משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ח:א

1פרקנו עוסק בנתינה הפיזית של הגט, בפסול הגירושין שנעשו בגט לא תִקְני ובמקרים שבהם נמשכו הקשרים בין האיש והאישה לאחר כתיבת הגט או נתינתו. אגב אלה נדונים מקרים של ספק גירושין ("מגורשת ואינה מגורשת") ושל חובת האישה להתגרש מבעלה החדש ("תצא מזה ומזה") כשמתברר שנישאה לו שלא כדין, אף במקרים שאינם קשורים לגירושין.

2הזורק גט לאשתו – הגירושין אינם מחייבים הסכמה של האישה, והבעל רשאי לגרשה בעל כורחה. עם זאת הם מחייבים שני תנאים: הראשון: שהגירושין יהיו לדעתה, כלומר שהיא תדע שבעלה גירשה. השני: שהגט יגיע לרשותה. התורה קבעה: "וכתב לה ספר כריתֻת ונתן בידה" (דברים כ"ד, א). המסורת ההלכתית הבינה זאת כדרישה שהגט יגיע לידה במובן הרחב, כלומר לרשותה. הזורק גט לאשתו נתן לה את הגט לא בדרך הרגילה, והשאלה היא האם נחשב הדבר כאילו הגיע לרשותה.

3והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה הרי זו מגורשת 1 וכן ספרי דברים פיסקא רסט, מהד' פינקלשטיין עמ' 290. – זו נתינה טובה, השאלה שמעוררת המשנה היא מה משמעות ביתה וחצרה. הרי בדרך כלל ביתה הוא גם ביתו. אפשר לפרש מונחים אלו בצורה לא קניינית (משפטית), כלומר הבית שהיא גרה בו, שהיא שולטת עליו, גם אם הוא שייך לבעלה, אבל בפועל הוא אינו מתגורר עמה. זאת במצב שנפרדו לפני הנישואין, או שהוא אינו גר עמה דרך קבע, כמו ששנינו במשנת כתובות (פ"ה מ"ח) שאדם "משרה את אשתו על ידי שליש". האפשרות השנייה היא שהבית או החצר שייכים לאישה. פירוש זה מעורר קושי לפי תפיסת הבבלי שכל מה שקנתה אישה קנה בעלה, והרכוש שייך לו. להלן נעסוק בשאלה זו ונראה כי תפיסה זו אינה תפיסת המקורות התנאיים.

4זרקו לה בתוך ביתו או לתוך חצירו – ששם הם מתגוררים יחד, אפילו עמה במיטה – זרק את הגט למיטה שלו כשהיא שוכבת בתוכה, אינה מגורשת – משום שהבית שייך לו ולכן הגט נשאר ברשותו.

5לתוך חיקה או לתוך קלתה – קלתה היא ה"קלת" שלה. קלת היא מילה לטינית Kalthus, שפירושה סל נצרים, ובסל כזה השתמשו להובלות או אפילו לסינון (איור 39). הקלת היא כלי מובהק שבו משתמשת האישה. לתוך חיקה יכול להיות כמו לתוך ידיה, אבל ברנד טוען שהיה גם כלי חרס שנקרא חיק. המשנה אומרת שאדם בורר גריסים במועד בחיקו (ביצה פ"א מ"ה). לכאורה הכוונה שבורר בידו, ברם "חיק" אינו "יד", ואי אפשר לברור בחיק. על כן יש היגיון בטיעונו של ברנד ש"חיקו" הוא סוג כלי.

6מדרש אחר מדבר על החזקת הנר בפנס (פנאס) או בחיקו. ברור שחיקו אינו חלק מגוף האדם, ואי אפשר להחזיק בו נר (איור 40). 2 ברנד, כלי חרס, עמ' שס הערה 273א; תוספתא ברכות פ"ה (ו) הל"א, ומקבילות. עם זאת אפשר להחזיק בחיק נר שאינו בוער. אם כן, החיק עשוי לשמש לנר ולברירת קטניות. לפי הסבר זה היה זה טס שטוח שעליו ניתן להניח את הנר, או לפרוס קטניות. 3 אפשר גם ש"חיק" הוא כינוי כללי לגוף האדם. "נר בחיק" הוא נר ביד, ו"ברירה בחיק" היא ברירה ביד. עם כל זאת קשה להוציא את המשפט מפשוטו, ומפשטם של מקורות רבים שבהם סתם "חיק" הוא חיקו של אדם. במקרה שלנו זרק לתוך חיקה הוא כמו נתינה ביד, וברור שזו נתינה טובה, אחרת כיצד ניתן בכלל לתת גט לאישה.

