משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יא:ב

1אלמנה בין [ מן ] האירוסין ו בין [ מן ] הנישואין מוכרת שלא [ ב ] בית דין – האישה התאלמנה והיא צריכה לכלכל את חייה. אם היא יבמה תתייבם או תחלוץ, ואם היא סתם אלמנה היא צריכה לקבל את כתובתה או לקבל מזונות מהיתומים, וכמו כן היא זקוקה לכלכלה זמנית עד שהעניינים הללו יוסדרו. המשנה משקפת מצב שבו היו הסדרת חיי האלמנה וההחלטות עשויות להימשך זמן רב. במקביל יש לחץ כבד על המשפחה להסדיר את ענייני הכספים של האלמנה. התוספתא המקבילה עוסקת באישה התובעת את כתובתה (פי"א ה"א), אם כן לא בתביעה סתם עסקינן אלא בכתובתה. הסבר זה חיוני, הרי אין לה בנכסי בעלה יותר מכתובתה. אבל מהמשך המשנה משמע שהמכירה היא למזונות, ואם כן אין כאן רק תביעת כתובה אלא גם תביעת מזונות. המשנה אינה מסבירה באופן מפורש מה האישה מוכרת, ומסתבר שהיא מוכרת מנכסי בעלה לצורך מזונותיה (על כך מדובר בהמשך) ותשלום כתובתה, ובהיקף של כתובתה. המשנה קובעת כי האלמנה זכאית למכור נכסים אלה אף שלא בבית דין, כלומר באופן עצמאי, ללא צורך במסגרת ממסדית. משמעות הדברים היא שהיא תוכל לממש את נכסי בעלה ללא חסמים בירוקרטיים העשויים ליצור סחבת וממילא לפגוע ביכולתה להתקיים בכבוד.

2רבי שמעון אומר מן הנישואין מוכרת שלא [ ב ] בית דין – שהרי היא בבית בעלה וחייבת להמשיך להתפרנס. כפשוטה, כל המכירה היא לצורך מזונות. כן משמע מהמשנה להלן (פי"ג מ"א) שלאישה זכות לשלוח יד לנכסי בעלה לצרכים שוטפים. במשנה ג ובראשונים מתנהלים דיונים מה הדין לגבי מכירת נכסי בעלה לצורך פדיון כתובתה, והרישא של המשנה כפשוטה אינה עוסקת בכך.

3מן האירוסין לא תמכור אלא [ ב ] בית דין מפני שאין לה מזונות [ ו ] כל שאין לה מזונות [ לא תמכור ] אלא [ ב ] בית דין – ההנחה היא שכארוסה מזונותיה עדיין על בית אביה, אם כך אין לה כל עסק עם רכוש בעלה. היא יכולה להמתין עם הכתובה עד שהדברים יתארגנו, ולכן אסור לה למכור אלא בבית הדין. בית הדין משמש כמפקח השומר על רכוש הבעל המנוח. טיעונו של רבי שמעון ברור, וממילא עלינו להסביר מה ראו חכמים לקבוע שגם אלמנה מאירוסין מותר לה למכור שלא בבית דין. אין למשנה זו קשר למנהג יהודה (לעיל פ"א מ"ה). ביהודה נהגו שהארוס חי חיי אישות מזדמנים עם האישה, אך עדיין כלכלתה בבית אביה.

4התוספתא מנמקת: "כשם שאלמנה מוכרת שלא בבית דין כך יורשיה הבאין ברשותה מוכרין שלא בבית דין. רבי שמעון אומר: אלמנה מוכרת שלא בבית דין ואין יורשיה הבאין ברשותה מוכרין שלא בבית דין. אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו אלמנה מוכרת שלא בבית דין? ליפות כחן של יתומין, שלא תבזבז את נכסיהם" (פי"א ה"א). המכירה שלא בבית דין נועדה למנוע השהיות, שאם תמתין לבית דין יימצאו נכסי היתומים מתבזבזים. הטיעון קשה; בית הדין היהודי היה מוסד שאיננו מנוכר לקהילה, והיה זמין בכל עת. דומה שדווקא המכירה בבית דין מגִנה על נכסי היתומים. אפשר שהנימוק מתייחס למשפט הקודם, שיורשיה אינה מוכרים אלא בבית דין כדי להגן על היתומים האחרים. נחזור לעניין זה להלן.

