משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ג:ז

1משניות ז-ח הן נספח להלכות של חזקת חיים שהופיעו במשניות ג-ד. משניות ג-ד עסקו בענייני המסכת או מעין ענייניה – תקפות הגט ומעמדה האישי של האישה אשר חיי בעלה מוטלים בספק. כאן המשנה מוסיפה הלכות מתחומים אחרים, בעיקר תרומות ומעשרות, אשר אף בהם נקבעת ההלכה "בחזקת שהן קיימין". החזקה אותה חזקה, ומטבע הלשון חוזר. כאשר אין בידינו מידע קונקרטי, אפשר לסמוך על חזקת חיים. נראה כי עקב ההבחנה הברורה בין שתי יחידות אלה (ג-ד; ז-ח) הוצבו משניות ה-ו באמצע הרצף. בהסבר זה, שמשנה שאיננה מהעניין מפרידה בין שני חלקים נפרדים של אותו קובץ, עשינו שימוש פעמים מספר. הווה אומר, לעתים אין צורך לחפש סדר במשנה, אלא דווקא אי הסדר נושא מסר של הפרדה, בבחינת מחיצה, לשם חיבור שני החלקים שמצדי המחיצה.

2המלוה מעות את הכהן ואת הלוי [ ו ] את העני להיות מפריש עליהן מחלקן – אדם נותן הלוואה לכהן או לעני, ומתנה איתו שכאשר יהיו לו מתנות כהונה או מתנות עניים, הוא יקח אותן לעצמו כפרעון החוב.

3מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או שמא העשיר העני – מבחינה פורמלית הבעלים מלווה לכוהן, ללוי או לעני סכום כסף, ובעתיד כאשר יפריש מפירותיו לכשיבשילו, ייקח את הפירות לעצמו כפרעון החוב. הכוהן, הלוי או העני אינם נמצאים בהכרח בסביבתו הקרובה, והוא אינו יודע אם הם חיים. יתרה מזאת, קיימת אפשרות שבבוא הזמן לא יהיה העני זכאי עוד למעשר עני כיוון שאולי העשיר. המשנה קובעת כי כל עוד לא נודע אחרת, אפשר לסמוך על כך שהמצב לא השתנה.

4נתינת 118 הפרשת התרומה נתפשת כאן כפעולה חד פעמית. בפועל קיימת הרמת התרומה (דהיינו ייעודה למטרה זו), ונתינה למעשה. המשנה איננה מדקדקת בהבחנה זו, ואף אנו לא. תרומות ומעשרות למפרע מוכרת לתנאים במגוון אפשרויות, ואלה נימנות במסכת תרומות: "לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי, ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן, אבל מלוה אותן להיות מפרשין עליהן מחלקן. מכרי כהונה ולויה אינן רשאין לעשות כן, ודברים האובדים מותר, מפני שכמשיב אבידה הוא" (תוספתא תרומות פ"א הי"ד). ממסכת דמאי, לעומת זאת, מתברר שהעניין שנוי במחלוקת: "מפריש ישראל ברשות לוי וברשות עני ועושה חשבון באחרונה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרים 119 כך יש להשלים. בתוספתא כתוב "או". אלא אם כן נתן לו עישור" (תוספתא דמאי פ"ז הט"ו). כפי שמעיר ליברמן, הסיבות להקדמת הנתינה שונות בשני המקרים. הירושלמי מקיש את המשנה למשנה קרובה בבכורות: "שהיה רבי יוסי אומר: כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות, רבי מאיר מחייב" (פ"ב מ"ח). הדיון בין ר"מ לר"י בבכורות עוסק במקרה שבו התערבבו בהמת בכור ובהמה רגילה זו עם זו. ההלכה היא שצריך לתת לכהן אחד מהם. השאלה היא מה דינו של השני. ר"מ אומר שהשני חייב בזרוע, לחיים וקיבה. סברתו נראית פשוטה: אילו היינו יודעים מי הבכור ומי הפשוט, היה צריך לתת לכהן את הבכור ואת הזרוע, הלחיים והקבה של השני, כלומר: בכל מקרה הזרוע, הלחיים והקבה של שתי הבהמות צריכים להינתן לכהן. אם כך אין שום סברה שאם הבהמות התערבבו – אחת מהן תפטר מזרוע, לחיים וקיבה. אבל ר' יוסי מחדש שאנו מתייחסים לבהמה שהישראל קיבל כאילו היא בכור שכבר נמסר לכהן ונמכר לישראל, והזרוע, הלחיים והקיבה שלו כבר היו ביד הכהן ונמסרו לישראל תמורת הבהמה השנייה.

