משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יא:ה

1שום הדיינים – במשניות ב-ג דובר על מכירה בפיקוח בית הדין. עתה המשנה מסבירה כיצד מתבצע פיקוח זה. המשנה איננה תלויה בהכרח במשניות הקודמות, אלא עומדת בפני עצמה. בית הדין עשוי למכור קרקעות במקרים נוספים של גבייה בכפייה, מכירת נכסי יתומים ומקרים דומים אחרים. אבל העורך צירף נושא זה לפרקנו כדי להבהיר את מנגנון המכירה בבית דין.

2שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל – משנתנו עוסקת בדין "אונאה" שנדון בעיקר במשנת בבא מציעא (פ"ד מ"א-מ"ט). במסגרת זו נקצר בדברים, ואם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך במסכת בבא מציעא. במכירה רגילה של מטלטלין סטייה ניכרת במחיר מזכה את הקונה או את המוכר בזכות לביטול המכר או להשבת הפער, כאמור בפירושנו למשנה הקודמת. הנחת המשנה היא שלכל חפץ יש מחיר שוק קבוע, ולכן סטייה ממנו היא מכירה בטעות, או אפילו רמאות. על כן הלכה זו איננה חלה על תגר שהוא מומחה, ואם הרבה במחיר סימן שהייתה לו סיבה לכך (משנה, בבא מציעא פ"ד מ"ד ועוד) 17 בבבלי, בבא מציעא מט ע"ב, מתנהל דיון האם גם למוכר זכות להחזרת המיקח, זאת בניגוד למשנה, פ"ד מ"ד, האומרת בפשטות שזכות החזרה היא של המוכר והלוקח. ההבדלים משקפים הבדלי דעות או הבדלים ברמת המסחר, האם סתם מוכר נחשב ל"מומחה" (כמו התגר) או שהמוכר הוא סתם אדם שמכר באופן מזדמן. שאלות אלו נוגעות לטיב חיי הכלכלה בתקופה, ולא נרחיב בכך. מכל מקום, בתוספתא בבא מציעא פ"ג הט"ז זו מחלוקת תנאים (האם רק לקונה הזכות או שגם למוכר הזכות לחזור בו). .

3דין אונאה, כפי שהוסבר בפירושנו למשנה הקודמת, איננו חל על קרקעות, עבדים ושטרות (בבא מציעא פ"ד מ"ג). התלמודים מוסיפים לרשימה: "תני רבי יודה אומר אף ספר תורה, בהמה ומרגלית אין להן אונאה. ספר תורה אין קץ לדמיו. בהמה ומרגלית צריכין לזווגם. אמרו לו והלא הכל אדם רוצה לזויג?! תני רבי יודה בן בתירה אומר סייף וסוס ותריס במלחמה אין להן הונייה" (ירו', בבא מציעא פ"ד ה"ח, ט ע"ד; בבלי, נח ע"ב). ספר תורה אין לו אונאה, כי אין קצבה למחירו. בשפה מודרנית: חלים עליו חוקי ההיצע והביקוש, ומי שאין לו ישלם במחירו הון רב. בהמה ומרגלית אין להם מחיר משום שאינם נמכרים כחפץ בודד, ועל כך חכמים חולקים. רבי יהודה בן בתירא מוסיף את כלי הנשק, ששוב מחירם משתנה בשעת מצוקה. עוד מן הראוי להעיר שסוגיית הבבלי במקום אחר מתחבטת האם הכוונה שהמיקח בטל או שאין להם אונאה (כלומר שאין לנפגע זכות לקבל חזרה את ההפרש). עוד ראינו לעיל את עמדתו של בן ננס שגם לקרקע יש למעשה דין אונאה, אם כי הוא איננו מכונה כך (בבא בתרא פ"ז מ"ג). המשנה איננה מסבירה מדוע אין לקרקעות דין אונאה. כנראה אין זה משום שלקרקעות אין מחיר קבוע, שהרי ראינו שיש להן מחיר קבוע, אלא שקרקע כה חשובה עד שסטייה קטנה יותר מבטלת את המיקח 18 כפי שעולה מפירושי שני האמוראים בבבלי, בבא מציעא נז ע"ב. .

