משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ו:א

1הפרק חוזר לדיונים שהתנהלו בפרק ד מ"א על שליחת גט על ידי שליח. רצף הדיונים בנושא זה הופסק על ידי חטיבת המשניות העוסקות ב"תיקון העולם" ו"בדרכי שלום", ועתה המשנה חוזרת לנושא שלה. בפרקים הקודמים (פ"א מ"ו, פ"ג מ"ה-מ"ו, פ"ד מ"א) נקבע שמותר למנות שליח, והבעל יכול לחזור בו כל עוד לא הגיע הגט לידי האישה. השאלה הייתה רק כיצד החזרה מתבצעת, באילו תנאים אכן יתבטל הגט וכיצד יובטח שהאישה תדע שהבעל חזר בו. עתה המשנה מדקדקת בלשון שבה מונה השליח, בתפקידו המדויק ובהשלכות שיש לכך על האפשרות לבטל את הגט. אם השליח כבר מהווה קבלה של הגט על ידי האישה, הרי שברור שאי אפשר לבטל את הגט לאחר נתינתו. פשוט לפרש כך שהביטול היה לשליח עצמו, וכך לא צריכה משנתנו להתלבט בחשש שמא יימסר הגט המבוטל לאישה, חשש שהעסיק את פרק ד. הוי אומר אין בפרקנו סתירה לפרק ד אלא הוא עוסק במצבים שבפרק ד כבר הוגדרו. עם זאת בפרקנו אין זכר לבעיות שפרק ד מתחבט בהן. ניתן היה לפרש שפרקנו סותר את פרק ד ומתעלם ממנו. ברם, לדעתנו יש ללמוד את הפרקים כמכלול. פרקנו עוסק רק בקבלת הגט על ידי האישה.

21.

3האומר – לשליח, התקבל גט זה לאשתי – הגבר ממנה את השליח כשליח לקבלת הגט, או הוליך גט זה לאשתי – השליח הוא שליח הולכה ומסירה, אם רצה להחזיר יחזיר – הבעל כבר נתן את הגט לשליח, אבל מצא אותו לפני שביצע את שליחותו ולכן הבעל יכול לחזור בו. החידוש במקרה זה הוא שאמנם השליח הוא שליח לקבל את הגט, אבל הבעל איננו מוסמך למנות שליח בשם האישה. 2.

4האשה שאמרה התקבל לי גיטי – מינתה שליח שיקבל עבורה את הגט (שליח קבלה), אם רצה להחזיר לא יחזיר – הבעל נתן את הגט לשליח, אבל השליח טרם מסר לאישה את הגט. אולם מכיוון שהשליח מונה על ידי האישה כשליח קבלה, הרי זה כאילו נתן הבעל בכך את הגט לאישה. הבעל אינו יכול לחזור בו משום ש"שלוחו של אדם כמותו", ומכיוון שהשליח הוא שליח של האישה, ברגע שהשליח קיבל את הגט האישה מגורשת כאילו נמסר הגט ישירות לידה. זאת בניגוד למקרה הראשון של המשנה שבו לא מונה השליח על ידי האישה ועל כן אינו יכול להיחשב כשליח שלה לעניין זה. 3.

5לפיכך אם אמר הבעל אפשי שתקבל לה [ גיטה ] – בשוליים נוסף "גיטה". הבעל מסרב לקבל את השליח כשליח קבלה, ומוכן רק שיהיה שליח הובלה לאישה. "אפשי" הוא נוסח מקוצר של "אי אפשי", אלא הילך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר – השליח הפך לשליח הולכה בלבד, וחל עליו הדין שברישא. שליח קבלה נדרש בפועל למינוי כפול מהאישה ומהבעל. 4.

