משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יא:ד

1המשנה ממשיכה בדיון במקרים של מכירת קרקע על ידי האישה כנגד הכתובה. להלכות שבמשנה זיקה עמוקה לדיני אונאה המפורטים בפרק הרביעי של מסכת בבא מציעא. על פי עקרונות ההלכה התלמודית מבחינים בין שלוש רמות של עסקאות שהמחיר בהן היה מוטעה: עסקאות התקפות ואין מחזירים את הפער; עסקאות התקפות אך על הצד שהרוויח שלא כדין להחזיר את ההפרש ("אונאה"); עסקאות המתבטלות כליל עקב הפער ("מיקח טעות"). אולם במקורות התנאיים אין הבחנה כזו. המשנה בבבא מציעא מתארת סף של פער בין מחיר השוק ובין הסכום שנלקח בפועל אשר ממנו ומעלה רשאי המתלונן (הקונה או המוכר) לבחור בין ביטול העסקה לבין קבלת ההפרש.

2מבין השיטין של משנתנו עולה חשש שמא תמכור האישה במחיר נמוך מדי, והמשנה באה להטיל עליה אחריות בתחום זה.

3אלמנה שהיתה כתובתה מאתים – כתובה רגילה, מכרה שווה מנה במאתים – היא מכרה קרקע שערכה מנה במחיר גבוה של מאתיים זוז. השאלה היא של מי הרווח הנובע מהמכירה הרווחית. האם הרווח שלה ויש לה עוד זכות לחצי כתובה, או שהבעל התחייב לתת לה מאתיים והרי קיבלה מאתיים וקיבלה בכך את כל כתובתה, או שווה מאתים במנה – מכרה את כל הקרקע שהייתה "שווה" מאתיים בחצי מחיר. בהתאמה, השאלה היא האם הבעל או יורשיו צריכים לשאת בכך שמכרה במחיר נמוך מדי, או שמא עצם האפשרות שהייתה לה למכור במאתיים מספיקה כדי לקזז מכך את כתובתה, נתקבלה כתובתה – כלומר, האישה אינה יכולה לתבוע עוד את דמי כתובתה מבעלה או מיורשיו. המשנה אינה עוסקת כאן במקרה הפשוט שבו מכרה האישה את הקרקע השווה מאתיים במחירה המדויק. ברור כי המשנה מניחה שבמקרה זה המכירה נתפסת כחלף הכתובה. המשנה דנה במקרים הסבוכים יותר.

4לכאורה עשויות להיות אפשרויות מספר לפסיקת הלכה במקרים שבמשנה:

51. האישה מרוויחה תמיד.

62. יורשי הבעל מרוויחים תמיד.

73. הולכים אחר השווי ה"אמִתי" של הקרקע; אם מכרה במחיר נמוך יותר היא הפסידה, ואם מכרה במחיר יקר יותר היא הרוויחה.

84. הולכים אחר סכום המזומנים שהיא קיבלה. אם קיבלה מאתיים הרי שקיבלה את כתובתה, ואם קיבלה מאה יש לה זכות לעוד חצי כתובה.

95. המכר בטל תמיד, מפני שיש כאן פער בלתי מידתי בין הערך ובין המחיר בפועל.

106. אם האישה מפסידה (מכרה בפחות מהשווי) המכר בטל, כדי להגן עליה מפני רמאים.

11המשנה פוסקת לפי הגישה השנייה שיורשי הבעל מרוויחים. זו כאמור גישה שאינה לכידה מבחינה משפטית. עמדה זו מוסברת בבבלי על ידי הקביעה שבעל המעות (במקרה זה הבעל או יורשיו) מרוויח תמיד: "כאן שנה רבי הכל לבעל המעות" (צח ע"ב) 11 המונח "כאן שנה רבי" הוא מונח בבלי המובא פעמים אחדות ומטרתו לעמוד על העיקרון העומד מאחורי המשנה, שרבי הוא עורכה. ביטויים קרובים ישנם אף בירושלמי, עיינו אפשטיין, מבוא, עמ' 811-810. . הסבר נוסף עשוי לחשוף את המגמה שבמשנה זו: במכירתה האישה פועלת מחוץ למסגרת הנורמטיבית של קבלת הכתובה מהיורשים. במקרה זה ידם של היורשים על העליונה – אין לגרום להם הפסד בשל יזמתה מחד גיסא, ואין עניין שישלמו לה תוספת אם קיבלה את הסכום המלא שהגיע לה מאידך גיסא.

