משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יג:י

1שלש ארצות לנישואין – ארץ ישראל מתחלקת לשלושה מחוזות והם: יהודה ועבר הירדן וגליל אין מוציאין – מאזור לאזור, אפילו מעיר לעיר ולא מכרך לכרך – שכן תנאי המגורים בכל אזור שונים, והבעל איננו רשאי לכפות על אשתו מעבר כזה.

2אבל באותה הארץ – מחוז (יהודה למשל), מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך – תנאי החיים בכל הערים דומים, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר – ה"כרך" הוא עיר הפוליס וה"עיר" היא העיירה הכפרית, ותנאי החיים באותו מחוז בכל רמת יישוב זהים פחות או יותר.

3מוציאין מנויי הרע לנויי היפה – כי יש בכך שיפור של רמת החיים, אבל לא מנויי היפה לנויי הרע – שכן יש בכך "הרעת תנאים".

4רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מנויי הרע לנויי היפה שהנויי היפה בודק – המושג "נווה" הוא נדיר בספרות חז"ל. מקורו מקראי, ושם הוא מכוון למרבץ לצאן ובהשאלה לכל סוגי היישוב 62 בראון ואחרים, לקסיקון (BDB), ערך "נוה". (שמות טו יג; ישעיה כז י; ישעיה לד יג ועוד). בספרות חז"ל המילה משמשת בעיקר בדרשות המתייחסות לירושלים ולמקדש. אולם כאן המילה מצויה בהוראתה המקראית המושאלת – מקום יישוב כלשהו. ליברמן הסביר שבמקורות ארץ-ישראליים התפרש "נווה" כמתייחס למזג האוויר, ולהלן נראה את הסברו להמשך המשפט 63 ליברמן, מחקרים, עמ' 468. .

5במדרש שנינו: "...רבי דוסתאי בשם רבי שמואל בר נחמן: מפני מה גזרו 64 הסוגיה עמומה, ולא ברור האם פטרו ממצוות התלויות בארץ או חייבו במצוות התלויות בארץ. על הנוה (ניווי) שבגרדיקי? מפני שהוא נוה (ניווי) רע" (בראשית רבה, סד ג, עמ' ٧٠٢). "גרדיקי" הוא חבל גרר המצוי בספר המדבר, מצפון לבאר שבע. במקבילה בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג) מדובר בנווה עזה שהוא נווה טוב 65 מן הסתם הכוונה לתחום החקלאי שלה, מעבר לתחומי היישוב, שכן הדיון שם הוא על הפרשת מעשרות ותרומות והגידולים היו במרחב החקלאי. . במקור זה הדומה למשנתנו בצירוף הלשון ("ניווי רע", "ניווי יפה") נוה הוא אזור, "יפה" ו"רע" מתייחסים לטיבו החקלאי באופן כללי, ואפשר שהכוונה למזג האוויר כמו שפירש ליברמן, או לכלל מרכיבי איכות החיים.

6הפירוש הפשוט הוא שהנווה היפה מחייב התנהגות ברמה גבוהה יותר, ולא כל אישה מעוניינת בכך. "בודק" משמעו מעמיד את טיב האדם לבדיקה. במקום שאיכות התושבים גבוהה (כגון תושביו עשירים) נדרשים בני הזוג להתנהגות מכובדת יותר, והדבר מהווה מעין מבחן.

7הפועל "בדק" משמש בלשון חכמים לכל בחינה של טיב. בדיקת חמץ (משנה, פסחים פ"א מ"א ומ"ג ועוד); בדיקת עדים (משנה, ראש השנה פ"ב מ"ה; סנהדרין פ"ג מ"ו); בדיקת טומאה (משנה, נזיר פ"ט מ"ד-מ"ד; תמיד פ"א מ"ו) ועוד. הפועל מופיע פעמים רבות יחסית ביחס לבדיקת יוחסין ולעסקי נישואין. את הסוטה המים המרים "בודקים" (משנה, סוטה פ"ה מ"א ועוד הרבה); "בודקים" מומי כלה (לעיל פ"ז מ"ח ועוד); "בודקים" ייחוסים (משנה, קידושין פ"ד מ"ה) ועוד. לפיכך, ייתכן שגם כאן המוקד הוא שבנווה היפה נדרשת רמת ייחוס גבוהה, ורק משפחה כבודה תמצא שם כלה או חתן לצאצאיה.

8הבבלי הבין כנראה ש"בודק" משמעו "פוגע" (קי ע"ב). כך מפרש ליברמן (שם), ומסביר את הירושלמי על ציר פרשני זה (לו ע"ב) 66 ליברמן, מחקרים, עמ' 486. . אם כן, טענת רבן שמעון בן גמליאל היא כי דווקא בנווה יפה יש סכנות.

