משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ב:ו

1התוספתא, באותו סגנון של משנה ה, מתייחסת לשלב נוסף בהליך הגט: "הכל כשרין לקבל את גיטה, חוץ מחרש שוטה וקטן" (פ"ב ה"ה). ברייתא זו מהווה ללא ספק את הבסיס למשנה ו. משנה ו היא, אפוא, מעין תוספת להלכה ה שבתוספתא. 91 ויס, משניות תוספתאיות.

2קיבל הקטן – את הגט מיד הבעל, כשליח של האישה, מעין ידה הארוכה, בידיעתה.

3והיגדיל – עד לשלב בו מסר הקטן את הגט לאישה, הוא גדל.

4חרש וניתפקח סומא וניתפתח שוטה ונישת ( ט ) פא נכרי וניתגייר פסול – כאשר בשעת קבלת הגט היו הקטן, החירש, הסומא, השוטה או הנוכרי בלתי ראויים לקבל גט, הגט פסול. אנו מפרשים שהקטן הוא שליח של האישה שכן הוא 'מקבל' ומקבל הגט הוא שליח האישה (או האישה עצמה). לכן גם אם מאוחר יותר הפכו לאישיות משפטית, המעשה שעשו בפסלותם פסול. אבל רוב המפרשים מפרשים שמדובר כאן על שליח של הבעל, אם כי לא נאמר שאין הדין חל על שליח של האישה (רע"ב, רש"י בדף כג ע"א, ר"ן על הרי"ף ועוד). מה הביא את המפרשים לפרשנות זו? לדעתנו היא באה בגלל גרסת המשנה במשנה שלפני הבבלי. בנוסח הדפוס המשפט האחרון במשנה הקודמת פותח את משנתנו והנוסח הוא: "הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן. קיבל הקטן והגדיל..." 92 בעל תשובות הגאונים הרכבי גרס כגרסת הדפוס. אבל גרסתנו היא גרסת עדי הנוסח הטובים למסכת. ואמנם שני התלמודים דנים בסוגיה בעבד שנעשה שליח הבעל, אבל אין בכך פירוש למשנה, אלא דיון חדש, במה שאיננו במשנה. . משנתנו מדברת על אותם שליחים שנפסלו במשנה הקודמת: "קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה נכרי ונתגייר פסול".

5אם כן הקטן התמנה כשליח של הבעל, מכיוון שבשעת הקבלה היה פסול (וכן פירשו המאירי לתלמוד כב ע"ב "וכל אלה אינם שלוחים להולכה ואין צורך לומר לקבלה". כלומר הדין זהה אבל המשנה מדברת בשליח הולכה).

6מכל מקום אף על פי שהיה זה מצב זמני שהשתנה, עדיין אין הם ראויים לקבל גט והגט פסול, כלומר הגירושין לא חלו, ואין להם תוקף הלכתי. כי השליח לא היה ראוי להתמנות לשליח בזמן שהתמנה לתפקידו ע"י הבעל.

7ייתכן שיש טעם נוסף שהביא את המפרשים לפרש כפי שפירשו: אם נפרש שמדובר על שליח הבעל, הרי שיש כאן שני שלבים: מסירת הבעל ליד השליח ומסירת השליח ליד האישה, לכן צריך ללמד מה הדין אם בשלב הראשון היה השליח קטן ובשלב השני כבר היה גדול. אבל אם מדובר על שליח האישה – על מה הדיון? יש כאן רק מעשה אחד: מסירת הגט ליד השליח. באותו רגע היה קטן ובאותו רגע נעשה המעשה היחיד. ברם הסבר זה איננו הכרחי.

8במשניות ה-ז סדרת מקרים:

9הכשרים לכתוב (מ"ה)

10הכשרים להביא

11הכשרים לקבל (מ"ו)

12הכשרים להעיד (מ"ז)

13כל קטע מדבר על דין אחר והמשנה מדקדקת בלשונה. במשנה ו הכשרים להביא, ומשנה ז הכשרים לקבל והמשנה מבדילה בין הכשרים להביא לכשרים לקבל. לפי פירוש זה ההדגשה של המשנה וההבדל בין סוף משנה ה לבין משנה ו.

14על כן לדעתנו משנתנו עוסקת בשליח קבלה שנשלח מטעם האישה. הדין כמובן זהה, אלא שאין טעם לדבר על תחילתו בפסול וסופו בכשרות שהרי האישה אמורה להתגרש בקבלתו בידיו.

