא ברור למה רבי יהודה מכשיר, הרי אין כאן עדות אחת, ובמה יועיל עד אחד? הרי עדיין חסרה עדות שלמה על החתימה. טיעון זה מתאים כמובן לפירוש שהצענו לרישא (שהמביא גט כוונתו לשניים שמביאים). אך אם די ברישא בעד אחד, ברור למה רבי יהודה מכשיר שכן אחד מעיד על הכתיבה ושני על החתימה. יתר על כן, שאלת הבבלי זועקת: למה חוזרת המשנה על הדין פעמיים? הכוונה למשפט הקודם "אחד אומר בפני נכתב והשני אומר בפני נחתם". אם ממילא אין צריכים שני עדי הולכה, אלא די בשליח אחד. הרי המקרה הראשון ("עד אחד אומר בפני נכתב ועד שני אומר בפני נחתם") זהה למקרה השני ("שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם"). אנחנו מציעים שהמשנה מבינה שנדרשים שני עדים על הכתיבה והחתימה, וכל מקום שנאמר בו בלשון יחיד "המביא", "המוליך", "בפני נכתב", הכוונה לשני עדים. שני שליחים מעידים על הכתיבה, ואחד מהם מעיד גם על החתימה, ואולי יש גם עד נוסף אחר שראה את החתימה אבל לא את כל הכתיבה, והמחלוקת היא האם די בעד אחד שלם או שלצורך כל העדות נדרשים שני עדים. אם כן למה רבי יהודה מכשיר?

241. רבי יהודה סבור שחייבת להיות עדות מלאה רק על אחד הפרטים, ואם הוא מאושר הרי בעצם כל מעשה הגט מאושר, ולכן על הפרט השני די בעדות חלקית.

252. גם עד כתיבה אחד כשר, ואפילו עד חתימה אחד כשר. חכמים האמינו ליחיד כשניים, בתנאי שהיחיד הזה הוא השליח להבאת הגט. רבי יהודה מדבר על מצב כזה, ואכן כל המשנה מדברת בדברי השליחים.

263. רבי יהודה מכשיר רק בדיעבד, ולכן לא נכתב "מתיר".

27האפשרות הפרשנית השנייה תלויה כמובן בפירוש המשפט של תנא קמא, כלומר שמדובר בעד אחד כפי שהצענו. המחלוקת משקפת שתי עמדות ביחס לעדות המשנית המאשררת הזאת. תנא קמא רואה בה עדות פגומה ופסולה, עדות שלא הוכשרה, אלא במקרה שבו השליח יכול להעיד את כל העדות, כפי שנבאר להלן, ואילו רבי יהודה רואה אותה כחיזוק שאינו חייב לעמוד בקריטריונים המלאים של דיני ראיות. כל עוד השליח מעיד חלק מהעדות – אפשר לקבל ממנו את אותו חלק והעדות כשרה. יש להבהיר, זו אינה עדות רגילה הכפופה לכל דיני עדות, שהרי תנא קמא מודה שאם יבוא עד אחד ויאמר "בפני נכתב ובפני נחתם", דבריו מתקבלים, אע"פ שהוא אחד. ברור שיש כאן תקנה השאלה היא האם התקנה חלה רק במקרה שבו השליח אומר את כל הנוסח כאחד, או שיש אפשרות לפצל את הנוסח ולחלק אותו.

28בשלב זה עלינו להעלות אפשרות אחרת שרמזנו לה לעיל.

29הסברנו שגם רבי יהודה דורש בעיקרון שני עדים, אך מוכן במקרה זה להסתפק בעד אחד על החתימה. כמו כן הסברנו שה"מביא" איננו יחיד אלא שניים. זאת לפי ההלכה המקובלת שעדות היא תמיד בשנים. אבל ייתכן שניתן להבין את כל המשנה אחרת.

30ביבמות פט"ז מ"ז יש מחלוקת עקרונית האם בדיני אישות ניתן לקבל עדות חלקית (עד מפי עד, עד אחד, עדות אישה, עדות איש או אישה על עצמם וכן הלאה). המחלוקת המפורשת היא במשנת יבמות, חלקים ממנה מצויים במשניות אחרות כגון ביבמות פט"ו מ"א-מ"ג; כתובות פ"א מ"ח-מ"ט. הסברנו שהמחלוקת מתחילה בבית שמאי (המתירים לקבל עדות פגומה), וממשיכה בדור יבנה (כתובות פ"ב מ"ח). אפשר להעמיד את כל המחלוקת במשנתנו סביב שאלה זו. את משנת פרק א הצענו לפרש בשני עדים, אך משנתנו מעלה מצב חדש, של עדות עד אחד. רבי יהודה ממשיך בשיטת רבו רבי אליעזר, ממשיכם של בית שמאי, שעד אחד כשר בעדות על מות אדם כדי להתיר את אשתו. כפי שפירשנו שם בית שמאי מסתפקים בכך, ובית הלל דורשים שני עדים ועדות מלאה ותִקְנית, רבי יהודה מקבל לעתים את דברי בית שמאי, שכן הוא תלמיד תלמידו של רבי אליעזר שהיה שמותי. אמנם רבי יהודה למד גם אצל רבי עקיבא, ועמדותיו אינן שמותיות מובהקות, אך לעתים קרובות הוא ממשיך את דרכם של בית שמאי.