9בתוספתא מובעת הסתייגות קלה: "שלש ארצות לנשואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. במי דברים אמורים, בזמן שהיה מיהודה וארס אשה מיהודה, מגליל וארס אשה מגליל. אבל אם היה מיהודה וארס אשה מגליל [מגליל ואירס אשה מיהודה], כופין אותו (צריך להיות "אותה" 67 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 384-380. ) לצאת, שעל מנת כן נשאה. אם אמר אני פלני מיהודה נשאתי אשה מגליל, אין כופין אותה לצאת, ובגליל כופין אותה לצאת. מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים" (פי"ב ה"ה).

10חלוקה זו 68 קיימת חלוקה נוספת ל"שלוש ארצות" לעניין חובת שביעית (פ"ו מ"א) וחובת חלה (פ"ד מ"ח), אך חלוקה זו עוסקת בגבולותיה החיצוניים של ארץ ישראל ולא בחלוקתה למחוזות. של ארץ ישראל לשלושה אזורים חוזרת בארבעה הקשרים:

111. שלוש ארצות לביעור – שביעית פ"ט מ"ב. במקרה זה קיימת חלוקה משנית, וכל אזור מתחלק לשלושה אזורי משנה. לפי התפיסה ההלכתית פרות האילן הם הפקר בשנת השמיטה וכל הרוצה רשאי לקטפם ולאכול מהם כרצונו, אבל אסור לאגור את הפרות. משמעותו של דבר היא שכאשר נגמרת עונת הפרות יש לבערם, כלומר להפקירם. בפירוט דיני ביעור שביעית עסקנו במבוא למסכת שביעית. המשנה האמורה מבררת מהו סוף עונת הפרות, ומניחה שלכל פרי ולכל אזור עונה משלו. הארץ כולה מחולקת לתשעה אזורים, ובכל אזור מותר לאגור פרות עד סוף עונתו של אותו פרי באותו אזור. החלוקה המדויקת מדגישה את מידת התחכום של קדמונינו. ההלכה פרטנית מאוד ומדקדקת מאוד, ותלויה באבחנה גאוגרפית חדה והכרת הארץ כמכלול. אם כן, זו חלוקה חקלאית.

122. בדיני חזקה: "שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה" (משנה, בבא בתרא פ"ג מ"ב ומקבילותיה). ההנחה היא שאדם יודע מה מתרחש בנחלה הנמצאת באזור שלו, אך לא בנחלות מרוחקות יותר. האזור מכונה כאן "ארץ" ו"מדינה".

133. בדיני עיבור שנה: "על שלש ארצות היו מעברין את השנה, על יהודה ועל עבר הירדן ועל הגליל, על שתים מעברין ועל אחת אין מעברין, ואם עיברוה הרי זו מעוברת, ואם היתה ארץ יהודה אחת משתי ארצות היו שמחין מפני אביב שבא הימנה" (תוס', סנהדרין פ"ב ה"ג, עמ' 416). העיבור מותנה בתנאי הטבע והחקלאות, ובכל אזור תנאי חקלאות שונים, והבשלת הפרות במועדים אחרים. הנחה זו דומה להנחה במשנת שביעית 69 גם בדיני הבאת גט יש חשיבות לאזור; כך נפרש את משנת גיטין פ"א מ"א, אך אין שם רשימת האזורים. .

144. בדיני נישואין – משנתנו. ההנחה היא שבאותו אזור תנאי המחיה דומים, אך תנאי המחיה באזור אחר שונים, והיא לא התחתנה על דעת זו.

15כל המשניות מניחות שבתוך האזור יש תנועה והכרה של הנתונים, אך אדם מאזור אחד אינו מגיע לאזור האחר, וכן משמעות החלוקה במשנתנו. מסתבר, אפוא, שהייתה זו חלוקה קבועה וקדומה שההלכות השונות עושות בה שימוש. גם יוספוס מחלק את הארץ בצורה זהה לשלושה מחוזות: גליל, יהודה ועבר הירדן. הוא פותח בגליל כי זה נושאו העיקרי, שהרי הקטע בא כפתיחה לתיאור המלחמה שהחלה בגליל (מלח' ג, ג, 58-35). כבר קליין עמד על כך שיוספוס משקף חלוקה הקרובה לזו של ספרות חז"ל, והציע שהמשנה ויוספוס תלויים באותו מקור ספרותי או באותה תפיסה גאוגרפית כמו החלוקה ההלכתית 70 קליין, פרק; ספראי, יוספוס. . הדבר בולט בתיקונים ובשינויים שהכניס יוספוס לחלוקה המקורית כדי להתאימה לצרכיו. שינויים אלו ניכרים במבנה ובעריכת הקטע. החלוקה אפוא קבועה וקדומה, אך החלוקה המפורטת מופיעה רק בהקשר של ביעור שביעית, ואין לה מקום בנושאים האחרים שבהם מדובר באזורים גדולים יותר שקשרי המסחר והניעות ההדדית ביניהם מעטים.