5הדיון במשנה במסכת בכורות הוא על הזרוע, הלחיים והקיבה של הבהמה שנשארת ביד ישראל. בירושלמי בגיטין מבקש ר' אבהו בשם ר"ל לומר שגם משנתנו בנויה לפי אותו היגיון. מרגע שאדם נתן מעות לכהן, הכהן כבר קיבל את התרומה והמעשר של ישראל ומכר אותם לישראל בחזרה. הווה אומר לפי רבי יוסי ניתן להלוות לכוהן קודם למתנה, והכסף הוא בבחינת חליפין מוקדמים. שיטת רבי יוסי כפירוש אפשרי למשנה מופיעה גם בבבלי ל ע"א, וכאן רבי יוסי מתיר, ואילו רבי מאיר מחייב. רבי מאיר שותף בשתי המחלוקות האחרונות אך עמדתו ההלכתית שונה – הוא מתיר במעשרות אך מחייב בבכורות. רבי מאיר כנראה אינו מקבל את המנגנון של רבי יוסי שהכהן זוכה בבהמה או בתרומות משום ש'עשו שאינו זוכה כזוכה', ולכן לדעתו הכהן לא קיבל לרשותו מעולם את הבהמה השנייה, ובעליה חייב להפריש ממנה זרוע לחיים וקיבה. לעומת זאת בתרומות הישראל מקנה את הפירות לכהן בדרך אחרת: מכירי כהונה או שמזכה לו על ידי אחר. אכן, ישנו הבדל בסיסי בין מעשרות ובין בכורות. במעשרות אין סטטוס הלכתי מלכתחילה לפירות המופרשים, 120 כך לדעת רוב החכמים, אבל ראו במבוא למעשרות שלדעת רבי מאיר הפֵרות קודש. אלא חובה על הבעלים להפריש לטובת הלוי או העני; זרוע, לחיים וקבה נוצרו ככאלה ועל הבעלים להעביר אותם לכוהן. הישראל איננו בוחר את המתנות אלא רק מעביר אותם למי שהתורה קבעה, ואילו בתרומה ומעשר בעל הפירות בוחר איזה פירות לתת. הכהן איננו יכול לקחת את הפירות בעצמו, שכן הם טרם נבררו.

6אם כן, לגבי הסדר כזה של הפרשת דמי קדימה במעשרות (אם חליפין כאלה תופשים או לא), יש מחלוקת. לדעת ר' אבהו בשם ריש לקיש ומשנתנו כדעה אחת החליפין תופשים, ורבי יוסי מתנגד לכך, והדברים פשוטים. בתלמודים שתי הנמקות: 1. "עשו שאינו זוכה כזוכה" כשיטת רבי יוסי. כלומר אכן הכהן זוכה בחליפין. 2. "מכירי כהונה". סתם כהן איננו זוכה אלא אם כן ייעשה קניין גמור. אבל מכירי כהונה שרגילים לקבל את התרומה מבעל בית פלוני זוכים. התמונה העולה היא שלכוהן, לוי או עני הזקוקים לתמיכה מותר לעשות הסדר כזה והוא יפטור את הבעלים מהפרשות עתידיות. בעל הבית, לעומת זאת, אינו רשאי לעשות עסקים עם כוהן על חשבון תרומות שהוא חייב להפריש להם, אלא עם לוי ועני בלבד, אך לא על התרומה, ואילו במקרה של הפסד לפירות עצמם מחלוקת אם מותר לבצע עסקאות עתידיות לכאורה.

7מבחינה היסטורית מעניין אם הסדר "מכירי כהונה" רווח. אין לכך תשובה מסוגייתנו.

8מתו צריך ליטול רשות מן היורשים – בלשון שונה במקצת בתוספתא: "המלוה מעות את הכהן, ואת הלוי, ואת העני, ומתו, צריך ליטול רשות מן היורשין" (פ"ג ה"א). כשידוע בוודאות שהכהן, הלוי או העני מתו, והרכוש עבר ליורשים, חייב הבעלים לחזור ולוודא שהיורשים מסכימים שהבעלים יגבו את המעשרות כהחזר החוב. התוספתא ממשיכה: "אילו הן היורשין? רבי אומר כל שירשו" (שם), ובירושלמי: "רבי חייה בר עוקבה בשם רבי יוסי בשם רבי חנינה: ביורשי כהונה ולוייה היא מתניתה, אבל ביורשי עני אין לעני נחלה. תני בר קפרא: אין לך אדם שאינו בא ליד מידה זו. אם לא הוא בנו, אם לא בנו בן בנו" (מה ע"א). עמדתם של רבי ובן קפרא מקיפה יותר, ותנאים אחרים מצמצמים את השאלה רק למתנות כהונה ולווייה ולא למתנות עניים. בתוספתא מצינו צמצום בנוסח אחר ביחס לעניים: "המלוה את העני והעשיר אין מפרישין עליו, שאין מפרישין על האבוד, זכה עני במה שבידו" (פ"ג ה"א). 121 ירושלמי מה ע"א; בבלי ל ע"ב. עוני אינו סטטוס העובר בירושה, בניגוד לכהונה או לווייה, ולכן לא ברור שבנו של העני הוא אכן עני הזכאי למעשר עני. כך עולה מתגובתו של בר קפרא הסבור כי העוני עשוי לפקוד כל אדם (וכל שכן את יורשי העני, שלמעשה לא ירשו דבר). כך פירש בעל פני משה.