15לדעתנו, בזמן ששליח האישה קיבל את הגט היא מגורשת (אף לפני שמסרו לה), במקרה זה בשעת הקבלה השליח לא היה כשר, והגט ודאי פסול, אבל מאוחר יותר התבגר הקטן ועתה והוא כשר, והגט בידו. היה מקום לחשוב שמכיוון שהגט בידו הגט כשר, קובעת המשנה שחלות הגט דורשת גם שעת קבלת המשלוח וגם שעת המסירה. 93 ראו פירושנו להלן פ"ו מ"ב. לפי הנוסחאות העדיפות שם (פרמא, לאו והמעתיק בכתב יד קופמן) אין מדובר שהשליח קרע את הגט, אלא שהיא קיבלה וקרעה את הגט. בירושלמי ובבבלי הגרסה היא "קיבל וקרע", יתר על כן בירושלמי מח ע"א ובבלי סד ע"א עולה הטענה שהשליח עצמו יכול להיות אחד העדים. ברם, בשני התלמודים לא נאמר שעדות השליח תהיה על שני הסעיפים "קיבל וקרע". ואפשר שהעדות שלו, שעליה מדובר, היא שקיבלה (האישה מידי השליח) בלבד ועל הקריעה אין מדובר אלא אם כן ראה אותה במקרה כמו כל עד אחר. אבל כפשוטו התלמוד מניח שהנושא של "קיבל וקרע" הוא השליח. יש לציין שלפי חלק מההסברים דובר במעשה חירום בשעת סכנה, בדרך כלל אישה אמורה וצריכה לשמור את הגט, אך בשעת סכנה ויתרו על כך (כך הבבלי), ואם כך אולי גם ויתרו על הבאת הגט לאישה והסתפקו בשליח קבלה. בעניין הסיבה לקריעה. נדון בפירוש המשנה שם.

16על שעת המסירה מדובר במשנתנו, ועל שעת הקבלה במשנה ה. בהמשך המשנה מדובר בפיקח ונתחרש וחזר ונתפקח שהוא כשר, מפני "שתחלתו וסופו בדעת כשר". הלכה זו ונימוק זה נכונים רק לגבי חירש (או שוטה). זו המסקנה של משניות ה-ו, ששני המועדים חשובים.

17בנוסף, הניסוח של הכלל הוא כללי ונכון על הלכות אחרות ולא רק על גט במקרה שלנו. הניסוח הכללי האמור "כל שתחילתו..." בא לשרת ולהסביר מקרים רבים, אולי גם מחוץ לתחומי גירושין. הוא נוסח כך שיתאים למקרים רבים לכל האפשר. שלא בדעת פסול, כלומר שליח קבלה שקיבל לידיו את הגט והתחרש (או התעוור), הגט פסול, ואכן בהמשך המשנה מדובר בפיקח שהתחרש והתפקח שנית שכשר. משמע שאם לא התפקח שנית פסול. ושוב יש לשאול, מדוע הרי בקבלתו היא כבר מגורשת? אכן, הסברה ששליח קבלה מסיים את שליחותו עם מסירת הגט לאישה ולא עם הקבלה בלבד נשמעת קשה, אבל בגיטין החמירו. הרי קשה שיווצר מצב שבו האישה מגורשת בפועל, אבל היא איננה יודעת שהיא כבר מגורשת (אולי השליח התעכב אולי הגט בוטל).

18יתר על כן ייתכן שהגט הוא במצב ספק, ולפנינו חומרה מיוחדת. מבחינת דיני ממונות הסברה שהשליח חייב למסור לאישה את הגט ובלי זה הגט איננו שלם היא קשה, אבל זה פשט המשנה "קבל הקטן". לפנינו אפוא דוגמה נוספת לאשר הדגשנו במבוא הכללי לפירוש המשניות. לא תמיד ההלכות אחידות מבחינה משפטית. תנאי החיים גרמו לשינוי מההלכה העקרונית בהתאם למצב. לכן כששליח אישה קיבל קידושין היא כנראה מקודשת לכל דבר, ושליח האישה שקיבל גט צריך למסור לה אותו.

19כאמור המפרשים מדברים על שליח הבאה ובכך נפתרים הקשיים שהעלינו. אך עולים קשיים אחרים בלשון המשנה.

