משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ט:ו
משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Gittin 9:6
Open in the reader →1שני גיטין שכתבן זה בצד זה שני עידים עברים באין מתחת זה לתחת זה שני עידים יוונים באין מתחת זה לתחת זה – שני הגיטין רשומים בשני טורים, והחתימות של ארבעת העדים באות זו תחת זו. עדים יווניים הם עדים יהודיים שחתמו ביוונית, ותופעה זו כשלעצמה אפשרית ומותרת (להלן מ"ח), וגם מצאנו שטרות כאלה מערים מעורבות, כמו בצוער. ברם, שמות העדים אינם מתחת לשני הגיטין, אלא העדים העבריים הם מתחת לגט היווני והעדים ה"יווניים" מתחת לגט השני, אך במרחק מה ממנו, וההלכה אוסרת על חתימת עדים במרחק מהגט. הבעיה נובעת במיוחד מכך שחתימת העדים העבריים היא בצד ימין של הדף, וחתימת העדים היווניים באה בצד שמאל של הדף. אם הגט הימני עברי והשמאלי יווני, הרי ששמות העדים קרובים ומתערבבים, ואולי מפני החשש שמישהו יוסיף פרטים לתוך השטר, מעל חתימת העדים (איור 47).
2את שהעדים הראשונים ניקרים עימו כשר – הגט הימני שבאיור כשר, עד אחד עברי ועד אחד יווני ( ם ) עד אחד יווני ועד אחד עברי באין מתחת זה לתחת זה שניהן פסולין – העדים חתומים לסירוגין, ויש פער בין החתימה לשטר. אבל אם הארבעה חתומים זה מתחת לזה, הרי אלו עדים החתומים על שני שטרות, והכלל הוא שאם הם נקראים עם הגט הוא כשר, כך שהגט הימני כשר (מ"ה)(איור 48).
3ניתן לפרש את משנתנו ש'עד יווני' הוא יהודי הכותב יוונית, ו'עברי' הוא יהודי הכותב בארמית, שכן בדרך כלל השטרות היהודיים כתובים בארמית. למשנה לא משנה מה מוצאו של העד, אלא שפת החתימה. ברם בדרך כלל סתם 'יווני' נוכרי והוא חותם על השטר היהודי. לעיל בפ"א מ"ה הוכשרו שטרות העולים בערכאות של נוכרים שחותמיהם נוכריים (להוציא גיטין). שם גם נדון דינו של שטר יהודי שעדיו שומרוניים ולא הועלתה אפשרות שעדים יווניים חותמים על שטר יהודי. ברם, מן הסתם עד יווני (נוכרי) כשר שכן הוא כשר גם בשטר שנעשה בערכאה נוכרית, קל וחומר בשטר הנערך בערכאה יהודית. אם כן במשנתנו ה'יווני' עשוי להיות יהודי או נוכרי, ומשתיקת המשנה ניתן להבין שהוא גם נוכרי. אם כי משנתנו איננה עוסקת בטיב העד, אלא בצורת הכתב שלו.
4תופעה של יהודי שאיננו יודע ארמית נראית מוזרה, אך אפשרית. אפשר גם שהיהודי יתהדר בכתיבה יוונית, ויעדיף להפגין את השכלתו הכללית. תופעה זו מוכרת במרחב במזרח האימפריה. שכן בדרך כלל בחברה נחשבה ידיעת היוונית למעלה גדולה.
5בעולם של חז"ל היו שפות שונות, אך חכמים מתייחסים בעיקר ליוונית ומעט מאוד ללטינית (בנוסף לעברית, ולארמית שהן השפות 'שלנו'). כמו כן, אין ביטוי לגווניה הרבים של הארמית, וכמעט לא לשפות אחרות. רק לעתים רחוקות נרמזת העובדה שיש עוד שפות. בתוספתא כאן "גט שכתבו בחמשה לשונות" (פ"ז הי"א), אך זו התייחסות חריגה. יתר השפות של התקופה (להוציא את הפרסית) היו שפות ללא כתב, כגון המצרית (גיפטית – בבלי שבת קטו ע"א; מגילה יח ע"א). אין זה מקרה שההתייחסות המעטה לשפות האחרת היא רק בבבלי שלא היה בתחום ההשפעה היווני. היו שפות נוספות, אך כאמור מעט שפות כתובות, ובעיקר השפות היו 'מתחת לרדאר' ולא 'נחשבו'. דוגמה לכך היא הנבטית והערבית הקדומה שהיו שפות קיימות עם כתב משלהן. אך אליהן אין כל התייחסות.
6אם אכן דיברה המשנה בעד שהוא נוכרי, היינו מצפים לדיון מפורט יותר בדינו של נוכרי ארמי שיש לו שם הדומה ליהודי. ברם, חכמים אינם נכנסים לדיון בדקויות אלו. כל הגויים אותו דבר. יווני כארמי וכבן עם אחר. כולם פסולים. עם זאת, מעניין שסתם נוכרי עבורם הוא בעל תרבות יוונית. בציבור, מן הסתם, הנוכרים ממוצא ארמי היו רבים הרבה יותר (איור 48).
