משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ג:ח

1היניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שיני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין – משנה ז עסקה בחזקת החיים של הכוהנים, הלוויים או העניים, בעקבות משניות ג-ד שעסקו בחזקת החיים של הבעל המגרש. משנה ח עוסקת בחזקת קיום של טובין – פירות ומעות. התוספתא מבהירה: "אינו חושש שמא הרקיבה תבואה, ושמא החמיץ יין, ושמא החלידו מעות. הלך ומצאן שהרקיבו, ושהחמיץ, ושהחלידו, הרי זה חושש" (פ"ג ה"ב). אדם רשאי להפריש תרומות ומעשרות מפירות שהונחו למטרה זו ואינם בידו, ואינו חייב לבדוק את תקינותם בשעת ההפרשה. אבל אם הבחין בקלקול, אין הוא רשאי לטעון שהפירות המקולקלים הם אלו שתוכננו מראש להוות מעשר. אלא "חושש להם". המשנה אינה מעלה את שאלת ההגבלות של הפרשה מגורן על גורן אחרת (תוספתא תרומות פ"ג ה"ט). היא מתעלמת מהגבלות אלו, וייתכן שבפועל לא תמיד הוקפדו. 128 ההלכה שיש להרים מעשרות רק מהפירות שבאותה ערימה מופיעה בניסוחים שונים. ראו המבוא למסכת מעשרות.

2ואם אבדו – הרקיבו 129 השורש אב"ד במובן של ריקבון של פֵרות מופיע במקומות נוספים, למשל במשנה בבא מציעא פ"ג מ"ו: "המפקיד פירות, אפילו הן אבודין – לא יגע בהן". מההקשר ברור כי אין מדובר בפֵרות שנעלמו, שהרי ניתן לגעת רק במה שמצוי לפנינו. אולם בתוספתא המקבילה למשנתנו יש הבחנה בין "הרקיבו" ובין "אבדו", וראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 828. וכיו"ב, הרי זה חושש מעת לעת דברי רבי ליעזר 130 בדפוס ובכ"י רבים: "אלעזר בן שמוע", ראו מכון התלמוד הישראלי לאתר, הערה 9. המהדיר מניח שבן שמוע נמחק בהשפעת פירוש רש"י לאתר ומתעלם מנוסח כ"י קופמן. בציטוט בבבלי, לא ע"ב, בדפוס "רבי אלעזר", אך ב־ י, כ2, מ, ר1, ר2 נוסף "בן שמוע". עיינו אפשטיין, מבוא, עמ' 1167. – תנא קמא משתמש ברצף הפרק במושג "בחזקת קיים" בהתייחס למקרה שבו אין מידע קונקרטי על מצב הפירות. במקרה שבו ידוע שהפירות "אבדו" – הרי שברור שמעתה אי אפשר להפריש עליהם. המשנה עוסקת בפירות שהופרשו עליהם מעשרות ביממה שקדמה לגילוי זה. רבי אלעזר/אליעזר קובע כי הפירות שהופרשו עליהם מעשרות מהפירות השמורים ב־24 השעות שלפני הגילוי, יש לחשוש להם, כלומר יהיה צורך לעשרם שנית, מספק. חזקת הקיום בטלה, שהרי כעת הם אבודים ואין לדעת ממתי הם אבודים, ולכן צריך לחשוש. הירושלמי קושר את הדברים עם משנת מקוואות שבה מוצגת עמדתו של רבי יוסי ביחס לטהרות: "שרבי יוסי אומר: כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיודע שטהר, אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור" (מקוואות פ"ב מ"ב). חזקה מתבטלת על ידי ודאי. גדרו ההלכתי של חפץ אינו בטל עד לרגע שבו נודע המצב ההפוך. 131 הירושלמי (מה ע"א-ע"ב) מביא עוד ברייתות כדי לדון בשאלת היחס בין חשש, בדיקה וחזקה, ואינו בהכרח פשט המשנה. ראו גם בבלי, לא ע"ב. רבי אליעזר משקף, אם כן, עמדה מורכבת יותר מרבי יוסי ולפיה קיימת חזקה חלקית של "מעת לעת" – לאחר גילוי הריקבון יש מקום לחשוש שהפירות אינם קיימים כבר עשרים וארבע שעות.

