משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ב:ז

1משנה ז ממשיכה לעסוק בהבאת גט הנידונת בסוף משנה ה ומשנה ו. המשנה מסתיימת שוב בעניין העדות "בפני נכתב ובפני נחתם", וכך סוגרת את מעגל הפרק, מסיימת במה שהתחילה. הסיום הוא מלאכותי ונועד למטרות ספרותיות, כפי שנציע להלן.

2המשנה עוסקת בשני נושאים: בקרובי משפחה ובנשים. כל אלו מהווים חלק מן הרשאים להביא את הגט.

3אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה – במשנה ה שנינו שנשים כשרות להביא גט. כן שנינו שנשים כשרות לעדות על מות בעל וכד' (יבמות פט"ז מ"ז ועוד), ואפילו אישה נאמנת על עצמה (שם פ"י מ"א). אבל יש רשימת קרובות שהן חשודות להעיד על האישה עדות שקר בגלל קרבת יתר (יבמות פט"ו מ"ד), נאמנות להביא את גיטה חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה – ובתוספתא: "אפילו בנה, אפילו בתה, ואף חמש נשים שאין נאמנת לומר מת בעלה – נאמנות להביא את גיטה: חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה" (פ"ב ה"ו). חמש הנשים נִמנות במשנה אחרת, העוסקת בעדות על מות בעלה של אישה כדי להתירה להינשא: "הכל נאמנים להעידה, חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה" (יבמות פט"ו מ"ד), וכן אין חמש הנשים האלה נאמנות לפסול את הסוטה מכתובתה, אם כי הן נאמנות למנוע ממנה להיות מושקית במים מאררים, משום שאנו חוששים שמא הן משקרות, אבל ודאי שאיננו קובעים בוודאות שהן משקרות, ויש לחשוש גם שמא הן דוברות אמת, ולכן מעמדה מסופק (סוטה פ"ו מ"ב).

4הנחת היסוד היא שמערכת היחסים בין נשים אלה והאישה בבית בעלה לעתים קרובות נגועה או באהבת 'יתר' או בשנאה, ולכן אין הן נאמנות בכל הקשור להכרעה במעמדה האישי או הכלכלי של אישה בבית בעלה. זאת אף בנושאים שהקלו ולא דרשו עדות פורמלית. לעדות על מות הבעל (יבמות פט"ו מ"א) קרוב משפחה או קרובת משפחה הם עדים כשרים, אך לא החמות. משנתנו סוברת שלגבי הבאת הגט הן כשרות. אבל הבבלי, לעומת משנתנו, פותח את דיונו למשנה בברייתא חולקת: "והתניא: כשם שאין נאמנות לומר מת בעלה, כך אין נאמנות להביא גיטה" (כג ע"ב).

5בספרות ישראל ובספרות העולם רווחת ההנחה שהכלה והחמות יריבות זו לזו. כמובן גם נשים צרות (שתי נשים הנשואות לאותו בעל) יריבות זו לזו. כבר המונח 'צרה' מעיד על תפישה זו.

6לפי משנתנו ומקבילותיה נשים כשרות להביא גט. בדרך כלל אין נשים משתתפות בהליך משפטי. הן מצטרפות לחרש, שוטה וקטן, ואין להן מעמד משפטי. זאת בניגוד לכל מה ששנינו לעיל (כגון שחרש ושוטה פסולים להביא את השטר). אין זה המקום לבירור מעמד האישה בדיני שליחות.

7לדעת המסורת במשנה מעמדה של הבאת הגט קלוש יותר מנאמנות לומר שהבעל מת. כלומר, בהבאת הגט, מייחסים לקרבת המשפחה ולעוינות בין הנשים במשפחה חשיבות פחותה. קרובי המשפחה אינם גורם מזרז, מכשיל או מעכב, ולכן הם גם יכולים לשמש כשליחים מביאים. עמדה מעין זו היא מן הסתם חלק מן התופעה העממית של גט. גט הוא אירוע המתרחש בתוך המשפחה, וחברי המשפחה הם הפעילים הראשוניים והמיידיים של הפעולות הנדרשות. רק בשלב מאוחר יותר יהפוך ההליך לרשמי יותר, יצא מיד המשפחה ויעבור לבית הדין.