5הירושלמי מסביר ומתרץ: "אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין כו'. מיסבר סבר רבי שמעון במזונות הדבר תלוי, פסק לזון מן האירוסין מוכרת שלא בבית דין, פסק לזון מן הנישואין לא תמכור אלא בבית דין, דברי חכמים, רבי אחא רבי חיננא בשם רבי יוחנן: חס הוא אדם על כבוד אלמנתו בין מן האירוסין בין מן הנישואין" (לד ע"ב). האבחנה שהירושלמי מציע יש בה היגיון, אלא שאיננה כתובה במשנה. לפי פרשנות זו, אם הבעל החל לתת לה מזונות היא מוכרת שלא בבית דין כדי שתוכל להתפרנס "משום מזוני" (בבלי, צז ע"א), אבל אם לא הייתה לה זכות למזונות תמתין עד קבלת הכתובה, ואם רצונה למכור מנחלתו תעשה זאת בבית הדין. רבי אחא מציע כיוון אחר ולפיו הבעל (המנוח) לא היה רוצה שאשתו "תתבזה" בבית הדין ולכן ויתר על פיקוח בית הדין. טיעון זה שהבעל רוצה לחוס על כבוד אשתו (שהוא גם כבודו) מופיע בהלכות אחרות. הבבלי מעמיד טיעון זה במחלוקת (לעניין אחר): "תניא, רבי אלעזר אומר: לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך. במאי קמיפלגי? רבי מאיר סבר: אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, ורבי אלעזר סבר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין" (גיטין מו ע"א, וכן כתובות עד ע"ב; פד ע"א; ערכין כב ע"א-ע"ב). הבבלי מביא נימוק זה גם למשנתנו (צז ע"א). היבט אחר של אותה רגישות הוא המינוח "משום חינא": אדם אוהב את אשתו ואינו רוצה שתתבזה (בבלי, צז ע"ב; עד ע"ב; גיטין מו ע"א). שני הנימוקים הם ניסוחים בבליים; הסוגיה בערכין (כב ע"ב) אומרת שהם היו מקובלים גם על רבי יצחק נפחא שפסק כך באנטיוכיה, אך אין הם מופיעים בירושלמי. בירושלמי מופיע, רק בהקשר של משנתנו, נימוק דומה: "חס הוא אדם על כבוד אלמנתו" (לד ע"ב). הנימוקים בתלמוד הבבלי לא נאמרו לענייננו, אלא הם טיעונים כלליים שהקשרם המקורי איננו ברור והסוגיה מעבירה אותם כרצונה ממקרה למקרה. גם לא ברור מה ההיקף של טיעון זה, הרי משום נימוקים אלו אפשר היה להחליט גם על כפיית כתובה אוטומטית ללא כל בירור. מכל מקום, בירושלמי הטיעון מופיע למשנה הבאה וחל כנראה גם על משנתנו, בצד הטיעון הקודם שהבאנו משם הירושלמי.

6לפנינו, אפוא, שלושה הסברים. בתוספתא נועדה המכירה שלא בבית דין למנוע השהיות, שאם תמתין לבית דין יימצאו נכסי היתומים מתבזבזים. התוספתא רואה, אפוא, בהיתר זה צעד חריג ותקנה מיוחדת, ובעצם האישה צריכה להמתין לבית דין. גם הבבלי מסכים להנחה משפטית זו, ולדעתו הפטור מבית דין הוא משום היחסים המיוחדים בין בעל לאשתו. הירושלמי, לעומת זאת, רואה בכך צעד חיוני לניהול חיי האישה. אפשר שיש במשנה מרכיב של קנס. לאישה מגיעה הכתובה. אם יורשי הבעל אינם מתארגנים במהירות האישה רשאית לנקוט צעדים חד צדדיים, אפילו ללא פיקוח, ורבי שמעון דורש פיקוח של בית הדין. לפי הסבר זה המשנה שלנו היא חלק מגישה הלכתית הרוצה לסייע לאישה לגבות את כתובתה או את מזונותיה במהירות 5 וראו לעיל פ"ח מ"ז, שם ראינו גישה דומה. . בדרך זו מדרבנים חכמים את המשפחה לסיים במהירות את קביעת ההסדרים להחזקת האישה. גם אם מטרת ההלכה היא כאחד ההסברים שלפנינו, הרי שכתוצאה ממנה המשפחה מדורבנת לפעול במהירות.

7נימוק דומה ראינו לגבי זכויות שומרת היבם. שומרת יבם גם היא אלמנה, אלא שהיא חייבת בחליצה או בייבום. במשנה לעיל שנינו: "שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודין בית שמי ובית הילל שהיא מוכרת ונותנת וקיים..." (פ"ח מ"ו; יבמות פ"ד מ"ג). "מודים בית שמאי" משום שבהמשך יש מחלוקת בין הבתים לעניין אחר. המשנה הנזכרת מסכימה עם משנתנו בכך שהאלמנה מוכרת, היא שונה בכך שאיננה מפרטת את מנגנון המכירה – בבית דין או שלא בבית דין. במיוחד הדברים בולטים בדברי רבי שמעון כאן. הוא תולה את ההיתר למכור בחובת מזונות, ושומרת היבם אינה זכאית במזונות אלא לזמן קצר בלבד, ואילו במשנה הנזכרת שומרת היבם זכאית למכור נכסים שנפלו לה, כלומר לא את כתובתה אלא נכסים שלה. אפשר שיש להבחין בין נכסים שנפלו לה לבין כתובתה. אלא שלדעתנו המשנה הנזכרת עוסקת בנכסים שנפלו לה, משום שאין לה כתובה (הרי היא מחכה לייבום), ולכן עסקה המשנה בנכסים שנפלו לה. משנתנו עוסקת בסתם אלמנה ובכלל זכויותיה: לכתובה, למזונות ולנכסים שהביאה עמה ושנפלו לה. המשנה הנזכרת משקפת שלב קדום יותר, מימי בית שמאי ובית הלל, שבו בית הדין עדיין איננו בעל סמכות. משנתנו, לעומת זאת, משקפת התארגנות מובהקת יותר ומערכת ממוסדת יותר, מדור אושא, שבה כבר אפשר להטיל את הניהול הכספי על בית הדין המקומי. או אולי יש לנסח שחכמים רוצים לערב את בית הדין שלהם בנושא זה ולהטיל עליו אחריות זו וכוח זה.

8בכך מצטרפת משנתנו לעדויות על מקומו הגדל והולך של בית הדין בניהול השוטף של חיי הפרט. בית הדין איננו רק פוסק בדיעבד, או מכריע בשאלות עקרוניות, אלא מנהל כספי האמור למנוע היווצרותן של מחלוקות. משנתנו הנה חלק ממגמה זו בעצם העלאת האפשרות של מעורבות בית הדין, אף על פי שבפועל המשנה מכריעה כי ברובם הגדול של המקרים אין צורך במעורבות בית הדין 6 ראו על כך במבוא למסכת נדרים. .