12היתה כתובתה מנה – אלמנה, או מי שאינה בתולה, מכרה שווה מנה ודינר – קרקע ששווייה מנה ודינר, כלומר שמכרה יותר מכתובתה, [ ב ] מנה – וקיבלה רק מנה, מכרה בטל – היא מכרה מה שאינו שייך לה, ועל כן על הקונה להחזיר את הנכס לבעלים ועל האישה להשיב לקונה את כספו, אפילו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשין מכרה בטל – אפשר להסביר את ההלכה על בסיס משפטי. מכיוון שלא היה בסמכותה למכור את הנכסים, שהם יקרים מכתובתה, הרי שהקניין בטל מעיקרו, ללא קשר לתום לבה או לכוונותיה. ברם, הסבר זה "טוב מדי" ואינו מסביר את עמדתו החולקת של רבן שמעון בן גמליאל. זו אמנם שאלה, אך אין היא דוחה את הפירוש כפי שנסביר את רבן שמעון בן גמליאל להלן. עם זאת, יכול להיות שאנו שוגים בחפשנו אחר הסבר שיהיה רק משפטי. אולי יש לבחון גם נתיב הסבר אחר שלפיו יש בהלכה זו מרכיב של קנס על האישה, אך גם הגנה עליה מפני קונים רמאים. אלא שאילו זה היה הנימוק הרי שהמכר היה בטל גם אם מכרה של מאתיים במנה (אפשרות 5 לעיל). במקרה זה מופעל מרכיב של קנס, כאילו מענישים את האישה על שמכרה יותר מחלקה. יש גם להבין שמכירת אדמה במחיר הכתובה היא נזק לבעלה. אולי הוא היה מצליח לשלם את החוב מבלי למכור את נחלת אבותיו, אבל אם מכרה קרקע יותר מהחוב שחייב לה גרמה לו נזק בלתי הפיך ובלתי מידתי, שכן הכסף שתחזיר לו אינו שווה ערך כמו נחלת אבותיו. נימוק של נזק בלתי מידתי לו וקנס לה מזינים זה את זה. במקרה זה ההסבר המשפטי מספק, אבל אין לו עדיפות על דרך ההסבר האחרת הפחות משפטית. [ רבן ] שמעון בן גמליאל אומר לעולם מכרה קיים עד שיהא שם כדי שתשייר בשדה בית תשעת קבים ובגנה בית חצי קב וכדברי 12 האות כ' בתחילת המילה באה להדגשה, והנוסח "כדברי רבי פלוני" או "כדברי חכמים" רגיל במשנה, כגון שקלים פ"ד מ"ז; יבמות פ"ד מי"ג; אהלות פ"ט מי"ד ועוד. במקרה מפורסם אחד התפרשה האות כ' בתחילת מילה ככ"ף הדמיון, שלא לצורך (בבלי, ברכות כח ע"א), וכן בהגדת הפסח: "אמור לו כהלכות הפסח...". רבי עקיבה בית רובע 13 התוספתא משלימה: "לפיכך אם פחתה או הותירה אין לה אלא כשער שמכרה" (פי"א ה"ג). – רבן שמעון בן גמליאל טוען שאמנם אין לאישה זכות למכור יתר על כתובתה, אבל מחירה של קרקע הוא מושג גמיש ובלתי קבוע. רק בעת המכירה מתברר מה ערכה בתנאי השוק. לכן המגבלה היחידה היא שהאישה לא תמכור את כל השדה, אבל אם מכרה מעבר לחוב שחייבים לה, עליה רק להחזיר ממון.