8המשנה מנמקת: מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח – אותו נימוק מופיע גם ביבמות פט"ו מ"ד. את הנימוק אפשר להבין בשתי צורות, שמצטרפות זו לזו. האחת: הגט הוא מסמך שהנשים רק מביאות ואינן משפיעות על תוכנו או חלותו, ובתור שכזה אין מניעה שתבאנה אותו. אישה אולי אינה יכולה להעיד, אך יכולה להיות שליח. לעומת זאת מיתה היא עדות פורמלית. עדותן לגבי מות הבעל או ביחס לסוטה מהווה מרכיב חשוב בקביעת הדין, ושם הן פסולות לעדות כי הן עלולות להיות מוטות בעדותן. אבל כשליחה להביא את הגט היא אינה עדה. הנימוק השני: אמנם השליחה חשודה לשקר בדיוק באותה מידה כמו עדה, אבל יש לה ראיה התומכת בגרסתה (הגט בידה). כבר במשנה ביבמות נאמר כן "הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. מה בין גט למיתה? שהכתב מוכיח" (פט"ו מ"ד).

9משפט זה עשוי להתפרש לשני כיווני המחשבה המוצעים. לכאורה המשנה משקפת את המצב בארץ ישראל שמביא הגט הוא שליח בלבד, אבל שליח שנדרש לאשר את קיום הגט (שליח מחוץ לארץ) צריך היה להיות בעל משקל של ממש. ברם, מההמשך משמע בפירוש שההיתר שהאישה תביא את הגט נאמר גם במקרה שהיא מביאה אותו מחוץ לארץ. מכל מקום הבבלי דן בשאלה זו, יתר על כן, התלמוד אומר שחמש הנשים נאמנות דווקא כשמביאות גט מחו"ל וצריכות לומר "בפני נחתם".

10בירושלמי אין הד לרעיון, והוא גם איננו מתאים למשנת יבמות שבה עניין "בפני נכתב ובפני נחתם" אינו נזכר כלל, ואף על פי כן הנשים נאמנות משום שהכתב מוכיח. הבבלי מסיק זאת משום שלפניו ברייתא אחרת: "והתניא: כשם שאין נאמנות לומר מת בעלה, כך אין נאמנות להביא גיטה? אמר רב יוסף, לא קשיא: כאן בארץ, כאן בחו"ל" (ג ע"ב). הסבר הבבלי נתמך לכאורה על ידי התוספתא שבה הסבר למשנה:

11ר' שמעון בן לעזר אומר משום ר' עקיבא. אישה עצמה מביאה את גיטה מקל וחומר. ומה צרתה שאין נאמנת לומר מת בעלה, נאמנת להביא גיטה. היא שנאמנת לומר מת בעלה, אינו דין שתהא נאמנת להביא גיטה? דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה צרתה צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם אף היא צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נתחתם הוא עצמו שיביא אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם (פ"ב ה"ו).

12רבי עקיבא מציע נימוק למשנה מקל וחומר. קל וחומר מצרתה, ועל צרתה רבי עקיבא אומר שנאמנת רק אם אמרה "בפני נכתב ובפני נחתם". התוספתא דוחה את הקל וחומר, כלומר דין נאמנות אישה להגיד "זה גיטי", איננו נלמד מנאמנות חמש הנשים. אבל לא נאמר שעצם הדין של צרה איננו בחוץ לארץ.