3מכל מקום, במסכת מקוואות פ"ב מ"ב מוצגת עמדה אחרת שהחזקה היא קבועה, והתלמודים מקשרים את משנתנו למשנה שם (ירושלמי מה ע"א; בבלי לא ע"ב). הקישור הוא של התלמוד עצמו, אך מבחינה עניינית אין המקרים דומים והחזקה אינה אוטומטית אלא תלויה בנסיבות, והנסיבות שם (מקווה שנמדד ונמצא חסר) דומות מבחינה משפטית אך שונות מבחינה מציאותית מהנסיבות כאן. במקווה יש חשש שמישהו בא בעת האחרונה ונטל מהמים, ואילו תהליך ריקבון הוא מטיבו אטי.

4אפשר לקרוא את משנתנו ברצף, ולבאר שכל אלו דברי רבי אלעזר, ויש הבדל בין פירות שהניח שהן בחזקת קיימין לבין פירות שכבר הוכח שנרקבו, שחוששים לרקבונם מעת לעת. אבל אפשר גם שלדעת ת"ק תמיד קיימת החזקה (כמו רבי יוסי במשנת מקוואות). לפי הסבר זה לא נאמר מה דעת תנא קמא בפירות שאבדו. האם יחלוק על רבי אליעזר או יסכים עמו?

5הגדרת זמן הוודאי שנויה במחלוקת אמוראים: "רבי יוחנן אמר מעת לעת של בדיקה, רבי אלעזר בן אנטיגנוס אמר משום רבי אלעזר ברבי ינאי: מעת לעת של הנחה" (בבלי לא ע"א-ע"ב), ובלשון הירושלמי: "רבי אלעזר בן אנטיגנס בשם רבי לעזר בן ינאי: זאת אומרת שאין לך מקולקל מעת לעת אלא יום האחרון בלבד. אמר רבי יוחנן: אין לך מתוקן מעת לעת אלא יום ראשון בלבד" (מה ע"א). אף ששניהם נוקטים משך זמן של מעת לעת, הם ממקמים אותו במקום שונה (ראשון/אחרון) ורואים אותו באופן שונה (מתוקן/מקולקל). מבחינת הבעלים ומשך הזמן של הנחת חזקת קיים, לפי הירושלמי, רבי יוחנן מחמיר ורבי אלעזר בן ינאי מקל. לפי הבבלי להפך.

6רבי יהודה אומר בשלושה פרקים בודקין את היין – מעבר להבנה הפשוטה של הקטע יהא עלינו גם לברר לשם מה הובא הקטע.

7לכאורה הדיון כאן הוא במקרה של אדם שהניח יין כדי להפריש ממנו תרומות ומעשרות על יין עתידי. "אין תורמין חומץ על יין" (תוספתא תרומות פ"ד ה"ו). משום כך, אם הניח אדם יין כדי להפריש ממנו על יין עתידי, כשיגיע זמנו להפריש, עליו לבדוק תחילה שלא החמיץ היין שהניח.

8כך ניתן להבין גם מהתוספתא המקבילה:

9הניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות. מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני. מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. אינו חושש שמא הרקיבה תבואה, ושמא החמיץ יין, ושמא החלידו מעות. הלך ומצאן שהרקיבו ושהחמיץ ושהחלידו, הרי זה חושש. חשש לתבואה כדי שתרקב, וליין כדי שיחמיץ, ולמעות כדי שיחלידו. אבדו הרי זה חושש מעת לעת, דברי ר' לעזר. ר' יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין (פ"ג ה"ב).

10אם כן לכאורה רבי יהודה מגיב לדברי קודמו, ומסביר מה המשמעות של "אינו חושש שמא... החמיץ היין", איננו חושש כי בודק. או צריך לחשוש וכדי למנוע זאת בודק את היין שלוש פעמים. בתוספתא אין פירוט של הפרקים ולהלן נשתמש בנתון זה.