16במקביל, במקורות מופיעה גם חלוקה נוספת לשניים, יהודה והגליל בלבד. ניתן לקבוע ללא היסוס שהחלוקה לשניים היא החלוקה המקובלת בספרות חז"ל. זאת ועוד, החלוקה לשלושה מופיעה בשלוש משניות אנונימיות (סתמיות) בעקרונות הלכתיים מרכזיים. לפחות את משנתנו ניתן לתארך לתקופה הקדומה יחסית, לדור יבנה או קודם (להלן). לעומת זאת, החלוקה לשניים מופיעה רבות בפי חכמי דור אושא 71 משנה, תרומות פ"י מ"ח; מעשרות פ"ב מ"ג; ירו', פ"א ה"א, כה ע"א; פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד; פ"י ה"ו, לז ע"ד; ראש השנה פ"ד ה"ה, נט ע"ג; מדרש שמואל, ח א, ועוד מקורות רבים. . בחלק אחר של המקרים החלוקה הזאת מופיעה במשניות שקשה לתארך את עריכתן, אף שהנושא ההלכתי עצמו עשוי להיות קדום 72 כגון במשנה, פ"ד מי"ב; פסחים פ"ד מ"ה, וראו פירושנו לה; תוס', פ"ב ה"ה; גיטין פ"ז ה"ז ועוד רבים. . נראה, אפוא, שיש בסיס איתן למסקנה שחלוקת ארץ ישראל לשלושה הייתה החלוקה הקדומה, יסודה בסוף ימי בית שני כפי שעולה מדברי יוספוס והמשניות משתמשות בה. החלוקה לשניים מקובלת בהמשך תקופת התנאים. כפי שנראה להלן, ההבדל בין שתי החלוקות אינו ספרותי אלא יישובי. אצלנו מופיעה החלוקה לשלושה, אבל בתוספתא בפירוט נזכרים רק יהודה והגליל (פי"ב ה"ה), וזו עדות נוספת לכך שהתוספתא כבר מסכמת את המשנה ואינה מונה את האזור שהתרוקן מתושביו היהודיים 73 בתוספתא חילופי נוסח בין "כופין אותו" ל"אין כופין אותו". .

17בימי בית שני היה עבר הירדן אזור יישוב יהודי גדול ופורח. עדות לכך יש בעשרות עדויות על היישוב בעבר הירדן. היישוב היהודי דעך וכמעט חוסל במרד הגדול או במרד בר כוכבא. לאחר המרד אנו שומעים רק על יישוב יהודי דל בעבר הירדן. קהילות יהודיות נמצאו כמובן בערים הגדולות, וכן בעמק הר'ור בלבד 74 עמק הר'ור הוא העמק שהירדן זורם בו, השטח שאיננו הררי. עדיין חסר לנו סיכום עדכני על היישוב היהודי בעבר הירדן. לסיכום כללי ראו ספראי, יוספוס, עמ' 110-106; ספראי, מצב היישוב, עמ' 214-212. . נראה שאת חורבן היישוב יש לתלות במרד בר כוכבא, אך שאלת המועד המדויק אינה ברורה. מכל מקום, זו הסיבה לכך שעבר הירדן אינו נזכר במשניות רבות המתמקדות ביהודה והגליל בלבד.

18בחלוקה של המשנה ושל יוספוס נעדרים השומרון, חבל חוף הים ועמק יזרעאל, משום שלא היה בהם יישוב יהודי. זו אחת הראיות לקשר שבין חלוקתו של יוספוס, שכביכול איננה קשורה ליישוב היהודי בדווקא, לבין החלוקה במשנה. הסדר במשנתנו ובמקורות האחרים שהוזכרו לעיל הנו קבוע: יהודה > עבר הירדן > גליל. נראה כי המקורות נוקטים סדר גאוגרפי של רצף דרום > צפון, וזאת למרות המשניות של עבר הירדן ואף שנתיבי התנועה מיהודה לגליל לא עברו לרוב דרך עבר הירדן.