20בעיקרון עבד הינו כקטן וכך מסיק הבבלי (כג ע"א-כג ע"ב). בירושלמי התחבטות (בסוגריים ובהערות השלמות שלנו):

211. "אתא עובדא 94 היה מעשה [עבד שהביא גט]. קומי ר' אימי בעבד שהביא את הגט כשר [נפסק שהגט כשר והאישה הותרה מנישואיה]. 2. אמר ליה רבי אבא והתני רבי חייה עבד שהביא את הגט פסול [הגט פסול והיא אשת איש] 3. אמר רבי אסי אילולא רבי בא כבר היינו להתיר את אשת איש [רבי אימי נסוג מדעתו בגלל עמדת רבי חייא]. 4. ואפילו תימר לא שמיע ר' אסי הדא דתני רבי חייה, לא שמיע מיליהון דרבנין? 95 אם תאמר שהוא לא שמע (קיבל) את המסורת של רבי חייא, האם הוא חולק על חכמים? [שאמרו חכמים:] נישמעינה מן הדא דאמר ר' זעירא רבי חייה בשם ר' יוחנן נראין דברים שיקבל העבד גט שיחרור ואל יקבל גט.[זו התנגדות לעבד כשליח קבלת גט] 5. כוותיך סברין מימר לא אמר אלא אל יקבל הא אם עבר וקיבל כשר 6. רבי יעקב בר אחא בשם רב הושעיה מעשה היה וכהנת היתה ולא חשו להן משום ריח פסול" (גיטין פ"ב ה"ו, מ ע"ג). 96 ביטוי דומה בירושלמי גיטין פ"ט ה"א, נ ע"ב, וגם שם ניתן לפרשו בשתי משמעויות. אבל בירושלמי יבמות פ"י ה"א, י ע"ד, וכן בירושלמי להלן פ"ט ה"א, נ ע"ב, ברור שאין ריח פסול הוא כמו הביטוי הבבלי "אין בו ריח גט" שהגט פסול ואם היא אשת כהן אפילו אוכלת בתרומה ואיננה נחשבת למגורשת. ראו בבלי יבמות נב ע"א "והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה".

22המשפט החמישי הוא הכרה במצב שאיננו לרצון חכמים, אך קיים. העבד עבר וקיבל את הגט, והגט כשר. כמובן לא העבד עבריין, אלא האישה ו\או הבעל. כלומר קיימת הלכה לדעת רוב החכמים, אך בפועל בציבור גם נוהגים אחרים.

23המשפט השישי מאפשר שתי פרשנויות: א. לא חשו לנישואיה, הגט איננו קיים, והיא ממשיכה להיחשב לאשת כהן ללא חשש פסול בנישואיה, כלומר הגט לא חל. מדובר בבת כהן שנישאה לישראל. ב. הגט קיים והאישה גרושה. מכיוון שהיא ממוצא כהני הרי עתה היא רשאית לאכול בתרומה, ולא חששו שהגט בוטל.

24כך או כך הירושלמי (רוח הסוגיה) מודה בעיקרון, אך מספר שבפועל היה מקרה שעבד הוכשר כשליח.

25ניכר שחכמים סבורים שהגט צריך היה להיות פסול. אך הם מכירים בכך שבפועל לא תמיד נהגו כך. מצב מורכב זה הוא כנראה גם העילה לדיון הארוך בנושא בתלמוד הבבלי (שם המעשה והדעה שהגט כשר אינם מופיעים במפורש).

26אנו מסבירים הלכה זו כדי להראות את הפער בין ההלכה של חכמים שדורשת מעמד סדור (כדי למנוע פסילת הגט ולזות שפתים), לבין המציאות שבה הגט ניתן ולעתים נכתב על חומר בלתי מתאים (מ"ד), מובא על ידי שליח לא מתאים, הפסקה בעת הכתיבה (מ"ב). 97 וכן ההלכה בשני התלמודים שאין האישה עושה שליח לקבל גט משליח בעלה. אבל בפועל הוכר גט כזה (ירושלמי, גיטין פ"ו ה"א, מח ע"א): "אתא עובדא קומי רב אמר אם רצה להחזיר לא יחזיר".