7בתוספתא מובא: "הרחיק את העדים מן הכתב מלא שתי שיטין, פסול, פחות מיכן כשר. כמה הרחיק את העדים מן הכתב ויהא כשר? כדי שיהו ניקרין עמו, דברי רבי. רבי שמעון בן לעזר אומר: מלא שיטה אחת. רבי דוסתיי בי רבי יניי אומר: מלא חתימת שני עדים" (פ"ז הי"א). אם כן, סדרת דעות לפנינו. רבי משתמש בניסוח הכללי החוזר בפרקנו "שיהו ניקרין עמו"; בהקשר של המשניות הכוונה שהחתימה היא חלק מהשטר מבחינת כיוון, ובהקשר של רבי בתוספתא הכוונה שמרחק סביר בין החתימה לשטר אינו פוסל את השטר, ללא הגדרת מרחק מדויקת. לפנינו אותו משפט (קדום) המוסכם על הכול, אבל כל חכם ועורך מעניק לו משמעות אחרת. בנוסף לכך, בתוספתא מובעות שתי דעות בשאלה אם המרחק המותר הוא שורה אחת, או שתי שורות, או מלוא חתימת העדים שהוא מעט יותר משתי שורות, שהרי העדים אינם חותמים במסודר. משנתנו מציגה את ההלכה באופן כללי בלי פירוט משפטי זה.
8עוד מוסיפה התוספתא: "1. גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים פסולין – תתקיים עדות בשאר עדים. 2. גט שכתבו בחמשה לשונות וחתמו עליו חמשה עדים בחמשה לשונות – פסול. 3. נקרע כשר, נתקרע פסול, נקרע בו קרע של בית דין פסול" (פ"ז הי"א). ההלכה הראשונה באה לומר שאמנם בין העדים הכשרים לשטר יש מרחק גדול מדי, אבל אין זה מרחק אלא הוא מלא במילים שאין להן תוקף, וכשר. המשפט השני שייך למשנה הקודמת ולמשנה הבאה. אמנם מותר שהעדים יחתמו בשפה שונה, אך השטר צריך להיות אחיד בשפתו, ולא "כתבו בחמישה לשונות" או שמותר חילוף לשפה אחת (יוונית), אך לא לשפות נוספות, או לריבוי שפות. 45 יוונית היא המתחרה הטבעית לשטרות הארמיים. גם במסמכי מדבר יהודה השטרות בשפה זרה הם ביוונית. ארמית ועברית שתיהן נתפסות כשפה אחת, השפה היהודית. אבל לפחות במסמכי מדבר יהודה שטרות בעברית נכתבו רק בימי המרידות או במחנות המורדים (ראו לעיל פירושנו לפ"ז מ"ה). האפשרות של שטרות בלטינית אינה עולה. במסמכי מדבר יהודה יש גם שטרות בנבטית, שהיא זן רחוק יותר של ארמית. אבל אין בהם שטרות שכתבו יהודים בינם לבין עצמם בלטינית, אף שהשלטון הכיר כמובן בשפה זו, או במצרית דמוטית שרווחה במצרים בתקופה הרומית. סביר שהממצא מייצג את המציאות הלשונית בארץ ישראל. עם זאת, בספרות חז"ל יש גם העדפה של היוונית על יתר השפות הזרות (ראו משנה מגילה פ"א מ"ח, ופירושנו לה). ההלכה השלישית עומדת בפני עצמה והתוספתא מרחיבה בה שהשטר צריך להיות שלם, ולא נרחיב בכך.
9הסברנו את משנתנו בהרחקת העדים מהשטר, וכן משמע מהירושלמי (נ ע"ג), ובעצם גם מהתוספתא שציטטנו, אם כי היא אינה אומרת במפורש שזו הפרשנות למשנה, אבל הירושלמי מביא קטע ממנה כפרשנות למשנה. אבל הבבלי הסביר שאי אפשר לדעת כמה עדים חתומים על איזה שטר, "דלמא גונדלית חתים" (פז ע"ב). גונדל הוא איטר, 46 בבלי, פז ע"ב; סוקולוף, מילון ארמית בבלית, עמ' 270, וראו אוצר הגאונים על אתר. והכוונה שאחד השמות, נכתב בצד השמאלי ששייך אולי לשטר הראשון. כך נוצר שטר שיש לו אולי רק עד אחד או אף שטר ללא עד, בעוד שלשטר השני שלושה או ארבעה עדים.
10לכאורה היה מקום לטעון שלדעת רבי אליעזר, שהחתימה עצמה היא 'רק' ל"תיקון העולם", והשטר כשר בלעדיה, הרי שגם פגמים בחתימת העדים לא יפסלו את השטר. מנגד יש לזכור שבכל עמי הסביבה, וכן בשטרות היהודיים שנמצאו במערות מדבר יהודה מופיעה חתימת עדים. אם כן הנוהג בפועל היה שהשטר היה גם חתום, והדעה שניתן לוותר על חתימת העדים (בטיעון כזה או אחר) נשארה כדעה הלכתית, אך בפועל לא נהגה.
11כל הדיון במשנה הוא בשטר ה'פשוט', בשטר 'מקושר' העדים חותמים מאחור, מספרם גדול יותר, ושפת החתימה בלתי רלבנטית (לא יוצרת בעיות של זיהוי). כמובן, הדיון במשנה משפטי, אך הוא גם משקף מצב שבו 'תעשיית הגיטים' בלתי משוכללת ומדובר במוצר הפשוט. עוד נציין שבשטרות הפשוטים שבידינו 47 כגון נחל צאלים 13, ירדני, אגרות עמ' 134; וכן פפירוס נחל חבר 44, ירדני שם עמ' 113. העדים חותמים מיד לאחר הכתב (כדי לא לאפשר הוספות).