6רבן שמעון בן גמליאל אומר אף האומרת טול לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר – "טול לי גטי" הוא נוסח עמום, ויש לבאר האם יש לפרשו כמו "התקבל לי גטי" או כמו "הולך לי גטי". לפי הסברנו רבן שמעון בן גמליאל אינו חולק על המקרה השני אלא מבהיר כי אף ניסוח עמום זה נתפס מבחינה משפטית כמינוי שליח לקבלה, וכך פירש הבבלי (סג ע"ב). 1 טול כ"קבל". דרכו של רבן שמעון בן גמליאל במשניות רבות היא שהוא מוסיף פרט הלכתי ואינו חולק בהכרח על הדין היסודי שלפניו, ראו למשל שבת פי"ב מ"א; ביצה פ"א מ"ח, ועוד. שני פירושים אפשריים למשפטו של רשב"ג, האחד שהוא חולק על דברי התנא הקודם, והשני שהוא מוסיף על דבריו. מהתוספתא (פ"ד ה"א) משמע שיש לרשב"ג עמדה ברורה על כל לשונות המינוי והוא חולק על תנא קמא במקרים נוספים. המשנה ציטטה אפוא רק קטע מדבריו, או שהתוספתא הרחיבה אותם. שני הפירושים אינם תלויים במילית "אף", ובדין, משום שלעתים המילית באה בלי להוסיף דבר. כך גם במקרה שלנו, דין "טול לי גיטי" שונה מ"התקבל לי גיטי". לפי הדעות הקודמות רשאי לחזור בו משום שהגט לא הגיע לידה, אבל רבן שמעון בן גמליאל קובע שלא יחזור בו כי לשון זו היא לשון מינוי שליח קבלה על ידי האישה.

7'טול לי' או 'התקבל לי' אינן לשונות דווקאיים. ייתכן שהבעל או האישה ינקטו לשונות דומים. מה שחשוב הוא שהלשון תבטא את השליחות, הבעל יורה להוביל את הגט, והאישה תורה לקבלו. בירושלמי נאמר: "אמר רבי חנינא הלכה כרבן גמליאל" (מז ע"ד), הלכה – מכאן שהוא חולק, וכפירוש האחרון. ובתנאי "שאמרה לו היא טול לי יהא (לי) בידך" כמובא שם.

8בתוספתא שנינו:

9התקבל לי גיטי, ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, הולך, הוליך לה, התקבל לה, וזכי לה, אם רצה לחזור לא יחזור. הבא לי גיטי, ואשתך אמרה הבא לי גיטי, הילך, הולך לה, ותן לה, התקבל לה, וזכי לה, אם רצה לחזור יחזור דברי רבי. 2 בכתב יד ערפורט תוספת של דברי רבי נתן, החולק על תנא קמא בפרטים, דבריו אינם בטבלה להלן. רבן שמעון בן גמליאל אומר הולך לה, ותן לה, אם רצה לחזור יחזור. התקבל לה, וזכי לה, אם רצה לחזור לא יחזור. רבי אומר בכולם לא יחזור, עד שיאמר אי איפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה" (פ"ד ה"א).

10הטבלה דלקמן ערוכה לפי ההנחה שהמשפט הראשון (העוסק בשליח האישה) הוא דעת רבי ואיננו דעת הכול. המשפט הראשון בתוספתא מעלה שאלה שהיא ברמה גבוהה יותר. מה קורה כאשר שני הממנים (הבעל והאישה) חלוקים בדעותיהם, וכל אחד מהם מהם מעניק לשליח "כתב מינוי" אחר. אך יתר התוספתא עוסק רק בלשונות המינוי, כמו במשנה.

11משמעותו ההלכתית של סגנון האמירה לשליח

12רבי מבחין בין שליח הבעל, שרשאי לחזור בו (כמו הבעל עצמו), לבין שליח האישה, שידו כידה. הוא אינו מבחין במפורש בין שליח קבלה לשליח נתינה, הוא לא משתמש במינוח ההלכתי של "קבלה" ו"נתינה" אך אפשר שזה הבדל בין "התקבל" לבין "הבא". בהמשך התוספתא (פ"ד ה"ב) מתנהל דיון על שליח האישה. אמנם השליח איננו של הבעל והוא איננו רשאי "לתקן" או להגדיר מחדש את תפקידו, אולם מכיוון שהשליח לא ביצע במדויק את דברי האישה, שליחותו המקורית בטלה.

13בכל מקרה, המשנה אינה מאוזנת מבחינה ספרותית. ברישא (1) שני נוסחים: "התקבל" ו"הולך". במציעתא (2) רק מקרה אחד: "התקבל", ורק דרך תגובת הבעל אנו מבינים שאם אמרה "הולך" לי גטי יכול הבעל לבטל את הגט. המקרה הרביעי כולל נוסחה חדשה, בעלת משמעות עמומה, ומדובר רק במקרה שהיא אמרה זאת ולא הוא.