27מכל מקום הדיון בירושלמי על משנתנו עוסק בעבד ששלחה האישה. זאת מסיקים אנו מההשוואה "... יקבל העבד גט שיחרור ואל יקבל גט", כמו שגט השחרור איננו דומה לגט ששולח הבעל, כך דומה לגט שמקבל העבד כידה הארוכה של האישה.

28וכן בבבלי: "בעו מיניה מרבי אמי: עבד, מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה?" (כג ע"א 98 בירושלמי זה מעשה ובבבלי פסיקה עקרונית. ) וכן: "אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה" (כג ע"א), וכן בהמשך "אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה", כתוב מפורש "לקבל גט אישה", ולא 'להביא גט אישה'. במקרה שלנו, המשנה הקודמת ומשנתנו נקטו מונחים שונים, ולכן נראה שהמשנה התכוונה להבדיל בין שני המקרים. 99 וכן להלן פ"ו מ"א: "האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור". המשנה שם מבחינה היטב בין שליח של הבעל לשליח של האישה. אבל הבעל מינה את השליח בלשון "התקבל גט זה לאשתי" ואמנם הניסוח איננו מדויק (שליח קבלה יכולה רק האישה למנות) אך שליחות כזאת תקיפה. על כל פנים זה מינוח מיוחד של מינוי שהתלמודים דנים בו ועומדים על כך שהוא שונה מיתר המשניות, ראו בבלי סג ע"א; ירושלמי כאן מז ע"ד ומקבילות.

29אבל, בהמשך "כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר, ר' יוחנן תרתי אמר: נראים דברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו". נראה אפוא מהתלמודים שהם הבינו את המשנה בשליח קבלה, או גם בשליח קבלה, ואין הבדל בין שליח קבלה ושליח מסירה.

30המשנה מתארת מצבים, שחלקם תֵאורטיים, שבהם התהליך היה הפיך. הדיון בשאלת מעמדו של שוטה חוזר פעמיים. דומה שהשאלה הייתה מוכרת להם, ומעשית. 100 משנה בבא קמא פ"ד מ"ד; תוספתא סוטה פ"ה ה"ו; כתובות פ"א ה"ג, ועוד. בנוסף לכך הכירו גם במצבי שיגעון זמניים: "פעמים שוטה פעמים חלוּם (בריא)" (תוספתא תרומות פ"א ה"ג), ובכך נדון להלן פ"ז מ"א.

31אבל פיקיח וניתחרש וחזר [ ונתפקח פיתח שנסתמא וחזר ] וניתפתח שפוי ונישתטה וחזר ונישתפא כשר – אם בשעת הקבלה של הגט היו הפיקח או הרואה או השפוי כשרים לקבל גט, אזי אף על פי שמצבם אינו יציב בעליל, הגט תקף. החידוש של המשנה הוא לא רק שמצבם לא יציב, אלא שהיה להם שלב שבו היו פסולים. אף על פי כן, כיוון שהקבלה מהבעל והמסירה לאישה היו בכשרות – הגט כשר. כך הבינו כנראה גם האמוראים. הדיון הבבלי תמה על צירופו של הסומא למשנתנו, ומשמו של רב יוסף, שהיה כידוע עיוור, מציע אביי שיש להכשיר את הגט, אלא אם כן היה זה גט מחוץ לארץ (כג ע"א). ספק אם הדברים משקפים את פשוטה של משנה, אך הם ללא ספק משקפים את הסתייגותו של העיוור מהגדרתו כחסר דעת. 101 ראו לעיל פתיחת פ"א מ"ד. הדיון כאן הוא חלק משאלת מעמדו של הסומא בכלל. ספרות חז"ל מביעה, בדרך כלל, הסתייגות מיכולתו העצמאית (והקוגניטיבית) של הסומא. ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"ו; מגילה פ"ד מ"ו. עם זאת היו חכמים ששפטו את הסומא אחרת. בוודאי שכך הבין רב יוסף שהיה בעצמו עיוור, וכך גם התייחסו אליו. ויכוח דומה היה לגבי מעמדו ויכולותיו של החרש ראו להלן פ"ה מ"ז. יש לציין שרב ששת שהיה עיוור גם כן, אינו מסייג את ההלכה של המשנה אבל נותן לה הסבר: "אלא סומא אמאי לא? אמר רב ששת: לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו".