4במשנת בבא מציעא יש מחלוקת על גובה האונאה (שבעטייה המיקח עשוי להתבטל): "1. האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח 19 ארבע מעות כסף במקום שיש בסלע 24 מעות. המשנה רומזת גם למערכות אחרות שהילכו בשוק שבהן במנה יותר סלעים או פחות, ובסלע יותר מעות או פחות. ראו, למשל, חולין פי"א מ"ב ומקבילותיה. . 2. עד מתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. 3. הורה רבי טרפון בלוד האונאה שמנה כסף לסלע, שליש למקח, ושמחו תגרי לוד. אמר להם: כל היום מותר להחזיר. אמרו לו: יניח לנו רבי טרפון במקומנו, וחזרו לדברי חכמים" (פ"ד מ"ג).

5אם כן שתי דעות לפנינו, האם האונאה היא שישית או שליש. בן ננס שאת דבריו הבאנו לעיל ומשנתנו מניחים שהאונאה היא "שתות", כלומר שישית.

6כל דין אונאה משקף שוק רדום שהמסחר בו מועט. בשוק פתוח אין לחפצים מחיר קבוע אלא הם נתונים לחוקי ההיצע והביקוש. אם המוכר מכר בזול סימן שהייתה לו סיבה, ואם הלוקח קנה ביוקר – גם לו הייתה סיבה מספקת 20 לדיון כללי על מבנה הכלכלה בתקופה ראו ספראי, הכלכלה. .

7משנתנו קובעת שדיני האונאה חלים גם על בית הדין. לפי פשוטה של המשנה מדובר במטלטלין, שהרי בקרקעות דין האונאה שונה, ולהלן נאשש טיעון זה. עם זאת אפשר שהמשנה איננה מכירה בהבדל שבין קרקעות למטלטלין, בדומה לעמדת בן ננס שסטייה של "שתות" היא סיבה לחזרת מיקח אף בקרקעות. אלא שאז ניצור, באופן מלאכותי, מחלוקת בין המשניות.

