משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ד:ט

1המשנה ממשיכה את הנושא שטופל במשנה ו – מכירה לגוי ופדיון ממנו. משנה ו עסקה במכירת עבד ובפדיון שבויים וספרים; משנתנו עוסקת באדם שמכר עצמו ובשדה שנמכר לגוי. אף כאן, לכאורה, עולה הנימוק "מפני תיקון העולם" רק על אחת מההלכות שבמשנה.

2המוכר את עצמו 133 ב־ל "את עבדו". ואת בניו לגוים אין פודין אותן – כך גם ב־ ל ("אותם"), וביתר עדי הנוסח: "אותו". לפי ההמשך צריך להיות "אותן", שכן עולה מכאן שבחיי האב אף את הבנים אין פודים, אבל לאחר מיתת האב פודים את הבנים. אמנם יש לפדות מי שנמכר לגויים, אבל אדם שמכר את עצמו איננו ראוי לעזרה. אם יזכה בעזרה ייווצר מצב שאדם ימכור את עצמו, יקבל את הכסף לעצמו, ואחר כך ייפדה על ידי הקהילה.

3אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן – הם לא פשעו במכירתם. "המוכר את עצמו" הוא מי שמכר עצמו לעבדות, או אולי ללחימה בקרקס (איור 26).

4ההלכה הגיונית ומובנת, ואף על פי כן המקורות המאוחרים סייגו אותה: "מתניתא בשמכר עצמו ושנה, אבל אם מכר עצמו פעם אחת פודין" (ירושלמי מו סע"א). אם כן, המוכר את עצמו פעם ראשונה עדיין זכאי לסיוע ופדיון מהקהילה. כן מוסר הבבלי (מו ע"ב), בצד סיפור על אנשים שנהגו לסכן את עצמם פעמים מספר. הם לא מכרו את עצמם, אלא לוו כסף מנוכרים וכשלא היה להם מה לשלם הפקיעו הגויים את הלווים כעבדים. אפשר שזאת הסיבה מדוע התלמודים מקלים על המוכר את עצמו פעם ראשונה. לשיטתם אין מדובר במכירה ממש, אלא בלקיחת הלוואה מתוך כוונה להחזירה, אבל הלווה הסתבך ולכן נלקח בשבי. אכן, ממקורות יהודיים אנו יודעים שבעלי חוב שלא יכלו לשלם את חובם נמכרו, כנוהג של קבע, כעבדים. בשלב ראשון הם נאסרו מתוך ציפייה לדמי פדיון, ולאחר מכן נמכרו לעבדים. 134 פרוקופיוס, מכתב 3; מוסכוס, כתבי רוח, מס' 186 ומס' 189.

5בירושלמי יש מחלוקת על המוכר עצמו ל"לודרים": "ואם מכר עצמו ללודים אפילו פעם אחת – אין פודין אותו. מעשה באחד שמכר את עצמו ללודים, אתא עובדא קומי רבי אבהו, אמר: מה נעשה? מפני חייו עשה" (מו ע"ב). "לודים" הם לודרים, לוחמי קרב החרבות בקרקס. אלו היו עבדים בעלי מקצוע שחיו ברמת חיים גבוהה, אך גם בסיכון גבוה. לפי האמורא הראשון מכירה כזאת אינה מזכה בפדיון, ורבי אבהו מביע הבנה למוכר את עצמו. גם בבבלי (מו ע"ב-מז ע"א) מובאים סיפור דומה וחילוקי דעות דומים. הבבלי מוסיף גם דיוק מלשון המשנה: "אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים משום קלקולא" (מז ע"א). אם כן, את הבנים פודים מיד ואין מחכים למות האב, ואולי פודים גם אם מכר ושילש (איור 27).

6מכל מקום, הדוגמאות בתלמודים של "שנה ושילש" מוכיחות שהיו שנפדו ומכרו את עצמם בשנית, ואף נפדו בשנית. אי אפשר לשלש אלא אם כן נפדו בידי מישהו (משפחה או קהילה) גם בפעם השנייה. הלב היהודי היה חזק, אפוא, מהמגבלות המשפטיות.