13את התוספתא עצמה ניתן להבין שחמש הנשים נאמנות ובחוץ לארץ צריכות לומר 'בפני נכתב ונחתם', אבל אם הן בארץ אינן צריכות לומר כלום, כי הגט מהווה ראיה. ואילו האישה נאמנת להגיד 'זה גיטי' גם ללא הצהרה 'בפני נכתב ובפני נחתם', יש בידה גט והמסמך מדבר בשם עצמו.

14נשוב להסבר הבבלי, כאמור הוא אינו מתאים למשנת יבמות. התשובה התלמודית היא סוג רגיל של תשובות בתלמוד: העמדת המשנה במקרה מיוחד. ברם, אנו מתקשים לקבל הסבר הרמוניסטי זה. אם המשנה מדברת במקרה מיוחד הייתה אומרת זאת במפורש. בנוסף לכך, אם האישה קיבלה את הגט לידה, מדוע ידרוש הבעל תנאים נוספים. על השאלה השנייה נקל לענות, אך עדיין תמהים אנו מדוע התנאי לא כתוב במפורש במשנה?

15כפשוטו הברייתא שהבבלי מביא חולקת על משנתנו. אכן בתלמוד הבבלי מובאים דברי רבי עקיבא שציטטנו על משנת יבמות פט"ז מ"ז. שם מוצגת המחלוקת האם נשים נאמנות בדיני עריות. כפי שהסברנו שם, 104 ראו לעיל בפרקנו מ"א, שם סיכמנו בקיצור את הדעות לגבי עדות פגומה בדינים שאינם דיני ממונות. הייתה בדבר גם מחלוקת אמוראים. בית הלל אסרו על עדות נשים במקרה זה, ורבי עקיבא מייצג אותם. רבי עקיבא נדרש אפוא להסביר מדוע נאמנת אישה להגיד 'מת בעלי', והוא מוצא הסבר דחוק, קל וחומר, שחכמים דוחים אותו. לאמיתו של דבר במקרה של 'מת בעלי' בית הלל הסתייגו מהאמון באישה, אך קיבלו את דעת בית שמאי שהאישה נאמנת. בית הלל ניסו לצמצם את החריגה (פירושנו ליבמות פט"ו מ"א-ומ"ב). דברי רבי עקיבא הם ההסבר לעמדתם. הברייתא שמביא הבבלי היא, מן הסתם, ברייתא חולקת כדעת בית הלל ב'טהרתה', שאישה איננה נאמנת לומר 'מת בעלי', וצרה איננה נאמנת לומר מת בעלה או גירש אותה בעלה. האישה פסולה לעדות מכיוון שהיא אישה, ומכיוון שהיא נוגעת בדבר.

16יתרה מזאת, המשנה מוסיפה: האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפניי ניכתב ובפניי נתחתם – במקביל להבחנה בין ארץ ישראל וחוץ לארץ משמשת ההכרזה "בפני נכתב ובפני נחתם" גם במקרה של אישה המביאה את גיטה שלה. כלומר, הופכים אותה לכעין עדה במשפטה שלה. עם זאת חלים עליה כל הגבלות של עד. כאן כמובן מדובר במפורש בחוץ לארץ, בניגוד לרישא שהיא כללית. בירושלמי דוגמה מעשית: "אפילו נכתב ולא נחתם מאמינין אותה. שאילו לא אמרה בפניי נכתב ובפניי נחתם אף אתה מתירה להינשא... הגע עצמך שעשת עשר שנים ברומי ונישאת" (מד ע"ג), הירושלמי סבור שהאישה איננה חייבת אפילו לומר "בפני נכתב ונחתם". מסיבות שונות.

17השאלה "הגע עצמך שעשת עשר שנים ברומי ונישאת" מקבילה לשאלה בבבלי "אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה לה!". כאן הירושלמי שואל אם הכול תלוי באמירתה מה תעשה אישה ששהתה 10 שנים ברומי לאחר שקיבלה את הגט, ואז באה לארץ ישראל האם נצריך אותה אז לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', ואם איננה יכולה לומר זאת נכריז עליה עתה כנשואה? כלומר העובדה שהיא מתנהגת זה זמן רב כמגורשת היא ראיה שהגט תקף.