7הרי זו מגורשת – אף שלא מסר לידה במובן המילולי של הכתוב. המקרה שלנו מהווה אבן בוחן מעניינת לבחינת היחס בין המקרא ובין ההלכה. קריאה מילולית של הפסוק הייתה מובילה אותנו לדרוש טקס של נתינה פיזית של הגט מידי האיש לידה של האישה. בין אם מתוך מסורת ומנהג ובין אם מתוך פרשנות מחודשת.התנאים קוראים את הפסוק באופן בלתי מילולי ומחלצים ממנו את העיקרון שלפיו "ידה" מסמלת את רשותה המשפטית ואת מקומות הקיבול שעל גופה או הסמוכים לגופה, ולא את ידה הפיזית. כלומר, התנאים הקפידו על הפסוקים כמסגרת המעצבת את ההלכה, תוך ויתור על קריאה מילולית קיצונית מחד גיסא ועל שחרור "מכבלי" הפסוקים מאידך גיסא.

8לכאורה הפירוש ש"ידה" הוא רכושה מתבקש מעצמו. ברם, לעתים חכמים דקדקו ותבעו פירוש מילולי. כגון "וכתב לה" לשמה (לעיל פ"ג מ"ב). או ו"לקחתם לכם" שחייב להיות לקיחה (קנייה) של הלולב, לא גזילה ואפילו לא מתנה (ספרא אמור פט"ז ה"א, קב ע"ג ומקבילות תנאיות ואמוראיות), ועוד הרבה.

9לעומת זאת בפעמים אחרות הפרשנות אישרה הרחבה של המונח המילולי. כך למשל המשנה בכתובות מנסה לדייק מהמילים "פתח בית אביה" שמי שאין לו פתח בתו שזינתה איננה נענשת, והמשנה מסיקה שההגבלה איננה תנאי "אלא למצווה" אבל האפשרות לדיוק מילולי קיימת (כתובות פ"ד מ"ג). הביטוי "ירקה בפניו" ו"חלצה נעלו" מתפרש מילולית נעל ולא סנדל, וכן הלאה. על כן הבחירה לראות במילה 'ידה', לא דוגמה כללית ולא פרשנות מורחבת, היא בחירה של הדרשן התנאי. וכן בספרי דברים פיסקא רסט: "בידה, אין לי אלא בידה מנין לרבות גגה חצרה וחורבתה תלמוד לומר ונתן מכל מקום", וכן הברייתא הבאה: "בידו – אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין? תלמוד לומר המצא תמצא – מכל מקום" (הובא בבבא מציעא י ע"ב).

10כמובן, הגבול בין קבלת המינוח המקראי כדווקאי לבין ראייתו כסימלי וניתן להרחבה, הוא עדין ובמקרים רבים נתון לוויכוח.

11במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך שבדרך כלל הדרשות באו לאשש הלכה ולא לייצר אותה. במקרה זה דומה שלפנינו הסקת מסקנה הגיונית מהכתוב המקראי.

12בתוספתא מובאות כמה הלכות משלימות: "1. רבי ליעזר אומר: אפילו קרוב לה מיל, ובא כלב ונטלו – אינה מגורשת, ואם לאו – מגורשת. 2. הוא היה מבפנים והיא מבחוץ, וזרקו לה, כיון שיצא מאסקופא לחוץ – הרי זו מגורשת. הוא היה מבחוץ והיא מבפנים, וזרקו לה, כיון שנכנס מאסקופה לפנים – הרי זו מגורשת" (פ"ו ה"א). מההלכה הראשונה עולה כי הקריטריון של בעלות האישה על המקום שבו הונח הגט אינו זה הקובע האם היא מגורשת. אם האישה בחוץ היא איננה הבעלים של אותו "חוץ", ועל כל פנים הברייתא איננה מתנה את הגירושין בבעלות שלה. אלא שכל מה שמגיע לקרבתה נחשב כאילו הגיע אליה. את התוספתא אין צורך להסביר על בסיס קנייני, אין כאן אישור שכל מה שסמוך לאדם הוא שלו, אלא שהדבר נחשב כאילו נמסר לו, שכן הדבר נמצא תחת שליטתו. רעיון זה מובע גם במשנה ב: "היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת".