9ואם הילוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות – וכן בתוספתא פ"ג ה"א. כאשר ההלוואה נמסרה לבית דין הרי הגבייה בסמכות בית הדין ואיננה נמסרת לשיקול דעתם של היורשים. דומה שמעין זה היה גם פתרונו של הלל הזקן כשהתקין פרוזבול על מנת לאפשר החזרי הלוואות במוצאי שביעית (שביעית פ"י מ"ב-מ"ג), 122 ראו דיוננו שם. הבסיס ההלכתי של ההסדר הוא שההלוואה נמסרה לבית הדין ובית הדין כבר הכריע את ההלכה, ויגבה את החוב. אלא שהנושא, מה היה הבסיס ההלכתי של פרוזבול שנוי במחלוקת כבר בתקופה התנאית, והרחבנו בכך במקומו. 123 ראו פירושנו למשנת שביעית וראו הנשקה, פרוזבול. בספרות הפרשנית ובמחקר מחלוקת על דרכי ההצדקה לפרוזבול. ולדעתנו בסיס המחלוקת הוא כבר בתקופה התנאית עצמה. המחלוקת היא בין הרואים בפרוזבול תקנה מהפכנית (ולעתים מגנים אותה), לבין הרואים בה הסדר טכני מינורי. הדעה המופיעה במשנה בסתמא היא היא הדעה המופיעה בתוספתא בשם ר' אליעזר בן יעקב (בתוספת נימוק הלכתי שלא מופיע במשנתנו, ויתכן שלתנא של משנתנו יש נימוק אחר לאותו דין. אבל על הדין עצמו הוא לא חולק). בתוספתא מובאת דעת ר' אליעזר בן יעקב: "רבי ליעזר בן יעקוב אומר: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בפני בית דין ומתו, מפריש עליהן ברשות אותו שבט. המלוה מעות את העני ומת, ברשות כל עניים. רבי אחא אומר: ברשות עניי ישראל" (תוספתא פ"ג ה"א). הזכות היסודית על התרומה או המעשר נתונה לקבוצה ("שבט") – כוהנים, לוויים או עניים. למעשה, הבעלים מעניקים את המתנות לאדם מסוים מתוך קבוצה זו. אם הומרה ההענקה בקיזוז הלוואה, במות אותו מקבל, ההסדר אינו דורש אישור מחודש. הפקדת הלוואה בבית דין, לפי רבי אליעזר בן יעקב, מפקיעה את חובת האישור מחדש, משום שמסירת ההלואה לבית הדין היא נטילת רשות מאת השבט כולו. ייתכן שזו משמעות דברי הירושלמי לעיל "יורשי כהונה". הביטוי מקביל להגדרה ביחס לעניים, "כל העניים", או במידה מצומצמת יותר "עניי ישראל", וההנחה האפשרית היא שלא ניתן לקבל את רשות כולם ולכן הפסיד המלווה את הסדר הקיזוז (אם כי יוכל לגבות את הלוואתו חזרה). מכל מקום, ההפקדה של ההלוואה בבית דין אינה מועילה כלל. בהשוואה למעשה הפרוזבול תהיה זו עמדה הקרובה למתנגדי הפרוזבול, 124 אין במקורות מי שחולק על תקנת פרוזבול במפורש. אך היו אמוראים שהסתייגו ממנו, ביקרו אותו, וראו בו הפרזה. ראו בהערה הקודמת. ואילו משנתנו קרובה לדברי הלל שתיקן פרוזבול.

10ייתכן גם שיקול וניתוח הפוך, שלפיו ההפקדה בבית דין היא העברת הדיון מן המשפחה למערכת ציבורית, כלומר בית דין, והוא מייצג את כל השבט, כל העניים או כל עניי ישראל. כנציגם הוא משחרר את הבעלים מן הצורך לבקש רשות של היורשים, ואז אין בדברי התנאים מחלוקת אלא ביטויים שונים לתפיסה ציבורית, 125 ראו דיונו של ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 824-822. מכלל דבריו מסתבר שקיימת מחלוקת ראשונים בפרשנות המשנה האם המסורות התנאיות משלימות זו את זו או חלוקות. וכן נראה. המונח "רשות אותו השבט" אינו ריאלי, ולא שמענו על התארגנות כזו, אבל הוא מובן ברמה המשפטית העקרונית.