18כפי שהערנו ההלכה שצריך לומר 'בפני נכתב' התערערה מעט עם מיסוד הקהילות בתפוצות. במקרה זה מדגיש הירושלמי שהזמן שחלף הופך את הדרישה להעיד 'בפני נכתב' לבעייתית וקשה לביצוע.

19נוסיף עוד שהחשש שהאישה זייפה את השטר איננו עולה (גם בדיונים אחרים במשנה ובתלמודים). מן הסתם גירושים הם תמיד לרעת האישה, ולכן אין חשש שתזייף את הגט. להפך, מן הסתם, ברוב המקרים, עדיף לה להעמיד פנים שהיא נשואה, ולזכות בזכויות הכספיות ובכבוד. ייתכן שמי מבני זמנינו עשוי לסבור שלעיתים הגירושין עדיפים לאישה, על כל פנים בעולם הקדום, ובבית המדרש ברור שהגירושים הם לרעת האישה, והקידושין זכות לה.

20גם הדיון הבבלי תוהה בצדק על הצורך של האישה לאשרר את גיטה, הרי הגט נמצא בידיה וממילא היא גרושה, כשם שאין צורך לחייב את הבעל לומר זאת כי הוא מוסר את הגט. רבי יוחנן פוטר את השאלה בזיהוי המקרה בבאה ממדינת הים של פ"א מ"א, ומציע לפרש שהמשנה עוסקת דווקא במקרה חריג, שבו הבעל אמר לאישה "אל תיגרשי אלא במקום פלוני", כלומר לכי למקום שממנו באת והתגרשי שם (ירושלמי מד ע"ג). הבבלי מעמיד זאת למעשה כתנאי פורמלי שהותנה ע"י הבעל במקרה המסוים הזה (כד ע"א). מהבחינה הזאת אין הבדל בין הירושלמי לבבלי, אלא שבירושלמי לא מובאת השאלה.

21ייתכן שמשנתנו רואה לפניה אישה שקיבלה גט במקום קטן או נידח ישירות מבעלה, ומופיעה בפני בית הדין על מנת שיאשרו לה את גיטה. במקרה כזה, ממש כמו בבאה מן הקציר (יבמות פט"ו מ"א), בית הדין מקבל את דבריה ומאשרר כמיטב יכולתו. תופעה זו זרה לתפיסה המשפטית האחידה של האמוראים. לשיטתם או שהמסמך כשר תמיד או שהוא פסול תמיד; תופעת אשרור גט אין לה מקום בעולם משפטי (אלא אם כן כל הגיטין זקוקים לאשרור). לכן תשובתם נוטה לפרשנות המבוססת על כך שהמשנה עוסקת במקרה מסוים מאוד שבו נדרשת דרישה פורמלית. אך בתחום החברתי בהחלט ייתכן שגט מסוים ייחשב על ידי הסביבה (הבעל המחזר אחר האישה) ככשר, וגט אחר יהיה חשוד אף בלי ערער מסודר. ניתן לענות על השאלה גם מההיבט החברתי. המשנה משקפת מצב שבו גט שניתן בחוץ לארץ, במעמד שלושה אנשים, איננו נחשב תִקְני דיו, והאישה חפצה באישור מבית דין בארץ, אף שמבחינה הלכתית אין צורך בכל ההליך. זו יכולה להיות גם סיבה נוספת לקבל את עדותה ("שהכתב מוכיח" ובכלל אין צורך בעדותה). אם כך תהווה משנתנו עדות מעניינת למעמדם הדל של הקהילות בחוץ לארץ, ושל בתי הדין שם. 105 כאמור לעיל בפירושנו פ"א מ"א אין זה מקרה שהבבלי נמנע מלאמץ את העמדה המזלזלת בבתי הדין בחוץ לארץ. שכן לדידו סתם חוץ לארץ היא בבל, ובבבל בתי הדין אמינים ותקינים כמו בארץ ישראל. ברם, גם ייתכן שכל המשפט במשנה נגרר מההשוואה בין גט ובין עדות.