13בהלכה ב בהמשך התוספתא: "[היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג – הרי זו מגורשת. הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף – הרי מגורשת]. 'הרי זה גיטיך' ונטלתו מידו והוטילתו לים או לנהר, וחזר ואמר לה שטר פסול הוא, נייר חלק הוא – לא כל הימנו לאוסרה". הגט תקף גם אם היא מתנגדת לו וזורקת אותו. הברייתא עוסקת בשאלה האם הגט כשר למרות התנגדותה, ולכן פירש ליברמן במקרה זה (השלכתו לנהר) שהיא מגורשת. יתרה מזו, הוא תקף גם אם, עתה, לאחר שהגט ניתן והושמד הוא מתכחש לו והיא נחשבת מגורשת. 4 כך הסברנו את המשנה לעיל פ"ו מ"ב.

14השאלה המסקרנת מבחינת הריאליה במשנה היא מה הכוונה ב"ביתה" ו"חצרה", ואיזו מציאות רואה המשנה נגד עיניה. שני התלמודים מפרשים את המשנה על בסיס דיני קניין. לדעתם גט נחשב כמי שהגיע לידיה לאחר שנפל לרשותה המשפטית. שניהם מתקשים בשאלה, הרי כל מה שקנתה אישה קנה בעלה, ומסבירים, בין שאר ההסברים, שמדובר במקרה נדיר של רכוש שהבעל הרחיק עצמו ממנו, כגון שאמר "דין ודברים אין לי בנכסייך" (ירושלמי מט ע"ב; בבלי עז ע"א). המקרה מובא (מצוטט) ממשנה (כתובות פ"ט מ"א), ברם, שם ברור שהנכסים שייכים לה, אבל עדיין הם ברשותו והוא אוכל פירות, וכן המקרה ש"כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך – מכרה ונתנה – קיים. כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן – הרי זה אינו אוכל פירות בחייה... כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך – אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה – אינו יורשה". בכל המקרים הללו, חוץ מהמקרה האחרון, גוף הנכסים שייך לבעל אך הוא מקצה את טובת ההנאה מהם לאישה.

15נראה ששני התלמודים מתכוונים לא למקרה המדויק שבמשנה, אלא לבעל שבפועל הסתלק מניהול רכושה. הבבלי אף מתרץ שמדובר במקרה מיוחד שבו באמת אין לבעל כל יד בניהול החצר או באכילת פירותיה. הסבר חילופי הוא ש"גיטה וחצרה באין כאחד". כלומר, עם הגט מקבלת האישה זכויות בחצר. כאן צריך לשאול הרי החצר הזאת שייכת לבעלה, ומן הסתם עם גירושיה תסולק ממנה. כיצד זה החצר קונה לה? אין זאת אלא שמדובר במקרה מיוחד, שבו לאחר קבלת הגט החצר תהיה שלה, כלומר שהיא הייתה שייכת לה בעבר ועם הנישואים היא משמשת את המשפחה המשותפת. 5 רוב הראשונים מצטטים את הדברים ללא הסבר (כנראה היו ברורים להם) אבל יש מהם המסבירים את דבריו כמות שהוצעו כאן כגון המאירי, הר"ן על הרי"ף לגיטין לט ע"ב ועוד. מן הראוי להעיר שהגמרא איננה מייחסת לרבא את הדברים הללו, אלא זה הסבר של סתם הגמרא לשיטתו. הר"ן על הרי"ף (גיטין לט ע"ב) גורס בגמרא: "ורבא אכסיף ולבסוף מסקינן דגיטה וחצרה באין כאחד ואיכא למידק מאי קושיא ורבא אמאי אכסיף?" זו נוסחה מעניינת שלא השתמרה בעדי הנוסח ומעידה על הקושי שבהסבר. זו כמובן העמדת המשנה במקרה מיוחד, הסבר מהותי שאיננו מופיע במשנה, ולכן אנו מתקשים לקבלו. דברי רבא סתומים אך ייתכן גם להסביר שהכוונה היא ש'ידה' כוללת את החצר, ואת כל מה שבשליטתה הפיזית, ללא קשר לבעלות משפטית. ברור שהמשך הסוגיה לא ראו כך את ההסבר. הירושלמי מוסיף שאם זרק את הגט לחצר שאינה של שניהם יש מחלוקת אמוראים אם היא מגורשת. לדעת רבי חייא האישה מגורשת, הירושלמי תולה את המחלוקת בשאלה העקרונית האם משיכה קונה בחצר שאיננה של שניהם, העיקרון המשפטי שבבסיס כל הדיון הוא האם הקניין הוא מעשה של בעלות או של שליטה, ולדעת רב רק בעלות קונה. בהקשר של בעלות גם ההלכה לגבי הקלת קשה, שהרי גם היא שייכת לו. או לכל הפחות אין היא מהווה רשות בפני עצמה כשהאישה נמצאת עם קלתה בבית הבעל. הירושלמי (שם) והבבלי (עח ע"א) מסבירים שהקלת קשורה אליה. זו הייתה כנראה מציאות רווחת שאישה הילכה וסל נצרים קשור אליה, וכל מה שמצאה או העבירה הניחה בו. אפשרות אחרת היא שהבעל לא מתכוון לקבל בעלות על קלתה בהיותה מיועדת לשימושה האישי, ועל כן מבחינה משפטית היא שייכת לה.

