משנת ארץ ישראל על משנה כתובות א:ו

1מן משנה ו ועד משנה ט ערוכות ארבע מחלוקות בין רבי אליעזר ורבן גמליאל לבין רבי יהושע, ובכולן רבי יהושע ממעט באמון שניתן לטענת האישה ואילו רבי אליעזר ורבן גמליאל נוטים לקבל את טענותיה. רבן גמליאל ורבי אליעזר מייצגים את דעת בית שמאי אשר בכל השאלות בהלכה נוטים לצד טענותיה ולרווחתה של האישה, ורבי יהושע הוא מבית הלל אשר נוטים להחמיר בקבלת טענותיה ובאמון לדברי האישה 60 כמו יבמות פ"א מ"ד; פט"ו מ"ב; שם מ"ג; גיטין פ"ט מ"י ועוד. .

2והנושא את [ ה ] אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי – לאחר האירוסין נאנסתי. השורש אנ"ס הוא תנאי, כך להלן במשנה י ובמקומות רבים אחרים. במקרא משמש השורש תפ"ש והוא מיוחד למעשה המיני, אבל "אנס", כפועל וכשם הנגזר ממנו, הוא ביטוי כללי לכל מעשה אלימות, וליתר דיוק ללקיחת דבר של אחר בכוח, כגון "האנס שזרע את הכרם" (כלאים פ"ז מ"ו). עד כאן לגבי "אָנָס" או "אונס" כשם תואר. אבל "נאנס" בסביל זכר הוא כל מי שהוכרח לעשות משהו בכפייה.

3נסתחפה שדך – נשטפה שדך הזרועה, הנזק היה לאחר שארסתני, משבאתי לרשותך, וכתובתי מאתיים זוז. המשנה נוקטת כאן מינוח מתחום קניין הקרקע, "נסתחפה שדך", המביע בהקשרו המקורי כי הקונה אינו יכול לבוא בטענות אל מוכר השדה בשל נזקי מזג האוויר לאחר המכירה 61 יש להעיר כי ביטוי זה כמעט יחידאי בספרות חז"ל, ואין בידינו דוגמה ממשית לשימוש במונח זה בהקשר המקראי. עוד יש להעיר על הקשרו המיני של ביטוי זה, שכן בתחום המיני משמשים ביטויים רבים המציינים כפשוטם ירידת גשם על האדמה. במקרה זה מסמן ביטוי זה פגיעה אלימה במיוחד של הגשם בשדה, וממילא של האנס באישה. לנושא הכללי של שימוש במונחים מתחומים שונים לענייני מין ראו פירושנו לסוטה פ"א מ"א-מ"ב וראו אדמס, מילון המיניות. , זאת בהתאם לתפיסה הקניינית של האירוסין, כפי שעולה מתחילת מסכת קידושין. גם משנה זו מניחה בפשטות שרק עם הנישואין הבעל מגלה שרעייתו אינה בתולה, וזאת כמנהג הגליל. לפי מנהג יהודה שנידון במשנה הקודמת עמד על כך הבעל כבר לאחר האירוסין. לפי מנהג יהודה הייתה המשנה צריכה להיות מנוסחת אחרת במקצת: "המארס את האשה ולא מצא לה בתולים...". בשאלה זו עסקנו במשנה הקודמת.

4והוא 62 בעדי נוסח משניים: והלה אומר. ב-מנ: "וזה". אומר – ובעלה טוען, לא כי אלא עד שלא אירסתיך – לפני שארסתיך נבעלת, והיה מקחי מקח טעות – נשאתיך בחזקת בתולה, והטעית אותי ונשאתיך מתוך טעות, ומכיוון שכך עסקת הנישואין בטלה ואין לך כתובה כלל.

5רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת – אין בידי הבעל ראיה כי נבעלה אחרי אירוסיה ואין טענתו אלא טענת שמא, ואנו מקבלים את טענתה. היא נאמנת ומקבלת את כתובתה במלואה – מאתיים זוז. הבעל אינו טוען שזינתה תחתיו ומוכן להודות שנאנסה, מכאן שהשלכתה המעשית של טענת הבעל היא על חובתו הממונית ולא על איסורה עליו (אלא אם כן הוא כהן) או על העמדתה לדין נפשות. עם זאת, מן הראוי להדגיש שכל העיסוק במשנה הוא בענייני ממון, וההנמקות שאובות מתחום זה, זאת אף שמדובר בהלכות שעיקרן דיני נישואים.

6ורבי יהושע אומר אינה נאמנת ולא מפיה אנו חיים – נוסח כפול זה רק בכ"י קופמן, ובשאר הנוסחאות כך: לא מפיה אנו חיים . כלומר, אין אנו מקבלים את דבריה שנאנסה אחרי אירוסיה כטענה מהימנה.

7אלא הרי זו בחזקת [ בעולה ] עד שלא תתארס הטעתו – לפי הנוסח המקורי בכ"י קופמן וברוב כתבי היד (ללא "בעולה") רבי יהושע מעמיד את האישה בחזקת "עד שלא תתארס הטעתו", כלומר שהטעתה אותו בטרם האירוסין ולא גילתה לו שנאנסה קודם לכן. לעומת זאת, בכ"י פרמה ובכתבי יד נוספים הנוסח הוא "הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו". הוראת דבריו של רבי יהושע לפי נוסח זה היא כי האישה היא בחזקת שנבעלה לפני האירוסין, ואנו מניחים שהטעתה אותו. אין בין הנוסחים אלא הבדל הדגשה – האם החזקה היא על כך שהטעתה אותו בטרם האירוסין או על כך שנבעלה לפני מועד זה ואין לקבל את דבריה, עד שתביא ראייה לדבריה – שנאנסה לאחר אירוסיה ו"נסתחפה שדהו".

8המחלוקת היא רק במקרה שאין העובדות, מתי אבדו בתוליה, ידועות ומוסכמות. אבל שלושת החכמים מסכימים שאם ידע שאין לה בתולים אין לו טענות נגדה, וזו גם ההלכה להלן (פ"ז מ"ז). המשנה אינה מעלה את הטיעון שהנערה אמורה הייתה לדווח ולהתלונן שנאנסה מיד כשהדבר אירע. הטיעון ששתיקתה מהווה עדות כנגדה איננה עולה. אפשר שאין המשנה נכנסת לדיון בפרטים ואכן האישה התלוננה על האונס סמוך למאורע הטראומטי. אפשר גם שהמשנה מגלה הבנה לנפש נערה שאינה רוצה להתלונן בפומבי שנאנסה, ומפרשת את העוול הנורא שנגרם לה כאות קלון חברתי. עוד אפשר שהמשנה אדישה לשאלת הטראומה הרגשית של הנערה. יש להזכיר כי ההלכה מתייחסת לאונס בשני מקרים: אונס של נערה מאורסה ואונס של בת כהן. אין בהלכה התייחסות של ממש לעצם התופעה של אונס, מנקודת מבטה של הנפגעת.

9בשורשיה המשפטיים של המחלוקת נעסוק להלן בסוף משנה ט.