11מדברי רבי יהודה עולה כי אפשר לסמוך על חזקת הקיום ביין, למעט בשלושה אירועים בגידול המהווים נקודות מפנה. 132 פליקס, עצי פרי, עמ' 3. הסבר זה מעביר את המשנה מתיאור מציאות חקלאית לעבר בירור שאלה הלכתית התלויה בעקבות אותו בירור, בקדים שלמוצאי החג – הבבלי מפרש : "במוצאי חג (סוכות) של תקופה" (לא ע"ב), בהתאמה ללוח השנה של הטבע, שהוא לוח השמש. כלומר, כאשר רוחות החורף מתחילות לנשב יוצאים לבדוק את מצב הגפנים. ההסבר "של תקופה" בעצם איננו מוסיף הרבה. מוצאי סוכות מצוי תמיד בסתיו, שכן התקופה מתחילה בערך בראש השנה, ייתכן גם שהמילים "של תקופה" נועדו להבהיר שקדים, הוא אם נשבה רוח מזרחית במוצאי החג (סוכות) אך מוצאי החג איננו תאריך נוקשה, אלא כל אימת שפורצת רוח שרבית בסביבות החג יש לבדוק את הענבים.

12ובהוצאת סמדר – עם ראשית הפריחה בודקים שוב את היין, בשעת כניסת מים לבוסר – עם התחלת ההבשלה של הפרי.

13נראה כי רבי יהודה דורש בדיקה של היין במועדים הקשורים לגפן. כלומר מדובר על החקלאי הרוצה לאמוד את מצב היבול שלו, ומחלק את השנה לשלישים. כך יוצרת ההלכה דרישה לבדיקה של היין שלוש פעמים בשנה. בין בדיקה לבדיקה מניחים כי היין לא החמיץ, עד לבדיקה הבאה.

14פירוש זה עולה מן התוספתא, התלמודים והמפרשים, לפיו המדובר בבדיקת יין המצוי בכדים. אכן לפי המשנה הבדיקה נחוצה כדי לאפשר לתרום מן היין שבכדים על יין אחר. אין להניח שהיין בכדים תמיד במצב טוב, אלא יש לבדוק אותו שלוש פעמים כאמור. הקושי העיקרי בהסבר זה הוא הפן הריאלי. אין כל קשר בין מצב היין באחסון, לבין מצב הענבים בשדה. מצב הפרי בשדה איננו רלבנטי למצב היין. אילו היה כתוב במשנה רק 'בשלושה פרקים בודקים את היין' היה הכול תקין, אך פירוט הפרקים מתאים רק לגפן בשדה.

15לכאורה ניתן היה להציע כי "בודקין את היין" אינו אלא "בודקין את ענבי היין", אולם אין פירוש זה מתיישב יפה עם הניסוח ועם מקורות אחרים המזכירים בדיקה של יין. יתר על כן כל עוד לא נבצרו הענבים ולא נדרכו (בהוצאת הסמדר) טרם נוצר היין. מעבר לכך בסוף סוכות הגפנים הם לאחר הבציר (לפחות לאחר רוב הבציר). מה יש לבדוק בתאריך כזה? ובעיקר חסר התאריך העיקרי בדיקת הענבים בקיץ לאחר שהסתיימה הבשלתם. בשעה שהענבים עדיין על השיח אין לחשוש שמא החמיץ היין, חשש זה הוא רק ביין בחבית.

16הבבלי מפרש שהבדיקה של היין היא בכדים ואיננו מתייחס לשאלה הריאלית שהעלינו. בתוספתא המקבילה למשנה מופיע רק המשפט הראשון "בשלושה פרקים בודקין את היין". נראה שמדובר במי שהפריש יין בתחילת העונה עבור היין העתידי, שצריך לבדוק את היין לוודא שלא החמיץ.

