משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יא:ג
משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Ketubot 11:3
Open in the reader →1מכרה כתובתה או מקצתה – כפי שכבר ראינו (פ"ט מ"ז), הכתובה שימשה כמעין מקור לאישה במקרה שאין בידיה להתפרנס באופן המקובל. כאן מדובר באלמנה אשר כדי להשיג כספים זמינים מכרה את כתובתה. ייתכן כי מדובר במכירת הכתובה עצמה – כלומר מכירת זכות הכתובה שלה לאחר. אולם ייתכן, וכך נתפרשה המשנה, כי מדובר באישה שמכרה מנכסי בעלה (כבמשנה הקודמת) כנגד חובת היורשים לתת לה את כתובתה.
2משכנתה או מקצתה [ נתנה {בדפוס נוסף כתובתה } לאחר או מקצתה ] – או שהאישה משכנה את זכויות הכתובה או העניקה אותן לאדם אחר ללא תמורה כספית – לא תימכור את השאר אלא [ ב ] בית דין – מכיוון שערך כתובתה בלתי ידוע הרי שהוצאתו דורשת זהירות ובדיקה מוקדמת, וחכמים אומרים מוכרת היא אפילו ארבעה וחמשה פעמים – מוכרת לשיעורין, בחלקים. בכך הם חולקים על דברי תנא קמא "מכרה... מקצתה".
3ומוכרת למזונות שלא [ ב ] בית דין וכותבת למזונות מכרתי – אין צורך בניהול של בית דין, אבל יש צורך ברישום מדוקדק שיבדיל בין מכירת חלק מהכתובה למכירת שדה למזונות, מכירה שאינה פוגעת בכתובה. נראה כי משפט זה כבר איננו מדברי חכמים אלא הוא אף על דעת תנא קמא. המחלוקת במשנתנו, אם כן, היא על מכירת הכתובה בלבד ולא על מכירת נכסים לצורך מזונות.
4וגרושה לא תמכור אלא [ ב ] בית דין – התלמודים מפרשים את המשנה לשיטתם. במשנה הקודמת אין לגרושה זכויות יתר ואין אדם חס על כבוד גרושתו, ומי שסבור שגם עליה הוא חס יאמר גם כאן שהדין במשנה חל על גרושה. כך קובע הירושלמי: "רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן רבי הילא בשם רבי לעזר, כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו. דאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי לעזר, 'מבשרך לא תתעלם' – זו גרושתו" (לד ע"ב). גם הבבלי מביא דעה זו ורואה בכך נפקא מינה בין מי שאמר "משום חינא" (אין לגרושה חן) לבין מי שאמר ש"לא תתבזה אשתו", שהוא דואג גם לכבוד גרושתו (צז ע"ב). ברור ששני התלמודים מביאים דעה החולקת על משנתנו, בשם התנא רבי אליעזר.
5לפי הסברנו, בגירושין אין חכמים נוקטים אותה מדיניות הכופה על המשפחה לסיים במהרה את תהליכי קבלת ההחלטות בדבר האלמנה. אדרבה. הגירושין יוצרים התחייבות כספית מתוכננת, ואין צורך בהתערבות מיוחדת לכפות על הבעל להסדיר את הכתובה. מההחלטה משתמעת גישה אוהדת פחות כלפי הגרושה. בניגוד לאלמנה, שהיא קרבן של האירועים, הרי שהגרושה היא בעל חוב רגיל, ואין לה זכויות יתר. זאת ועוד. לגרושה יש גרוש חי, והוא מנהל את הנכסים, והוא גם דואג לבניו, ולכאורה מפליא שהיא תוכל בכלל למכור מנחלתו, אבל לאלמנה אין בעל ועליה לנהל את חייה ואת חיי יתומיה גם בהיעדרו.
6בתוספתא מובאת השלמת ההלכות: "1. אלמנה שתובעת כתובתה, והיורשים אומרים לה התקבלת כתובתיך. עד שלא נשאת, הן צריכין להביא ראיה 7 לאפשרות זו, שהאישה קיבלה את כתובתה לפני הנישואין, או שחתמה על כך ובכך ויתרה על כתובתה, ראו לעיל פ"ה מ"א. שנתקבלה כתובתה. משנשאת, צריכה להביא ראיה שלא נתקבלה כתובתה 8 הנחת התוספתא מתבססת על הנוהג המגובה גם בנוסח הכתובה, "שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי" (יבמות פט"ו מ"ג). כל עוד לא נישאה מחדש, המצב השכיח הוא שהיא לא נטלה את כתובתה; מרגע שנישאה מחדש ההנחה היא שהיא דאגה לקבל את דמי כתובתה עם נישואיה. . 2. מכרה כתובתה, משכנה כתובתה, עשת כתובתה הפותיקי, אבדה מזונותיה. רבי שמעון אומר אפילו מכרה מקצת, אפילו משכנה מקצת, אפילו עשת מקצת כתובתה הפותיקי, אבדה מזונותיה. אין צריך לומר לאחר מיתת בעלה, אלא אפילו בחיי בעלה 9 מקבילה חלקית בבבלי, צז ע"ב. . 3. וכותבת אילו לכתובה מכרתי ואילו למזונות מכרתי, דברי רבי יהודה, רבי יוסה אומר מוכרת וכותבת סתם, לכך כוחה יפה" (פי"א ה"א). שלוש הלכות כאן. הראשונה עוסקת בשאלה מה קורה כאשר יש ויכוח עובדתי האם האלמנה כבר קיבלה את כתובתה, או את חלקה, והאלמנה אומרת שלא קיבלה. השנייה עוסקת בשאלה האם לפוגמת כתובתה יש זכות למזונות, והשלישית 10 וכן ירו', לד ע"ב. מביאה מחלוקת על משנתנו. רבי יהודה מביע עמדה הקרובה למשנתנו, בהבחנה שבין מכירת הכתובה ובין מכירת המזונות; רבי יוסי חולק ואומר שהאלמנה איננה חייבת אפילו בפיקוח, ונותן לאישה אפשרות למכור מבלי להתחייב על המטרות. באופן כזה תוכל האישה לטעון תמיד שמכרה למזונות ולפיכך תהיה זכאית לכתובתה.
7לסיכום, שתי נקודות מרכזיות עומדות בבסיס מחלוקות התנאים:
8א. מכירה בבית דין או שלא בבית דין (בכך התוספתא איננה עוסקת, וסתם מכירה היא שלא בבית דין):
91. תמיד מוכרת לבד (חכמים במשנה ג).
102. מוכרת שלא בבית דין, למעט אלמנה מן האירוסין ויורשי האלמנה המוכרים בבית דין בלבד (רבי שמעון במשנה ב).
113. מוכרת שלא בבית דין, למעט הפוגמת בכתובתה, הזקוקה למכור את היתר בבית דין (תנא קמא במשנה ג).
12ב. הכרזה על מהות המכירה:
131. יש צורך בהכרזה האם המכירה היא לכתובה או למזונות (רבי יהודה בתוספתא, ומשתמע ממשנתנו).
142. אין צורך בהכרזה על מטרת המכירה (רבי יוסי בתוספתא).