11זו דרכה של הלכה, היא רואה לפניה מצוקות חברתיות, אך מתייחסת אליהן בעיקר דרך הפן ההלכתי.

12הסברנו את המשפט על היסוד המשפטי שההלוואה נמסרה לבית הדין והיא נחשבת כגבויה. ברם, במשנה נאמר "הלוהו בפני בית דין". האם היה הסדר משפטי כזה? בעיר ההלניסטית־רומית עסקים נכבדים בעיקר מכירת קרקעות, אך גם הלוואות גדולות נעשו בנוכחות בית הדין שבעצם פעל כעדים וסופר, והעניק להסדר הכספי בין שני הצדדים את ברכת העיר והקהילה. זה הרקע למעשה בועז, שכינס את זקני העיר ל'שער העיר' לשם בירור זכויות כספיות (חובות כספיים) של גאולת שדה ונישואי רות. לדעתם של חוקרים ההסדר ההלניסטי־רומי נוסד בעת קדומה (בתקופה ה'ארכאית') כאשר הקרקע הייתה רכוש משפחתי־קהילתי ולשם מכירתה נדרשה הסכמת הקהילה (כמו במעשה אברהם ועפרון החיתי שבו מתבצעת מכירת קרקע פרטית במעמד אנשי העיר, ובהסכמה עירונית). מוסד ארכיון העיר, שבו נרשמו העיסקאות הוא שריד אחר של אותו מבנה חברתי־כלכלי.

13האם היה מבנה כלכלי כזה בקהילה היהודית? למכירת קרקע נדרשו כידוע עשרה אנשים כמו כל מעמד שבקדושה. "אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן" (מגילה פ"ד מ"ג).

14ממשנת מגילה ניתן להבין שכל מכירת קרקע היא בפני עשרה. לכהן אין מעמד מיוחד, אך חכמים צריכים לפרש ולשלול 126 הבבלי מגילה כג ע"א מניח שאחד מחברי בית הדין צריך להיות כהן. זאת שכן בימי בית שני כוהנים היו מנהיגי העדה. ברם, ממשנת סנהדרין משמע שהמדובר לא במכירה רגילה אלא בפדיון הקדש ומעשר שני: "נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלשה. ההקדשות בשלשה. הערכין המטלטלין בשלשה, רבי יהודה אומר אחד מהן כהן. והקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן" (סנהדרין פ"א מ"ג). כלומר הפודה צריך לבצע את הפדיון (ואת ההערכה הכספית) בנוכחות פומבית של עשרה, שיבטיח שהמקדש לא יפסיד מהפדיון. מכאן גם הרעיון של רבי יהודה (שנדחה על ידי עורך המשנה), שאחד מהם יהיה כוהן, בתור נציג של המקדש, שהוא אחד הצדדים למכר הזה. כך גם מפרשת מסכת סופרים.

15אם כן אין בהלכה או בנוהג המוכר לנו, מכירה או הלוואה שגרתית בפני בית דין. מקרים כאלה נזכרים רק בהקשר למכירות מיוחדות. בית הדין מתערב, או המעמד הציבורי נדרש, כאשר אחד הצדדים נעדר מסיבות שאינן תלויות בו. כגון הערכת ערך אבידה או פדיון הקדש (כגון משנה בבא מציעא פ"ב מ"ט, פ"ג מ"ו; תוספתא בבא מציעא פ"ג ה"ז). על כן פירשנו שהמשנה מדברת במוסר שטרותיו לבית דין. ברם, גם אפשר שלפנינו הסדר מיוחד שנועד להערכת שווי התרומה. הסדר דומה מצוי לגבי אבידה: "המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן רבן שמעון בן גמליאל אומר מוכרן בפני בית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים" (בבא מציעא פ"ג מ"ו). 127 מעין זה בתוספתא בבא קמא פ"א ה"ב לגבי הערכת שווי שור מזיק. למעשה זה אותו הסדר של פדיון מעשר שני וערכין בפני בית דין. בירושלמי מעשה ברבי הושעיה שפדה מעשר שני בפני שלושה (מעשר שני פ"ה ה"ג, נו ע"ב): "רבי הושעיה מפק תלתא איסתוננסין ומפרק על פומון" (רבי הושעיה הוציא שלושה אסטינימוי ופדה על פיהם). אסטינימוס הוא פרנס עירוני בתחום הכלכלי ורבי הושעיה בחר לפדות בפני שלושה (בפני בית דין) של מומחים כלכליים.

16אם כן במשנתנו מדובר בהסדר מיוחד לתחום הערכת מעשרות, ואין רמז להסדר כלכלי של הלוואה בפני בית הדין.