32המשנה מסיימת בכלל שכבר נידון לעיל: זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת כשר – כאשר הפעולה היא משפטית או דתית חייב הפועל להיות בר דעת. חרש, עיוור, שוטה וקטן אינם בני דעת. במקרה זה מדובר במצווה שיש בה בדרך כלל שלושה שלבים, כתיבה, חתימה, ונתינה לאישה (קבלת הגט על ידי האישה). במקרה שלפנינו שלב נוסף של מסירת הבעל לידי השליח שלו. 102 אבל במקרה שבו האישה היא זו שמינתה שליח, מסירת הגט מידי הבעל לשליח האישה היא השלב האחרון, של נתינת הגט עצמו. השליח איננו חייב לתת את הגט לאישה, די בכך שהוא קיבל אותו בשמה (כשליח שלה). הדיון עקרוני. שאלה אחרת היא מה יקרה אם השליח הפסול אכן מסר את הגט לאישה, האם באמת חכמים יראו בה אשת איש שאינה מגורשת? כך משתמע מהמשנה. אבל אולי בשעה שהגט בידה ממש, כל ההבחנות המשפטיות העקרוניות נסוגות אחור מפני המציאות? המשנה כמובן דורשת שכל שלושת השלבים יתבצעו על ידי אנשים כשרים (מבוגר, בר דעת וכו'). 103 בכתיבה הכישורים הנדרשים קטנים יותר (מ"ה), אך עדי הכתיבה צריכים להיות כשירים לעדות. אבל מתברר שגם השלב של מסירת הגט לידי השליח צריך להיות על ידי אדם כשיר. זאת אף שבעצם השלב של מסירת הגט לידי השליח איננו נחוץ. הצירוף "חרש, שוטה וקטן" חוזר בהלכות רבות, ברם, עיון מדוקדק בהלכות מצביע על מחלוקות בנושא. שמאי הזקן סבר שקטן חייב במצוות, ובאופן כללי הגדרתו של הקטן תלויה במחלוקות רבות. רבי יוחנן בן גודגדא (שבניו היו חירשים) סבר שלחירש זכויות אישיות והוא בבחינת בר דעת (לפחות בחלק מהמקרים – ראו להלן פ"ה מ"ה ומ"ז ופירושנו להן), וגם על מעמד השוטה והסומא נחלקו. את העדויות השונות ריכזנו בפירושנו לחגיגה פ"א מ"א ותרומות פ"א מ"א, עיינו שם.

33חלק מן המקורות מדגישים את היעדר הדעת של שלישייה זו (או רביעייה עם הסומא). כך גם בסדרת מקורות נוספים המדגישים את מרכיב הדעת. הצירוף "חרש, שוטה וקטן" מתאפיין, כאמור, בחוסר דעת. כך במשנתנו, וכך גם במכילתא: " 'לדעת כי אני יי מקדשכם' (שמות ל"א, יג) – למה נאמר? לפי שהוא אומר, 'ושמרו בני ישראל את השבת' (שם טז), שומע אני אפילו חרש שוטה וקטן במשמע? תלמוד לומר: 'לדעת כי אני יי' (שם יג), לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דשבתא א כי תשא, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 341), או: " 'להרגו בערמה' (שמות כ"א, יד) – להוציא חרש שוטה וקטן, שאינן מערימין" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין משפטים ד, כי תשא עמ' 263). ערמה היא תולדה ישירה של דעת, ולכן גם לימוד אינו נחלתם: " 'למען תלמד' (דברים י"ד, כג) – להוציא חרש שוטה וקטן" (מדרש תנאים דברים י"ד כג, מהד' הופמן עמ' 78). כך בדיני טהרות אין שומר אלא מי שיש בו דעת: "חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה וכל הפקח בחזקת טומאה וכל שאין בו דעת להשאל ספיקו טהור" (טהרות פ"ג מ"ו), או "חפר שלא כראוי וכסה שלא כראוי עשה לו חוליא פחותה מעשרה טפחים מסרו לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת חייב" (תוספתא בבא קמא פ"ו ה"ז). חוסר הדעת בולט בדוגמאות הללו. משנה ה מכשירה את החרש, השוטה והקטן לכתיבת הגט, משום שהתנא של משנתנו סובר שהכתיבה איננה מצריכה דעת והיא פעולה טכנית בלבד, אבל החתימה וקבלת הגט מצריכות דעת.