17מלשון התוספתא עולה ההצעה שגם במשנה נכתב רק "בשלושה פרקים בודקים את היין", ולא היה פירוט. הפירוט (דברי רבי יהודה) היה בברייתא אחרת לעניין בדיקת הענבים המצויים על השיחים בכרם. העורך צירף את דברי רבי יהודה רק בגלל הפתיחה הלשונית הדומה (בשלושה פרקים בודקים את היין). על כל פנים נוסח דברי רבי יהודה נכלל במשנה שעמדה לפני הבבלי. הירושלמי איננו מזכיר את המשפט (אין זו כמובן הוכחה שהמילים הללו לא היו במשנת הירושלמי). יתר על כן בירושלמי דיון האם יש לבדוק את היין פעם בשלוש שנים או שלוש פעמים בשנה. אם היה פירוט של הפרקים במשנה שלפני הירושלמי, השאלה של התלמוד הייתה בלתי מובנת, הרי ברור מהמשנה שמדובר בשלושה מועדים בכל שנה, הרי המשנה מונה שלושה פרקים לפי סדרם הכרונולוגי, וברור שמדובר בשנה אחת. על כן אפשר שרשימת הפרקים (שנוסחה כאמור לעניין בדיקת ענבים על השיח), חדרה למשנה מהברייתא. זו תופעה מוכרת בנוסחאות המשנה. 133 ראו למשל פירושנו לסוטה פ"ט מט"ו "בעקבות משיחא..." וכן תמיד פ"ג מ"ח, שוורץ, משנת תמיד.

18כך או כך הפירוט של שלושת המועדים עוסק בענבים על השיח. לשם מה נמנית הרשימה? אפשר שהיא סתם עצה טובה למגדלי הענבים. אמנם התלמודים (בעיקר הבבלי) שואלים במקרים כאלה "למאי הלכתא" ומוצאים הסבר הלכתי. אך גם התלמוד הבבלי מודה לעתים ש"עצה טובה קא משמע לן". לדעתנו, משניות אחדות מנוסחות בניסוח הלכתי אך למעשה אינן הלכה אלא עצה מעשית. 134 עסקנו בכך מעט בהרחבה במבוא למסכת נזקין (בבא קמא). וכן נסביר את בבא בתרא פ"י מ"ו; שם מ"ז; בבא קמא פ"ד מ"ט, וכן עבודה זרה פ"ג מ"י (המשנה שם מורה כיצד לבטל עבודה זרה. ברם, ניתן לבטל עבודה זרה בדרכים רבות, ובמשנה עצה טובה כיצד ניתן לבטל עבודה זרה ללא מאמץ ובצורה מועילה); מקוואות פ"ז מ"ג; תוספתא כתובות פ"ט מ"א. כך למשל בתוספתא בבא בתרא פ"ח ה"ח "הכותב דייתיקי, והיה מתיירא מן היורשין. נכנסין אצלו כמבקרין אותו שומעין דבריו מלפנים, ויוצאין וכותבין מבחוץ" החולה חושש מיורשיו אך רוצה לכתוב צוואה, וחכמים מיעצים עיצה מעשית שבוודאי איננה הלכה. וכן: "תני אילן שהוא מנבל פירותיו סוקרין אותו בסיקרא ומטעינין אותו אבנים ומבהתין ליה דיעביד אמרי תמן דלא יתן פירותיו" (ירושלמי שביעית פ"ד ה"ד, לה ע"ב). לא נעסוק כאן בהיבט החקלאי, אך ברור שחכמים נותנים הצעה 'חקלאית' וליתר דיוק חקלאית מאגית, משיטות המאגיה שהיו מקובלות בעולם העתיק ועד ימינו. וכן: "אף על פי שאמרו בהמה טהורה דקה יולדת לחמשה בהמה טהורה גסה לתשעה חדשים, בהמה טמאה גסה לשנים עשר חדש, הכלב לחמשים יום, חתול לחמשים ושנים, חזיר לששים יום, שועל וכל שרצים לששה חדשים. הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוד לשלש שנים והנחש לשבע שנים. הדולפינין מולידין ומגדלין כאדם" (תוספתא בכורות פ"א ה"י-הי"א). ההקשר הספרותי של הברייתא ("אף על פי...") אינו ברור. אך העיסוק בעולם הזה ללא השלכות הלכתיות, ברור.