8אמר רבן שמעון בן גמליאל – גם כאן בדפוס: "רבן שמעון בן גמליאל אומר". בדרך כלל מקובל שהניסוח "אמר רבי פלוני" באמצע משנה מסמן לנו כי המשנה עד כה הייתה בשיטתו של אותו החכם וכאן הוא מוסיף ומעיר באותו עניין. לעומת זאת, הניסוח "רבי פלוני אומר" מובן בדרך כלל כהצגת עמדה החולקת על עמדת התנא האנונימי שדיבר עד כה 21 אפשטיין, מבואות, עמ' 127. . נראה כי כאן בנוסח כתבי היד אין הדברים עולים בקנה אחד עם הבחנה זו ורבן שמעון בן גמליאל אכן חולק על תנא קמא, כפי שמתברר מתוכן דבריו. ברוח זו תוקן הנוסח בדפוסים ל"רבן שמעון בן גמליאל אומר" 22 נראה כי לשיטת אפשטיין נשנתה כל משנה זו בפי רבן שמעון בן גמליאל, שהביא תחילה עמדה שאיננה שלו ולאחר מכן חלק עליה, כפי שהציע אפשטיין לגבי רבן שמעון בן גמליאל במשנה בבא קמא פ"ה מ"ד. אולם, בשתי המשניות הללו ניתן לראות דפוס אופייני לרבן שמעון בן גמליאל: הצעת טענה כלפי עמדה קודמת ("אם כן...?") ולאחריה הצבת חלופה ("אלא..."). ייתכן שהניסוח "אמר רבן שמעון בן גמליאל" הולם דפוס זה, כתוספת הערה של רבן שמעון בן גמליאל ולא כמחלוקת המובאת בידי העורך. . בעדי הנוסח של המשנה בבבלי נוסף כאן "מכרן קיים"– למרות סטיית המחיר. בעדי הנוסח הארץ-ישראליים אין רבן שמעון בן גמליאל מנסח עמדה נגדית בשלב זה, אלא פותח בביקורת על עמדת תנא קמא: אם כן מה כוח בית דין יפה – אם מכרן בטל, מה ההבדל בינם לבין מוכר הדיוט, הרי תמיד אונאה של "שתות" היא עילה להחזרת המכר? אלא – ברוב עדי הנוסח מופיע "אבל", אולם נראה כי כתב יד קופמן, יחד עם קטע גניזה ועדי נוסח נוספים, משמר נוסח מקורי, התואם לכך שאין בדברי רבן שמעון בן גמליאל לעיל קביעה "מכרן קיים". רבן שמעון בן גמליאל, לפיכך, מקשה על עמדת תנא קמא "אם כן מה כוח בית דין יפה?" ומציע אלטרנטיבה הלכתית שלמה לעמדתו 23 סיוע לכך שהמילים "אם עשו איגרת ביקורת..." הן מדברי רבן שמעון בן גמליאל ולא לכולי עלמא ישנו בסיפור המובא בירושלמי, להלן. : אם עשו איגרת ביקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים – אם בית הדין כתבו דו"ח מסודר, אפילו סטו מהמחיר ב-100%, המכר תקף. המונח "אגרת ביקורת" מעיד על רמה גבוהה של מנהל. בתוספתא מצויים פרטים נוספים על ניהול בית הדין. בברייתות אנו פוגשים שני אופנים של "שום בית דין". האחד: "שלשה שירדו לשום. 1. אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים, אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה – בטל יחיד במיעוטו. 2. אחד אומר במנה (מאה דינרים) ואחד אומר בעשרים (סלעים = 80 דינרים) ואחד אומר בשלשים (סלעים = 120 דינרים) – שמין אותה במנה. רבי לעזר ברבי צדוק אומר שמין אותו תשעים דינר. אחרים אומרים עושין אותו שומה ביניהן ושמין אותן שליש" (תוס', פי"א ה"ב). אם כן, ב"שום" משתתפים שלושה והם מעריכים וקובעים את ערך המטלטלים. אם חברי בית הדין נחלקים הולכים אחר הרוב (1), ואם מוצעות שלוש הערכות מחיר שונות (מקרה 2) אזי לפנינו שלוש דעות כיצד מושגת ההכרעה: או שמהלכים אחר המחיר הגבוה, או שעורכים ממוצע בין שני המחירים הנמוכים או שמחלקים את הפער בין המחיר הנמוך לגבוה בשלוש ומוסיפים סכום זה להערכה הנמוכה 24 ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 360-359. .

9הדרך השנייה היא שיטת המכרז: "אי זו היא איגרת בקורת? שום היתומים שלשים יום, ושום הקדש ששים יום. מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרו קיים" (תוס', פי"א ה"ג) 25 אלבק מביא הסבר נוסף שבית הדין כתבו שטר ללוקח. הסבר זה יסודו בהררי קודש (ספר השטרות לר"י ברצלוני, עמ' 16; ספר השטרות לרב האי, עמ' 71 וראשונים אחרים), אבל כאמור הוא נגד התוספתא. עם זאת, המכירה נחתמה בשטר. השטר הקדום שמופיע בספרי שטרות אלו הוא כנראה שטר שהיה מקובל. השטר נזכר גם בירו', מועד קטן פ"ג ה"ג, פב ע"א ועוד. . אם כן, בית הדין מבצע מעין מכרז וקיימים כללים לגבי אורך המכרז. המשנה בערכין מסבירה את מגבלות המכרז: "שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב" (משנה, ערכין פ"ו מ"א). הלשון "איגרת" ביקורת מלמדת שמכירה כזאת הייתה נעשית בכתב, כלומר נחתמת בשטר. שום ההקדש אורכו כפול. שום הקדש הוא מכירת שדה שפלוני הקדיש למקדש, והיא מוצעת למכירה או לגאולה. בבבלי יש שלוש דעות חלוקות: "תנו רבנן: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: שום היתומים ששים יום, ושום ההקדש תשעים יום; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה ששים יום" (ערכין כב ע"א). אם כן, לפנינו שלוש דעות כמסודר בטבלה:

10הבבלי (כב ע"א) מבחין בין הכרזה הנעשית בכל יום להכרזה הנערכת רק בימי שני וחמישי. בדרך זו הוא מתרץ את הפער בין שלושים יום (הכרזה בכל יום) לשישים יום שבהם מכריזים רק בשני וחמישי. ספק אם זו מסורת רֵאלית על הכרזה רק בימי שני וחמישי, שהם ימי ההתכנסות לשוק ולקריאת תורה 26 ראו בהרחבה פירושנו למגילה פ"א מ"א. , או שמא זו העמדה תאורטית של מי שיודע על הנוהג הקדום של ימי שני וחמישי ומנסה להבהיר בעזרתו את המחלוקות שלפניו. במקביל מובא בירושלמי הסבר דומה ובצדו סיפור מימי רבי: "מהו איגרת בקורת? רבי יהודה בר פזי אמר: אכרזה 27 ראו עוד ירו', מגילה פ"ד ה"ד, עה ע"ב. . עולא בר ישמעאל אמר: עבדים שלא יברחו, ושטרות ומטלטלין שלא יגנבו... חנניה בר שילמיה בשם רב: אתא עובדא קומי רבי, בעא מיעבד כרבנן. אמר לו רבי אלעזר בן פרטא בן בנו שלרבי אלעזר בן פרטא: לא כן לימדתנו בשם זקינך, 'אלא אם כן עשו איגרת בקורת'? וקיבלה וחזר ביה ועבד כרבן שמעון בן גמליאל" (לד ע"ג). הנימוק של הירושלמי הוא שיש לתת פרסום למעשה, ולא רק כדי לקבל מחיר גבוה. עוד אנו שומעים מעשה מעניין על הפעלת ההלכה לפי רבן שמעון בן גמליאל. בבבלי (ק ע"ב) מובאות נוסחאות שונות של מעשה חשוב זה.

11המקורות מנסים להעניק לאכרזה מבנה קבוע, אבל מדיון התלמודים, ומן ההיגיון הכלכלי, נראה שהיא השתנתה בתנאי המקום והזמן, לפי המכר (בבלי ק ע"ב) ולפי הקונים.

12משנת ערכין והתוספתא מניחות שאכן לעתים צריך בית הדין למכור נכסי יתומים. בבבלי מוצגות עמדות המצמצמות מכירת נכסי יתומים. בדרך כלל נטלו חכמים על עצמם את התפקיד להיות מגִני היתומים ולשמור על רכושם, אך התירו למכרו לכתובת אישה (משנה, גיטין פ"ד מ"ג), למקרים שהריבית אוכלת בנכסים (בגלל חוב שהם חייבים) ולמקרים אחרים. אין בעיה להעמיד את משנתנו באחד ממקרים אלו, ולא כאן המקום לברר מתי מותר למכור מנכסי יתומים. מכל מקום, גם במשנת גיטין ברור שלעתים יש להיפרע מנכסי יתומים (גיטין פ"ה מ"ב) והרעיון שיש להימנע ממכירת נכסי יתומים מודגש בעיקר בתלמוד הבבלי (גיטין נב ע"א; ערכין כב ע"א) ולא במשנה, אם כי גם המשנה מגִנה על זכויותיהם במידת האפשר (גיטין פ"ה מ"ב). אגב כך הבבלי מספר מעשה במכירת נכסי יתומים באנטיוכיה, אך אין זה מעשה במסגרת דיני ערכין אלא במסגרת השמירה על נכסי יתומים בימי האמוראים.