13"גינה" בלשון חכמים היא חלקה חקלאית קטנה שמעובדת באופן אינטנסיבי ומצויה לרוב בסמוך לאזור המגורים. זאת בניגוד ל"שדה", המצוי מחוץ לתחום המגורים, ול"חצר", שאינה מיועדת לגידול חקלאי 14 ראו נספח א למסכת שבת. . המשנה רומזת להלכה אחרת מתחום קניין הקרקעות: " 'בית כור עפר אני מוכר לך, מדה בחבל': פחת כל שהוא – ינכה, הותיר כל שהוא – יחזיר. אם אמר 'הן חסר הן יתר', אפילו פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה – הגיעו. יותר מכאן – יעשה חשבון. מה הוא מחזיר לו? מעות, ואם רצה מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות? לייפות כחו של מוכר, שאם שייר בשדה בית תשעה קבין, ובגינה בית חצי קב, וכדברי רבי עקיבא בית רובע, מחזיר לו את הקרקע. ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר, אלא את כל המותר" (בבא בתרא פ"ז מ"ב). המשנה בבבא בתרא עוסקת במכירת קרקעות, ומחייבת הסבר רחב.

14המשנה הזאת והמשניות הבאות מציעות שיטות מספר לקביעת גודל השדה הנמכר. השיטה הראשונה היא מכירה לפי גודל השטח; "בית כור עפר" (30 בית סאה) 15 הסאה היא 50 על 50 אמה. גודל האמה שנוי במחלוקת (ראו הנספח למסכת פסחים). אם נשתמש באמה של 56 ס"מ הרי שבית סאה הוא 784 מ"ר. הוא דוגמה לכך. למכירה נוספה ההתניה היא "מדה בחבל אני מוכר לך" (משנה, בבא בתרא פ"ז מ"ג). לכאורה פשוט הדבר שאם מכר לו שדה לפי חישוב שטח הרי שאם יש בשטח הנמכר פחות קרקע יוסיף לו שטח, ואם הוא גדול יותר יקבל המוכר חלק מהשטח. ברם, בפועל נמכר שדה מסוים שיש לו גבולות ידועים. לעתים לחלקה כזאת היה שם מזה דורות, וקביעת הגודל שלה היא חלק מהשטר, ונאמרה רק לשם הבהרה. אם כן, למעשה שתי שיטות לפנינו: מכירת נחלה הידועה לפי כינויה, ומכירת שדה ידוע עם ציון שטח והתניה.

15השיטה השלישית היא מכירת שדה ידוע עם התניה אבל עם הסתייגות "הן חסר הן יתר", כלומר מידה באומדן. בכל המקרים הללו קביעת הגודל הרשומה בשטר לא באה לקבוע כמה קרקע בדיוק נמכרה. המכירה חלה על שדה שמידותיו ידועות, הגודל מהווה חלק מההסכם, והוא קובע את המחיר, אבל גבולות השדה ידועים או מתוארים בצורה אחרת.

16אבל אם הפער בין הגודל האמִתי לגודל הרשום הוא יותר מרובע לבית סאה מחייב הדבר התחשבנות הדדית, ואם השדה גדול יותר הקונה חייב להוסיף למחיר בהתאם, ואם הוא קטן יותר המוכר חייב להחזיר לו חלק מדמי המכירה בהתאם. בסאה 6 קבין, ובכל קב ארבעה רובעים. אם כן, סטייה של אחד חלקי 24 (פחות מ- 4%) מהווה הפרה של התנאי, אף על פי שנאמר "הן חסר הן יתר". אבל אם הפער בין הגודל הנקוב לבין הגודל האמִתי מגיע לכדי שדה של בית תשעה קבין (בית סאה וחצי – כ- 1.176 דונם), ובגינה חצי קב שהוא כ- 65 מ"ר, הרי שהמכר בטל, וכאמור רבי עקיבא מקטין את מידת הגינה לרבע קב שהוא כ- 33 מ"ר. שטח אדמה בגודל כזה נחשב לשדה עצמאי, ואם הוא הפער בין הנקוב בשטר לבין המציאות השטר בטל, שכן שטח כזה איננו טעות נסבלת אלא מבטל את המכירה.