7המוכר שדהו לנוכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ביכורים מפני תקון העולם – מבחינת המשנה ברור שמעיקר הדין הלוקח פטור ממצוות ביכורים, וחייב בה רק משום "תיקון העולם". התלמודים מעירים שהמשנה מתפרשת לפי מאן דאמר שיש קניין לגוי לפטרו ממעשרות (ומביכורים). הישראל פטור ממעשרות ובשל תקנה מיוחדת התירו לו להביא מעשרות או אולי אך חייבו אותו בכך, ולכן השדה חייב בביכורים. הגוי כמובן לא יביא ביכורים, ולכן על היהודי לעשות זאת (ירושלמי מו ע"ב; בבלי, מז ע"ב). שאלה זו של קניין הגוי להפקיע ממצוות התלויות בארץ נדונה בהרחבה בפירושנו לדמאי (פ"ה מ"ט). המשנה שם אומרת: "מעשרין משל ישראל על של נכרי, משל נכרי על של ישראל...". המשנה סבורה, אפוא, שפירות הנוכרי חייבים במעשר, אבל בתוספתא המקבילה (דמאי פ"ה הכ"א) יש לכאורה מחלוקת תנאים בנושא. כך אמנם התפרשה התוספתא בתלמודים. המינוח האמוראי הוא "אין (או יש) קניין לגוי לפוטרו מן המעשרות". 135 כגון ירושלמי פאה פ"ד ה"ו, יח ע"ג; בבלי, מז ע"א; מנחות לא ע"א; בכורות יא ע"א, ועוד. בכל הסוגיות שהמונח מופיע בהן הוא בא לבאר את שיטת התנאים, אך בפירושנו ראינו כי את התוספתא יש לפרש בהקשר מצומצם בלבד. המחלוקת בתוספתא אינה אם פירות הגוי פטורים או חייבים, אלא אם הם חייבים מוודאי או מספק. כן מפרש גם הירושלמי שלרבי שמעון הם חייבים במעשר מ"הלכה" (תרומות פ"ט ה"ז, מו ע"ד), ובדרך כלל בין התנאים רווחת הדעה שפירות נוכרי חייבים במעשר. רק בספרות האמוראית התגלעה מחלוקת בעניין, והרחבנו בכך בפירושנו לדמאי. פירות הגוי חייבים, אפוא, בביכורים. אבל אפשר היה גם לפרש שהם פטורים מביכורים, ורק בשל "תיקון העולם" התירו להביאם למקדש. בעל השדה היהודי רצה לבוא למקדש עם ביכורים, ואִפשרו לו זאת. ברם, יש לדחות הסבר זה משתי סיבות:

81. ראינו שבספרות התנאים העמדה שפירות הגוי פטורים מהמצוות התלויות בארץ איננה מופיעה.

92. אם אלו פירות פטורים לא היו מתירים להביאם למקדש כקרבן. ספק רב אם הטיעון של "תיקון העולם" היה מספיק לשם כך.

10הכלל המרכזי בביכורים הוא שיש להביאם מפירות שגדלו בשדה בעל הבית מתחילה ועד הקטיף. על כן הפירות הללו פטורים מביכורים, או על כל פנים היהודי פטור מלהביאם משום שלא גדלו בשדהו (ביכורים פ"א מ"ב). 136 המשנה שם עוסקת בהבחנות של "מביא וקורא" או "מביא ואינו קורא". כפשוטה משנתנו הקובעת ש"מביא" מתכוונת למביא וקורא.

11הלכה זו נומקה אף היא כהלכות קובץ זה, "מפני תיקון העולם". כפי שראינו, משנה זו נראית טבעית יותר כהמשך למשנה ו. ייתכן שהזחתה לסוף הקובץ נועדה ליצור קשר ספרותי וענייני בין מכירת השדה שבמשנה זו ובין הדיון על שומת השדה שבראש הפרק הבא.

12הדיון בתקנות באופן כללי, ובמונח "מפני תיקון העולם" בפרט, ייערך בסוף הפרק הבא. נוסח משנתנו ברור. לוקח, וחזר ולקחה ישראל. 137 ראו פרוש, גיטין, עמ' רמט, והרי"ף לא גרס: "וחזר ולקחה ישראל". אבל בציטוט המשנה בבבלי נז ע"א "המוכר את שדהו לעובד כוכבים – לוקח ומביא ממנו בכורים" ואין רמז לכך שלקחה ממנו ישראל. לפי נוסח זה הלוקח, שכבר איננו בעל השדה רשאי (חייב) לקנות פירות שצמחו מהשדה שנמכרה לנוכרי. הקושי בהלכה זו ברור. וכבר רש"י מעיר: "הכי גרסינן" כלומר שגרסה זו היא תיקון. כבר תוספות העירו שר"ת ורבנו חננאל גרסו, "לוקח מביא...", ומשנתנו קצרה ולא כתבה שלקחה ממנו ישראל. בספרות הפרשנית דיונים ארוכים בשאלת הנוסח, ויש לה השפעה על הבנת הסוגיה. במקרה זה ברור שגרסה משובשת נפלה לפני חלק מרבותינו, ואשרינו שזכינו שלפנינו נוסחאות מדויקים בהרבה.