13המשנה בערכין קובעת: "מכריזין בבקר ובערב" (פ"ו מ"א), והתוספתא מסבירה: "שום היתומים שלשים יום, ושום הקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב, בהכנסת פועלין ובהוצאת פועלין אומרין כמה סימניה כמה היתה יפה וכמה היא רוצה לפדות" 28 תוס', ערכין פ"ד ה"א, עמ' 546; בבלי, שם כא ע"ב; ירו', כתובות פי"א ה"ו, לד ע"ג. . אם כן, ההכרזה בבוקר ובערב נועדה לפרסום מרבי בזמן שבני הכפר משכימים לעבודה. ההכרזה כוללת את תיאור השדה 29 "סימניה" הם תיאור החפץ או גבולות השדה. , את מחירו ובמקרה של הקדש גם בכמה מוכן הבעל לפדותו, "ולמה שלשים? כדי לייפות כוחן שליתומין. ויכריזו יותר? עד שלשים את מייפה כוחן, מיכן ואילך את מריע כוחן. ואמור אף בהקדש כן? שנייא היא הקדש, שאת תופס ראשון ראשון. ויכריזו לעולם? דייו להקדש שיהא כפליים בהדיוט" (ירו', לד ע"ג). שלושים יום נועדו לאפשר קבלת מחיר גבוה, אבל מעבר לכך פגה האטרקטיביות של ההצעה. אפשר גם שאם הזדמנה לבית הדין הצעה טובה במיוחד היו "סוגרים" את המכרז מוקדם יותר, ואם המכרז נמשך אות הוא שבית הדין חשו שטרם קיבלו הצעה טובה, ואות הדבר לכל בני העיר שקרקע זאת ערכה מפוקפק, על כן יש חשש שהמציעים הראשונים ייסוגו מההצעה. הקדש זוכה לזמן כפול, ואין לחשוש מהתחושה שהשדה פחות אטרקטיבי שכן כל אדם שהציע מחיר אינו יכול לשגת מהצעתו (להלן פ"ח מ"ב).

14זמן היציאה והחזרה של הפועלים נדון אף הוא במשנה אחרת: "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן" (בבא מציעא פ"ז מ"א). אם כן, זמן העבודה נקבע על ידי המנהג, אלא אם כן הותנה במפורש אחרת. בירושלמי מובא דיווח על מספר מנהגים מקומיים, והתלמוד מסיים: "מקום שאין מנהג? יהודה בן בוני, רבי אמי, רב יהודה: תניי בית דין הוא שתהא השכמה שלפועלין והערבה שלבעל הבית" (בבא מציעא פ"ז ה"א, יא ע"ב; בראשית רבה, עב ד, עמ' 839). אם כן, הפועלים מגיעים לעבודתם (המצויה בשדות מחוץ לעיר) בתחילת הבוקר וזמן ההליכה הוא על חשבונם, וחוזרים לעת ערב וזמן ההליכה הוא על חשבון המעסיק.

15יש להניח שבעלי השדות גם הם יצאו לעבודתם לפי אותו לוח זמנים, אחרת אין טעם בהכרעתם של חכמים להכריז בעת יציאת הפועלים, הרי יש להניח שהמועמדים לרכישת השדה אינם הפועלים אלא דווקא בעלי הבתים האמידים יותר. ודאי שלא כל יום השכימו הכול לעבודה מוקדם, אך יום העבודה החל עם שחר, ואז מכריזים.

16הבבלי (ק ע"ב) מסיים בסדרת סיפורים שהמכירה הייתה בהם לאלתר כדי להגן על היתומים. הבבלי משקף מצב ידוע שעודף הגנה כלכלית יוצר מצב של חולשה. מי שמגן עליו יתר על המידה מוצא את עצמו ניזוק. סוחר עשוי להימנע מקיום יחסי מסחר עם מי שיש לו עליונות משפטית מובהקת. על כן צריך לעתים לרסן את הסיוע המשפטי, אף על פי שבכך מוחלשים היתומים באופן ישיר.