17מידות אלו מופיעות בהקשר נוסף. שני שותפים בשדה הרוצים לחלק את נחלתם רשאים כמובן לעשות כן, ואף אחד מהם איננו רשאי למנוע את חלוקת השותפות, כל זאת בתנאי שלכל אחד מהם יישאר שדה של ממש. לפיכך המשנה קובעת: "אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה. רבי יהודה אומר: עד שיהא בה תשעת חצאי קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה. ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה. רבי עקיבא אומר: בית רובע. ולא את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה. זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו – חולקין, ואם לאו – אין חולקין" (בבא בתרא פ"א מ"ו, ומקבילה חלקית בתוס', בבא מציעא פי"א ה"ט). אם כן:

18חצר – מינימום ארבע אמות (והתלמודים קובעים מינימום של 8 אמות) 16 ירו', יג ע"א; בבלי, יא ע"א. ארבע אמות ועוד ארבע אמות ה"שייכות" לכל פתח. .

19שדה מינימלי הוא בן תשעה קבין (1.176 דונם), ולדעת רבי יהודה חצי מזה (588 מ"ר).

20גינה מינימלית היא חצי קב (65 מ"ר), או חצי מזה (33 מ"ר).

21התוספתא מוסיפה הגדרה נוספת: "כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה" (בבא מציעא פי"א ה"ט), כלומר כדי שניתן יהיה לעבד את השדה בצורה סבירה, ואיננו יודעים באיזו מידה התלמוד תומך בהגדרה זו. בהמשך המשנה בפרק ז של בבא בתרא (בעניין תקפות המכירה) מובאים דברי בן ננס שסטייה במחיר של שישית מחייבת התחשבנות, וסטייה קטנה יותר "הגיעו", כלומר הלוקח מקבל את הקרקע בין אם הרוויח בין אם הפסיד. עמדה זו הופכת את דיני הפקעת המחיר בקרקעות לדומים לאלו של מטלטלים (בבא מציעא פ"ד מ"ב, ולהלן מ"ה).

22הכללים במשנה מעידים על הקפדה יתרה במכירת קרקעות ועל ערכה הרב של הקרקע. בדרך כלל גודל השדה הרשום איננו מהווה אלא כלי נוסף, הבא ללוות את תיאור השדה שהוא יחידה ידועה. אם בשטר נאמר שהמכירה היא באומדן, הרי שהלוקח והמוכר קיבלו על עצמם סטייה של עד 4%, ובתנאי שהסטייה לא תכלול שדה של ממש אלא רק שאריות שדה. סטייה יחסית גדולה יותר מחייבת התחשבנות כספית מחודשת (בהתאמה לסטייה), וסטייה בשטח שיש בו כדי "שדה" עצמאי מבטלת את המכר. במשנתנו ישנה מחלוקת האם להחיל כאן את דיני הסטייה במחירים מעסקאות רגילות. עמדת תנא קמא היא שבסמכותה של האישה למכור את הנכסים השווים לכתובתה בלבד. מכיוון שכך, כל מכירה מעבר לכך בטלה בשל היעדר סמכות. רבן שמעון בן גמליאל, לעומת זאת, רואה את הדברים אחרת. בעיניו קיים מרווח סטייה סביר המועתק מדיני המכירה הרגילים ומבוסס על כך שקרקע נמכרת ביחידות שטח שלמות. לפיכך, אישה שמכרה קרקע השווה מעט יותר מכתובתה עשתה זאת בסמכות, והמכר תקף. רק אם היא מכרה את הקרקע באופן שניתן היה לגרוע מהחלקה הנמכרת יחידה עצמאית ועדיין לכסות את הכתובה, המכר בטל. במילים אחרות, תנא קמא קובע את הדין על פי אמת המידה של ערך הקרקע וסמכות המכר, ואילו רבן שמעון בן גמליאל פוסק על פי דרכי המכירה והלכות הסטייה מהמחיר.

