משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ג:ו

1המביא גט ממדינת הים וחלה – משנה זו היא המשך למשנה הקודמת ועוסקת במקרה דומה. ההבדל הוא שכאן מדובר במביא גט מחוץ לארץ. 116 משנה זו חסרה בדפוס שונצינו רמ"ה ובדפוס פיזארו רע"א. האם מחמת השוות, או שמא כיוון שיש בה חזרה לפרקים הראשונים? מכיוון שמדובר על חו"ל, המשנה מתמודדת עם הצורך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. השליח השני לא יכול לומר 'בפני נכתב' כי הגט לא נכתב בפניו. לכן צריכה המשנה למצוא הסדר לפיו הוא לא צריך לומר זאת. בארץ ישראל אין צורך בהצהרת 'בפני נכתב ובפני נחתם', וניתן בקלות להעביר את השליחות, וממילא יש מקום לדון בשאלות נוספות הקשורות בהעברת השליחות. בגט הבא ממדינת הים יש צורך בהצהרת 'בפני נכתב ובפני נחתם' ולכן קשה יותר להעביר את השליחות. ממילא אין מקום לדון במרכיבים נוספים של השליחות, והנידון במשנה הוא כיצד ניתן לפתור את בעיית אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' כאשר נוצר צורך להעביר את השליחות. בפרקים א ו־ב עסקנו בהרחבה במהלך שהפך את המשפט 'בפני נכתב ובפני נחתם' לחלק מטקס בפני בית דין, 117 ראו דיוננו בפרק א כולו ובפרק ב משניות א-ב. וכך גם עולה במשנה זו. פתרונו של השליח כאן הוא בזימון של בית דין המאשרר את שליחותו של החולה ומאשר את העדות.

2עושה בית דין ומשלחו ואומר לפניהן בפני ניכתב ובפני ניתחתם – בית דין מקומי שומע את השליח הראשון וממנה למעשה שליח חדש מטעם בית הדין, אין השליח האחרון צריך שיאמר בפניי ניכתב ובפני נתחתם אלא אומר שלוח בית דין אני – השליחות הופכת משליחות פרטית שקשה לבודקה לשליחות מוסדית מוכרת ובטוחה יותר. כך גם מדגיש הדיון האמוראי (כט ע"ב). אין במשנה דרך לפתור את הבעיה בחוץ לארץ, במקום שאין אפשרות לכינוס בית דין. כל שלושה הם בבחינת בית דין, ולכן שני עדים ושליח הם כבר בית דין. למעשה הלכה ו מייתרת את הצורך להצהיר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. על רקע זה טענו לעיל שההלכה של משנה א ("צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם") בוטלה במהלך הדורות.

3עוד נוסיף, בדרך כלל במקומות שנזכר "בית דין" מדובר בסתם שלושה אנשים כשרים, ולעתים בית דין הוא סתם שלושה אנשים ("שלשה בני הכנסת", משנה בכורות פ"ה מ"ה), אבל במשך הזמן התייחד המונח לדיינים חכמים או לדייני בית הדין הקהילתי.