14לעיל בפ"א מ"ו נקבע שהבעל שאמר "תנו גט לאשתי" יכול לחזור בו. משנתנו מבוססת על כלל זה, אלא שבמשנתנו מדובר על מצבים מסובכים יותר, כאשר הגט כבר הגיע לידי השליח שלה, וכאילו ניתן לה.

15הרקע הריאלי של המשנה הוא המערכת המשפחתית. הבעל יכול לגרש את אשתו בקלות, לשם כך אין הוא נזקק לאישור בית דין, וברגע של כעס הוא מגרשה. על כן גם מופיע הדין של מחזיר גרושתו מספר פעמים רב יחסית. 4 ראו פירושנו לסוטה פ"ח מ"ג, ושם נאספה סדרת מקבילות. במקביל, עצם ההיזקקות לשליח מחייבת הבנה. לכאורה הבעל והאישה מצויים באותו מקום, ולשם מה נדרש שליח? אלא שאין הדבר כן. לעתים לפני הגירושין כבר התחולל ריב, והאישה חזרה, או ברחה, לבית הוריה. כמו כן, ממשניות במסכתות יבמות וכתובות, כמו גם מראשית מסכתנו, עולה המציאות של בעל הנמצא במדינת הים. מבחינה פורמלית ההחלטה על הגט היא החלטתו הבלעדית של הבעל. אבל בפועל, בחברה מסורתית, במסגרת של משפחה מורחבת, 5 למבנה המשפחה ראו רובין, קץ החיים, עמ' 90-102; ספראי, המשפחה. מעורבים בכך כל זקני המשפחה, והם גם המממנים את ההחלטה היקרה. על כן בהחלט ניתן להבין שהאישה איננה במעמד ההחלטה, והיא אולי מעבר לדלת, אבל הגט ניתן על ידי המשפחה והבעל ממנה, רק באופן פורמלי, את המבצע. אופייני למשנה שהיבט ריאלי חברתי זה אינו מופיע, המשנה והתוספתא כטקסט משפטי אינן מבטאות את שותפות המשפחה. 6 אבל ראו הערתנו בסוף הפרק. המצוות מוטלות על היחיד, גם אם למעשה הן משפחתיות. המשפחה נזכרת לעתים רחוקות ובעיקר במקרים של התנגשות. 7 כגון בסיפור הקצצה המדבר על מעורבות בני המשפחה בנישואין וקידושין. ירושלמי כתובות פ"ב ה"י, כו ע"ד; קידושין פ"א ה"ה, ס ע"ג; בבלי כתובות כח ע"ב. שם הצעיר "מורד" במשפחה ומבחינה משפטית זו זכותו, אך לא בהכרח זה הנוהג המקובל. לעתים אכן האישה חיה רחוק מהבעל. מקרים כאלה נדונו לעיל (פ"א מ"א-מ"ב; פ"ג מ"ה; תוספתא פ"ג הי"ג, פ"ד מ"א, ועוד).

16בתוספתא (פ"ד ה"א-ה"ב) מופיעה סדרה של מקרים מסובכים יותר, כאשר האישה מינתה את השליח למטרה אחת והבעל מינהו למטרה אחרת, או שהשליח דיווח באופן שגוי על תפקידו. הלשון המגומגמת בתוספתא, חילופי הנוסח בכתבי היד וחילופי הלשונות עם המקבילות בתלמודים מקשים על הבנת מקור זה, אך הרעיון ההלכתי ברור. האישה מינתה שליח קבלה ובמקרה כזה אין הבעל יכול לחזור בו, שכן אם הגט הגיע לשליח כאילו קיבלה אותו האישה, אבל הבעל מינה אותו לתפקיד אחד. המחלוקת היא האם המינוי של האישה הוא התופס או שמא המינוי של הבעל. עמדת ביניים קובעת כי רק אם הבעל סירב במפורש להגדרת המינוי של האישה הרי שהמינוי שלו (של הבעל) קובע.