19כאמור, כבר הבבלי מעיר שלעתים יש במשנה עצה טובה, 135 ראו במיוחד בבלי, כתובות פא ע"ב; צו ע"ב; צז ע"א; בבלי בבא מציעא מב ע"א ("אין שמירה לכספים אלא בקרקע"). ואנו מוסיפים שיש בה מידע בלתי הלכתי, אף שכמובן רובה המכריע של המשניות והברייתות הן בהלכה.

20אנו מציעים אפוא פירוש שאיננו פשט המשנה, אך אפשרי. זאת כדי לא להעמיד את המשנה כמציעה הלכה בלתי ריאלית בעליל.

21כפי שכתבנו לעיל, הפירוש הוא כמובן בניגוד לבבלי כמו שהוא בניגוד לפשט המשנה. הירושלמי כנראה לא הכיר במשנה את מועדי הבדיקה, או שלא שת ליבו לצד הריאלי. איננו מכירים דוגמאות אחרות שבהן הירושלמי איננו מתחשב בריאליה בצורה כה בולטת. לפיכך הצענו ששלושת המועדים לא היו בנוסח שעמד לפני הירושלמי.

22בסיכום, המשנה קשה ולא הגענו לפתרון טוב. או שיש לתקן את הכתוב במשנה, או שהמשנה (והתלמודים) אינם ריאליים. שתי ההצעות קשות, אך הרעיון שהמשנה והירושלמי לא הקפידו על הצד הריאלי קשה יותר.

23הסבר הלכתי לשלושה פרקים אחרים יש במקבילה חלקית בתוספתא בבא בתרא: "המוכר יין לחבירו סתם חייב באחריותו עד הפסח. מבוסם, חייב באחריותו עד עצרת. נתיישן חייב באחריותו עד החג (תוספתא בבא בתרא פ"ו ה"ה). אם כן שלושת המועדים הללו הם תחום האחריות של המוכר יין. כזאת היא גם הברייתא שבבלי: "ר' יהודה אומר, בג' פרקים מוכרין את התבואה: לפני הזרע, ובשעת הזרע, ובפרוס הפסח; ובשלשה פרקים מוכרין את היין: בפרוס הפסח, ובפרוס עצרת, ובפרוס החג, ושמן – מעצרת ואילך. למאי הלכתא?..." הבבלי כדרכו מסביר ששלושת הפרקים חשובים להלכה, ומזכיר עוד חלוקה לשישה פרקים. גם כאן ייתכן שזו רק 'עצה טובה', מנהגו של עולם (המשקפת מציאות חברתית־כלכלית בימי המחבר ובמקומו), וייתכן שיש לה חשיבות הלכתית. האם ייתכן שבמקור גם משנתנו עסקה בנושא זה של התוספתא – אחריות המוכר על טיב היין? המשנה עצמה כמובן מסבירה ששלושת המועדים נועדו לתורם יין שבמחסן.

24איננו עוסקים בפירוש הירושלמי, אך להשלמת התמונה ראוי להביאו. 136 לנוחיות המעיין צורפה הסוגיה השלמה: 1. (שאלה) "רבי קריספא בעי כל שנה ושנה הוא בודק. או אחת לשלש שנים? 2. (ניסיון תשובה) נישמעינה מן הדא 'המוכר יין לחבירו סתם חייב באחריותו עד החג' (קיצור מהברייתא מתוספתא בבא בתרא). 3. (דחיית התשובה או מימרא עצמאית על אותה בריתא) אמר רבי יודה תיפתר באילין בני גלילא דאינון קטפין בתר קדמיתא דחגא, ולית שמע מינה כלום. 4. (הערה נוספת על הברייתא מתוספתא בבא בתרא) והדא אמרה ישן משל אשתקד, ומיושן מן שלש שנים. 4א. נימר משום הדא מטעומיתה, הדא אמרה דאימתי ישן חייב באחריותו שתי שנים. הדא אמרה מתיישן חייב באחריותו עד החג. 5. (תשובה ל־1) הדא אמרה בכל שנה ושנה הוא בודק. 6. (הסבר לצורת הבדיקה) כיצד הוא בודק? בודק חבית אחת וכולן תלויות בה, ואינן מחמיצות. אמר רבי שמי אית בני נש מקשין על גרבא מלבר ואינון ידעין מה אית בה מלגיו" (יש בני אדם מקישין על הגרב [סוג של חבית] מבחוץ ויודעים מה יש בתוכו). השאלה (מס' 1) מתייחסת לשתי טכנולוגיות של הכנת יין: א. יין צעיר המוכן כל שנה ובן ארבעים יום כנחשב ליין תִקְני. ב. יין מיושן בן שלוש שנים לפחות, ויותר.