22ועדיין, למרות ההסבר של התלמודים ולמרות ההסבר החברתי שהוצע, לא ברור מדוע אין די בגט עצמו.

23לדעתנו ההסבר למשנה מצוי בתוספתא פ"ב ה"ה-ה"ו:

241. הכל כשרין לקבל את גיטה חוץ מחרש שוטה וקטן. 2. הכל נאמנין להביא לה גיטה, אפילו בנה אפילו בתה, ואף חמש נשים שאין נאמנת לומר מת בעלה, נאמנות להביא גיטה. א. חמותה ב. ובת חמותה ג. וצרתה ד. ויבמתה ה. ובת בעלה. 2א. ר' שמעון בן לעזר אומר משום ר' עקיבא אשה עצמה מביאה את גיטה, מקל וחומר ומה צרתה שאין נאמנת לומר מת בעלה, נאמנת להביא גיטה. היא שנאמנת לומר מת בעלה, אינו דין שתהא נאמנת להביא גיטה. 2ב. דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה צרתה צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אף היא צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נתחתם?. 3. הוא עצמו שיביא אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם.

25הקל וחומר שמוצע הגיוני, אלו שאין נאמנות להעיד, נאמנות להביא גט, וצריכות להעיד "בפני נכתב" כמו כל גט הבא ממדינת הים, והבאתן כשרה, קל וחומר היא שנאמנת יותר. עד כאן דברי רשב"א. על כך חולקת התוספתא וטוענת שקל וחומר מוביל כלל החותר להשוואה מלאה (דיו לבא מן הדין להיות כנידון): חמש הנשים הללו צריכות להצהיר 'בפני נכתב ובפני נחתם' (כלומר מישהו אחר צריך להעיד כך על הגט, בהנחה שהן פסולות לעדות). אם כן גם האישה נאמנת להביא גיטה רק בתנאי דומה, והרי אם הגט בידה בוודאי איננה צריכה טענה כזאת, לכן הקל וחומר בטל. ההלכה עצמה מקובלת אך הקל וחמר איננו תקף.

26המשנה במקורה חזרה על דברי התוספתא אך קיצרה אותם. בסוגריים הקטע המושמט: 2א. [ר' שמעון בן לעזר אומר משום ר' עקיבא] אשה עצמה מביאה את גיטה, [מקל וחומר ומה צרתה שאין נאמנת לומר מת בעלה, נאמנת להביא גיטה. היא שנאמנת לומר מת בעלה, אינו דין שתהא נאמנת להביא גיטה. 2ב. דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה צרתה] צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אף היא צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נתחתם?

27נמצאנו למדים שניסוח המשנה תלוי במקרה זה בתוספתא, והכול בא על מקומו בשלום. עורך המשנה קיצר את התוספתא והסתפק ברמז בלבד, רמז שהתלמודים הפכו אותו למשפט לעצמו.

28כפי שהצענו במבוא למסכת נזיקין. בידינו עדויות רבות לכך שהמשנה תלויה בתוספתא, ועדויות אחרות שהתוספתא תלויה במשנה. אין לנו אלא להסיק ששני המקורות השתמשו במקור קדום אחר, וכל עורך השתמש בחומר שלפניו לפי הבנתו ובצורה מעט שונה.

29לעיל במשניות ה-ו עסקנו בשלושת שלבי הגט:

30כתיבה

31חתימה

32קבלה ונתינה

33ובמקרה של שליחת גט: הבאה (שלב רביעי נוסף)

34ואכן משנה ה עוסקת בכתיבה, משנה בקבלה (נתינה) ומשנה ז בהבאה. בתוספתא הלכה ה בקבלה (משפט 1), ה"ו בהבאה, וההמשך בכתיבה.