17בירושלמי מקרה נוסף ברמה גבוהה יותר, מה הדין אם השליח הטעה את הבעל, אגב הדיון במקרה האחר מסתמנת גם עמדתם של אמוראים ביחס למשנה, עמדה שאיננה במשנה עצמה. אמורא אחד אומר שהגט היה על דעת מינויו של השליח, כלומר שהגט והסדרת העברתו על ידי שליח פלוני היו מקשה אחת ולכן כל פגם בשליחות הוא ביטול של הגט, שכן עצם הגט תלוי בשליח פלוני זה. לכן הגט אינו גט עד שיגיע לידה. דעה נוספת היא שגם אם הגיע הגט לידה אין היא מגורשת כיוון שהייתה כאן הפרה של גמירות הדעת שעל בסיסה היא קיבלה את הגט (ירושלמי מז ע"ד; בבלי סב ע"ב). לדעת אמורא זה להשלמת תהליך הגירושין יש צורך בקבלת הגט על ידי האישה (או נציגיה) מתוך גמירות דעת מלאה. אמנם אין נדרשת הסכמתה, אך נדרשת הבנתה. כאמור הדיון איננו על מקרים במשנה אלא על הסתבכויות מורכבות יותר, אבל הן עוזרות לנו להבין את מכלול תנאי הגט.

18דיונים כאלו חוזרים בתלמודים, ומוצגים עוד מקרים סבוכים יותר של מינוי עמום של השליח. מעבר לבעיות ההלכתיות מתקבל המסר הספרותי שלא כדאי למסור גט על ידי שליח, ואף לא כדאי להכינו לבד, אחרת לפתח טעות רובץ. מסר זה הוא כבר תנאי, אך אינו מפורש. חכמים דורשים שכל מרכיבי הגט יהיו בידיעה מכוונת לגט מיוחד זה. הכתיבה, הנתינה, ההעברה וכל המרכיבים צריכים להיות נקיים וברורים. מעבר לפרטים יש כאן מסר של הקפדה, מסר שתוצאותיו הם טקס מיוחד שבו ניתן הגט במעמד שני הצדדים ובית הדין. הטקס הזה נוצר רק אחרי התקופה האמוראית. לעומת זאת הטקס המקביל של חליצה עובד כבר במקרא ועוד יותר בספרות התנאית. 8 ראו המבוא ליבמות.

19כאמור משנתנו חוזרת למשנה בפרק ד מ"א, וזאת לאחר שני הפרקים שעסקו ב"תיקון העולם". שם מדובר בשליח של הבעל, ונקבע שהבעל רשאי לבטל את הגט שטרם הגיע לידה. במשנה ב שם דובר על הקמת בית דין לביטול הגט. משנתנו, לעומת זאת, מבחינה בין סוגי שליחים, ואינה מזכירה כלל את האפשרות של הקמת בית דין, וכפי שהסברנו בתחילת המשנה כל המשניות מהלכות באותו קו חשיבה משפטי ברור. שני הצדדים רשאים למנות שליח, כל צד רשאי לבטל את השליחות. המדובר באמירה ישירה לשליח, אף שהמשנה איננה מדגישה זאת, אך זה המקרה הנדון (ביטול ישיר של השליח עצמו). מבחינה משפטית מעלה משנתנו הבחנה משפטית ברמה גבוהה יותר שאיננה במשנה בפרק ד.

20המשנה עוסקת בדיני שליח בשלושה מקומות: בפרק א מ"ו; בפרק ד מ"א-מ"ב ובמשנתנו. מכל המקורות עולה שניתן למנות שליח לנתינת הגט או לקבלתו, כלומר גם הבעל וגם האישה רשאים למנות שליח מטעמם. בשאלת ביטול הגט מצאנו כמה היגדים:

211. (פ"א מ"ד) האומר "תן גט לאשתי" רשאי לחזור בו, אך לגבי האומר "תן שטר שחרור" יש מחלוקת, משום שגירושין אינם זכות ולכן אין השליח קונה לה אלא בידיעתה.

222 א. (פ"ד מ"א) השולח גט יכול לבטלו.

23ב. (שם מ"ב) בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, התקין רבן גמליאל שאין לעשות כן.

24ג. בדיעבד אם ביטלו – מחלוקת תנאים (תוספתא פ"ג ה"ג).

25היחס בין שני ההיגדים האחרונים בעייתי ועסקנו בו בפירוש המשנה שם.

263 א. (פ"ו מ"א) שליח הבעל יכול לחזור בו ("התקבל גט" או "הולך גט"). אבל אם נתן את הגט לשליח קבלה של האישה אין הוא יכול לחזור בו.

27ב. שליח שהאישה הורתה לו "טול לי גטי", לדעת רבן גמליאל אינו יכול לחזור בו. התלבטנו האם חכמים חולקים על כך.