16גם בבבלי יש מחלוקות דומות, בשאלה האם היא צריכה להיות ברגע הנתינה בתוך ביתה ממש (כמשתמע מהמשנה) או שביתה קונה לה בהיעדרה. בנושא זה יש מחלוקת אמוראים, והמחלוקת חוזרת לשאלה האם מדובר בשליטה שלה בשטח או בבעלות משפטית. הבבלי גם מסביר שהמיטה היא שלה, ואם זרק למיטתה היא מגורשת, ולמיטתו אינה מגורשת (עח ע"א). התלמודים משקיפים על המשנה דרך משקפי הבעלות המשפטית, ומתקשים לפרשה. הרי אפילו הקלת שייכת לבעל. התירוצים שניתנים, כגון שהקלת קשורה אליה בחבל, הם קשים מבחינה ריאלית, ובעיקר אין הם כתובים במשנה. לפי דרכנו אנו משתדלים לפרש את המשנה במקרה הרגיל והרווח. אם התכוונה המשנה למקרה המיוחד שבו לאישה עצמאות כלכלית בפועל, היה עליה לומר זאת במפורש. אנו מבינים כך על הרקע הכללי המשתקף ממסורת חז"ל שרכוש במשפחה שייך לבעל ומופעל על ידו, באחריותו ובניהולו.

17לדעתנו את המשנה והתוספתא אין צורך להעביר לדיון בנושא בעלות על רכוש. אפשר להסבירם כשליטה של האישה, וכל מה שמגיע לשליטתה וקרבתה נחשב כנתינה. זאת לאור העובדה שדין זה מהווה הרחבה של "ידה" האמורה בתורה. לפי המשנה והתוספתא היד מבטאת את התחום שבשליטתה. אבל התלמודים מעצימים את נושא הקניין המופשט, ואילו המשנה מניחה שצריך משהו שהוא מובחן כשלה בפועל ומדגישה פחות את ההיבט המשפטי. התלמודים נדרשו, אפוא, לעסוק בשאלה כיצד יש לאישה רכוש, שאלה שהמקורות התנאיים ראוה כלא שייכת לעניין.

18אנו עסקנו בשאלה זו בהקשרים שונים וראינו שאמנם לפי ההלכה כל מה שקנתה אישה קנה בעלה, אבל בפועל משניות מדברות על רכוש האישה, ועל נשים המנהלות את משק ביתן באופן עצמאי בחיי הבעל, בהסכמתו או אולי גם בהתנגדותו (ראו פירושנו לכתובות פ"ו מ"א; מעשר שני פ"ב מ"ד).

19סיכמנו ששאלת רכוש האישה היא דוגמה נאה לכמה עיקרים למחקר: עד כמה ספרות חז"ל רבגונית, ועד כמה החוק והמשפט (שאין לאישה רכוש משלה ואין היא הבעלים בפועל של מה שהביאה עמה) נותנים רק ביטוי חלקי למציאות החברתית. יתרה מזו, ההלכה של חכמים אינה אחידה מבחינה משפטית, וייתכן מצב שבו מבחינה משפטית אין לאישה רכוש, אך למעשה יש בידה רכוש ונחלת קרקע. הלכות חז"ל משקפות גם את המורכבות החברתית, אף שניכרת בה חתירה לאחידות משפטית. עם כל זאת, כאמור, את משנתנו ניתן להסביר גם ללא סוגיית הבעלות המשפטית על רכוש האישה, ורק הסברי האמוראים מחייבים בירור בכיוון זה.