23אנו שומעים ממשנתנו שלקרקע יש מחיר קבוע. סטייה ממנו היא טעות או רמאות. המשנה מדברת על סטייה גדולה, של 100% (של מנה במאתיים), וייתכן שבסטייה קטנה יותר יהא הדין שונה. נדון בכך להלן במשנה ה.

24עד עתה עסקנו בחוק שעל פיו אדם רשאי ויכול למכור את אדמתו. ברם, מערכת החוקים איננה מעידה האם אפשרויות המכירה נוצלו. עדיין אין לנו ראיה כי אכן הייתה ניעות קרקעית כזו או אחרת. מנהג הקצצה (עיינו פירושנו לפ"ט מ"א) מעיד כי מכירת קרקע הייתה גם נדירה וגם מגונה. הגינוי אינו רק פרי האוטופיה הכלכלית של חכמים שעסקנו בה, אלא נפוצה הייתה בציבור הרחב ומעוגנת ביחס העמוק בין הקרקע לנחלת אבות. מנהג הקצצה נעלם כנראה אחרי החורבן, במהלך דור יבנה בערך. על כל פנים, חכמי דור אושא (180-135) כבר אינם מכירים אותו. מותר לשער שהזעזוע היישובי שהתחולל עקב מרד החורבן הוא שהביא לביטולו של המנהג. יש מקום לשער שהרס יישובים ותנועות הגירה פנימיות הפכו את האיסור על מכירת קרקע לאנכרוניסטי. הצטרף לכך השינוי במבנה המשפחה. המשפחה המורחבת פינתה את מקומה למשפחה הגרעינית, וממילא התרוקן המונח "נחלת אבות" מתוכנו וממטענו הרגשי.

25מכירת קרקע הפכה נוהג רווח, ובשטרות מדבר יהודה מצוי מספר גדול יחסית של שטרות מעין אלה. אזור עין גדי מתאפיין גם בתהליכים ברורים של הגירה פנימית בין היישובים שלאורך ים המלח, ומכירת קרקעות היא בת לוואי טבעית למעבר תושבים מיישוב למשנהו.

26עם כל זאת, נראה שעדיין לא הייתה הניעות הקרקעית רבה. ראינו כי עדיין השדה הוא מונח קבוע, ולחלקות שמות פרטיים קבועים. חלקות נקראות על שם בעליהן שנים אחרי שנמכרו. קריאת נחלות על שם אנשים משקפת, מן הסתם, חברה שבה הניעות מועטה והנחלות נקשרות למשפחות המחזיקות בקרקע דורות רבים. גם העדויות המעטות על סימון גבולות של חלקות שנידונו לעיל מצטרפות לראיות על יציבות וקביעות, ומכירת הקרקע הייתה כנראה נדירה הרבה יותר ממה שמשתמע מהממצאים המשפטיים.

27היתה כתובתה ארבע מאות – פי שניים מהסך שהוא חובה. כפי שראינו, כתובותיהן של בנות כוהנים ובנות עשירות היו על סך זה. במקרה שלנו (פ"ה מ"א) סך ארבע מאות בא לדוגמה בלבד, ומכרה לזה מנה ולזה מנה – מכירה בערך האמִתי של הקרקע, ולאחרון יפה מנה ודינר – כאן היא הפריזה ומכרה שטח נוסף שאיננו שלה, מנה של אחרון בטל ושל כולם מכרן קיים – לפי שיטת חכמים במשנה, אבל ביטול העסקה האחרונה איננו פוגע במכירות הראשונות שהיו תקינות.