28בפרק ב משנה ה' עסקה בשליח הבעל. את משנה ו' הצענו לפרש בשליח האישה, אך צריך גם להזכיר שהפירוש המסורתי הוא שגם משנה ג' מדברת בשליח הבעל. הדין בשני המקרים זהה (בשאלה האם קטן יכול להיות שליח). אולי יש הבדל במקרה של חירש והתפקח, אך זה מקרה פרטני.

29בפרק ד מדובר רק בשליח הבעל, ושאלת שליח האישה לא נדונה כלל.

30במשנתנו (3) אין אזכור לשאלת "זכים" או מחייבים. ברור שהשליח כיד שולחו. עניין זכין לאדם שלא בפניו לא הופיע במפורש בפרק ד אבל הרעיון עצמו הוא תנאי (לעיל פ"א מ"ו; עירובין פ"ז מי"א ועוד), אבל בתלמודים הוא חלק מהסבר המשנה. במשנתנו אין לו מקום כלל, ואין שאלה של "לא בפניו" אלא של טיב המינוי. לכן שליח קבלה של האישה מהווה נציג מלא שלה, ועם קבלת הגט על ידו הגט תקף. הבעל אינו רשאי למנות לה שליח כזה, ואם מינה הרי הוא כשליח הבעל, וקבלת הגט על ידי הבעל אינה מספיקה. אפשר להסביר את משנתנו על בסיס הטיעון שאין מחייבים אדם אלא בפניו, אך התירוץ הזה, כמו גם תירוצים אחרים, יחייבו להוסיף למשניות מרכיבים שאין בהם.

31הירושלמי הבחין בקושי זה של היחס בין המשניות, וגם בקושי נוסף: "בכל אתר את אמר התקבל כזכה, הכא את אמר התקבל כהולך? שנייה היא שזכין לו לאדם שלא בפניו. התיב רבי שמי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש, אני אומר שמא חזרה בה" (מז ע"ד). אם כן בעצם לשון "התקבל" (גט זה לאשתי) היא כמו "זְכה", והשליח התמנה לשליח קבלה, אך אין הוא כיד האישה משום שמונה בידי הבעל ומינוי כזה אינו יכול לחייב את האישה. אם כן, משנתנו מתפרשת רק כהמשך לטיעון של פ"א מ"ד שאין חבים לאדם (לאישה) שלא בפניו, גם אם היא מצהירה שהיא רוצה להתגרש, 'שמא חזרה' הוא כסות בלתי משפטית לטיעון אחר, שהגט חובה לה.

32אפשר, אפוא, לתרץ שההלכות קרובות, ואין מחלוקת בפרטים השונים. ברם, לאחר שראינו בתוספתא מחלוקת קרוב להניח שאכן המשניות אינן חלוקות, אבל בנושא הייתה מחלוקת. היו שני כללים בסיסיים:

331. הבחנה בין שליח של האישה לשליח הבעל (או בניסוח משפטי יותר: אין מחייבים אדם אלא בפניו).

342. הבחנה בין שליח קבלה לשליח נתינה.

35משנתנו משוכללת ומאחדת את שני הכללים, אם מתוך הבחנה משפטית ואם מתוך התעלמות מההבחנות המשפטיות וקביעת הלכות הדנות במקרה פרטי ללא כלל משפטי (הלכות "קזואיסטיות").

36קשה להצביע על התפתחות כרונולוגית, שכן רבי, מאחרוני התנאים, דבק בעמדה הראשונה, שהיא גם עמדת המשנה בפרק ד. אלא שבו בזמן היו דעות שונות בדבר הפיתוח המשפטי של הכללים. כל תנא העמיד את הפרטים כעוסקים בחלק מכלל אחר. משנת פרק א עוסקת ב"אין מחייבים שלא בפניו". השנייה (2) עוסקת באפשרות ביטול של גט תקף, ומשנתנו בהבחנה בין שליח קבלה לשליח נתינה. ייתכן שלפנינו דוגמה נוספת כיצד הפרט עצמו ברור, אך כל תנא משבץ את הפרט במסגרת כללים שונים. כללים שאין ביניהם סתירה או השלמה, אלא כל אחד עוסק בנושא אחר. כלומר, אותו פרט משובץ במסכתות הלכתיות שונות. הוא נוצר אפוא בפני עצמו (כתקדים?) ומנוצל, בשלב שני של התפתחות ההלכה, כאבן פסיפס לבניית מבנה משפטי כוללני יותר. בתהליך העקרוני עסקנו במבוא הכללי לפירוש המשניות.