31ניתן לקבל את הצעתנו גם לפי פירוש הבבלי שמשנת פרק א עוסקת בעד אחד, והיא כבית הלל, שבעניין זה מודים לבית שמאי ("משום עגונה הקילו") כשם שהם מודים לבית שמאי בעדות חלקית (יבמות פט"ו מ"ב-מ"ג). המשנה שלנו ראשיתה בעד אחד. אך נדרש שעד אחד יעיד עדות שלמה, ורבי יהודה מיקל משום שהוא מהלך בשיטת בית שמאי, שבעצם עד אחד מספיק מלכתחילה.

32בעקבות המשנה עולה שאלת קיומם של טופסי גיטין. 6 טופס גט הוא טופס קבוע שכל שיש למלא בו הוא שם הבעל ושם האישה. אם לא קיימים טפסים כאלה הרי שהפער בין הכתיבה לחתימה הוא קטן, בזמן שכותבים את הגט הייעודי לזוג המדובר, גם חותמים. בפרק הבא (פ"ג מ"ב) נראה שדווקא רבי יהודה פוסל את טופסי הגיטין, בעקבות רבו רבי אליעזר. הוא מסתפק, אפוא, בעדות חלקית על הכתיבה והחתימה (ירושלמי מד ע"א) זאת מתוך ההנחה הריאלית שבדרך כלל אם הכתיבה הייתה כשרה מן הסתם גם החתימה שנעשתה באופן טבעי באותו מעמד, כשרה, ולהפך.

33אחד אמר בפני ניכתב ושנים אומרין בפנינו נתחתם כשר – מבין כל המקרים שהוזכרו כאן, המקרה הזה הוא המקרה היחיד שבו אין המשנה דורשת עדות מלאה של אותו עד על שני המרכיבים, אלא מסתפקת בעדות חלקית של השליח על הכתיבה ועדות תִקְנית של עדים על החתימה. לשיטת הבבלי השניים הם עדים אחרים ואין עד אחד המעיד על הכתיבה ועל החתימה. לפי דרכנו ייתכן שעד הכתיבה הוא אחד מעדי החתימה. מכל מקום קיימת כאן רק עדות מלאה אחת לגבי כל התהליך, אך שני עדים רשמיים על החתימות. כך מבאר הירושלמי את מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה, ובעקבות הירושלמי הצענו את פירושנו ברישא. אצל תנא קמא הדגש הוא על החתימה: "כלום קיומו שלגט אלא בחותמיו" (ירושלמי מד ע"א), ואילו רבי יהודה מדגיש את הכתיבה לצורכי הגט.

34הדיון האמוראי בארץ ישראל ובבבל מרחיב את הדיון בפרטים של חתימת גיטין, אשרור השליחים ואפשרויות הסתבכות בין השניים, ואף מחדש הבחנות עקרוניות בתהליך הבניית הגט, "קיום גט", דבר תורה לעומת "תקנות חכמים" (בבלי טו ע"א), ודומה שאין הן מן הדיון התנאי כלל.

35לפי המשנה הבאה לדעת רבי שמעון הכתיבה היא טכנית בלבד, הוא כנראה חכמים, המכשירים טופסי גיטין. לכן יש להניח שהוא לא ידרוש עדות על כתיבת הגט, ואולי עבורו כתיבת הגט, היא מילוי הפרטים?

36סיכום

37אפשרות א – המשנה מדברת בעדות שלמה (ה"מביא" הם שני עדים)

38אפשרות ב (הבבלי, המפרשים הקלאסיים, ודעה אחת בירושלמי) – המשנה מדברת בעד אחד

39בהעמדה זו עולה כמובן שאלה למה מתייחס רבי יהודה אפשר שיתייחס למקרים האחרונים (6-7) או לכל המקרים של משנה ב.

40אנו מעדיפים את פרשנות א למרות היותה מחודשת משום שנמנעת הכפילות במקרים 6-7, וכן אין צורך בהוספת המילה אחר. המשנה כולה מקבלת מבנה ברור. ריבועי בתוספת המקרה הראשון (1), כאשר מקרים 4-5 הם עניין אחר. כן מתאימה ללשון המשנה "המביא".