25כאמור, בירושלמי דיון האם יש לבדוק את היין פעם בשלוש שנים או שלוש פעמים בשנה. התלמוד מנסה לענות על השאלה בהביאו ברייתא: "המוכר יין חייב באחריותו... נתיישן חייב באחריותו עד החג" (תוספתא בבא בתרא פ"ו ה"ה). על כך הוא אומר שמועד זה משקף את הגליל שבו הבציר מאוחר, ומתחיל בחג. עוד נעיר שבכמה מקרים המשנה משקפת את המצב ביהודה והתוספתא את המצב בגליל. 137 ראו למשל פירושנו לכתובות פ"ה מ"ה; כתובות פ"ה מ"ח; בבא קמא פ"י מ"ט ולהלן פ"ה מ"ו. בפירושנו לכל אחת מהמשניות עמדנו על ההיבט הגיאוגרפי.

26נוסיף עוד שהיו שני סוגי יין, התלויים בזני הענבים. יין הנשתה ארבעים יום לאחר הבציר, ויין המתיישן לפחות שנה אחת. כיום מקובל ליישן יין שנים ארוכות, וככל שהוא ישן יותר, כן הוא משביח. בספרות חז"ל לא משתקפת תרבות יין זו. השאלה מדוע כך הוא מחייבת בירור שלא כאן מקומו.

27משנתנו מהווה כלל גדול עבור לומדי משנה. המשנה היא קובץ הלכתי, וכמובן עיקר עיסוקה בהלכה (תאורטית או מעשית). חכמים מצידם עסקו בעיקר בהלכה ובאגדה או בפרשנות התנ"ך למטרות דתיות. אך הם כבר קבעו קביעות על עולמנו, ולא כל דבריהם הם רק למטרות 'דתיות', במובן הצר של המילה. יש לקחת בחשבון שהם עוסקים גם בהוויות העולם. גם אם אין זה למטרות פרשנות או הלכה. 138 כך למשל בבלי בכורות ח ע"א קביעות בדבר זמן 'עיבורו' של חרוב ושל נחש, וכן כזה הוא פרק זרעים שכלל מרגליות, בספרו, הלכות ארץ ישראל. וכן עובדות שונות בתחום הקוסמי, גודל העולם וכו'. ואפשר שבשביל חכמים גם העולם המעשי הוא עולם של קודש, ועיון בפרטיו הפיזיים והחברתיים הוא חלק מתפקידי החכם.

28לסיכום, היחידה שלנו (משניות ז-ח) עסקה בהגדרה של חזקת הקיום של פירות בהקשר של תרומות ומעשרות והובאה לכאן אגב משניות ג-ד, העוסקות בחזקת קיום של אדם בהקשר של גיטין. בדומה לתחום ההלכתי של הגט, אף כאן אין המשנה דורשת בכל עת ידיעה מוחלטת של העובדות, אלא מציעה מנגנון התייחסות למקרים בלתי ידועים, על סמך ההסתברות.

29המשנה חורגת מאוד מעניינו של הפרק, היא הובאה רק אגב המשנה הקודמת הדנה 'בחזקת שהוא קיים'. חזקת הקיימות שייכת למסכת גיטין, אבל חזקה זו לגבי פירות כבר מהווה סטייה מהנושא. סטיות כאלו רגילות בעריכת המשנה. משנתנו כנראה שכנה במקורה בקובץ ערוך שכלל את משנה ח (אולי גם את משנה ז) ואת משנה ט, ונגררה אגב המשניות האחרות לפרקנו.