19משנתנו מזכירה שלושה מונחי יישוב: "כרך", "עיר" ו"נווה". המשפט הרומי הבחין בין ה"פוליס", הלוא היא העיר הגדולה והמיוונת, ה"כפר", "קומה" ביוונית, ובית האחוזה, ה"וילה" הרומית-יוונית. גם בספרות התלמודית ניתנה הדעת לטיפולוגיה של מקומות היישוב. בדברי חכמים חוזרת ההבחנה המשולשת בין כרך, עיר וכפר 75 קרויס, כרך; ספראי, הכלכלה, עמ' 103-7. . כרך הוא מקום גדול, מיושב בנכרים ומבוצר (מוקף חומה). כך, למשל, הנכנס לכרך חייב בתפילה מיוחדת נוכח הסכנה הנשקפת לו בעיר הגדולה. מבחינה יישובית, הכרך קרוב לעיר הנכרית (הפוליס) בארץ, אם כי באופן תאורטי ההגדרות אינן חופפות לחלוטין. לדעת קרויס כרך הוא יישוב מוקף חומה, ברם ברור שבספרות חז"ל מאפייני הכרך הם מוצרי המותרות שהיו בעיקר בפוליס הנכרית 76 ראו למשל תוס', מקוואות פ"ד ה"ו; תוס', שבת פ"ד ה"ג; בבלי, שם מא ע"ב; תוס', עירובין פ"ו הי"ח; ירו', שם פ"ח ה"ט, כה ע"ב; תוס', עבודה זרה פ"ו ה"ב; בבלי, שם יב ע"א; תוס', בבא מציעא פ"ג ה"כ; בבלי, שם נב ע"א; תוס', ברכות פ"ז הט"ז; בבלי, שם ס ע"א; תוס', עבודה זרה פ"א ה"ו; תוס', כלים בבא מציעא פ"י ה"ו, עמ' 589; תוס', פסחים פ"א הי"ג ומקבילות; תוס', נידה פ"ו ה"ט, עמ' 648. (איורים 59-58).

20הכפר בהקשר זה הוא מבנים אחדים או יישוב קטן אשר איננו מקיים מוסדות ציבור (איורים 61-60), ואילו המונח "עיר" כולל את כל מכלול רמות היישוב שבין ה"כפר" ובין הפוליס הנכרית. מכלול זה כונה עיר (ביחיד) ועיירות (ברבים), ובארמית קרתא (ביחיד) וקרייתא (ברבים). במקורות מופיעה אף הבחנת משנה בין "עיר גדולה" ו"עיר קטנה".

21חכמים לא הקפידו על שימוש מדויק בטרמינולוגיה. במקביל להבחנה משולשת זו קיימת גם חלוקה לשתי רמות בלבד, "כרך" ו"כפר". הכרך בהקשר זה הוא יישוב מפותח ועשיר, וה"כפר" ירוד יותר מבחינת רמת החיים. כך, למשל, לפי המקורות היהודיים, בנות הכרך רגילות להשתמש יותר בבתי מרחץ, הנחתומים (אופי הלחם) בכרך אופים יותר מאשר בכפר ולעתים קרובות יותר, וכיוצא באלו מאפיינים נוספים 77 תוס', פסחים פ"א הי"ג ומקבילות; נידה פ"ו ה"ט, עמ' 648, ומקורות נוספים. . במקביל לחלוקה זו קיימת הבחנה בין תושבי רמות היישובים. לעתים מעמתים המקורות את הקרתני, תושב ה"קרתא", עם הכפרי והעירוני. העירוני רגיל בעושר ובמנהגי השלטון, והקרתני תמים ואיננו מתמצא בנוהגי העיר הגדולה. המדרש מתאר כיצד מגיע "קרתני" לעיר ושובר כלי זכוכית יקרים, והעירוני איננו דורש ממנו פיצויים מכיוון שהקרתני איננו מכיר בטיב הכלים ששבר, וודאי שלא יוכל לשלם את הנזק 78 בראשית רבה, יט ז (עמ' 175), וראו עוד תוס', קידושין פ"ב ה"ז; בבלי, חגיגה יג ע"ב, ועוד. . יש לציין שלעתים אין הקפדה על המינוח, והמונחים "כפר" ו"עיר" מתחלפים. גם אצל יוספוס יש טשטוש מוחלט של המונחים, ונראה שכל המיון לא היה חשוב לקדמונים.

22אם כן מתברר שחכמים, ואף הסופרים הנכריים, לא הקפידו להשתמש במינוח המדויק. המונח "עיר" מתייחס לעתים רחוקות לפוליס, לבית האחוזה או לכפר המכונס, "קרייתא" מתייחס לכפרים הקטנים ולכפרים גדולים של אלפי תושבים, ולעתים בתוך אותו סיפור משמשים המונחים במעורב. ייתכן שמצב ספרותי זה משקף את המצב הגאוגרפי – היישובים השונים מצויים על ציר שבין כפר קטן ובלתי מוסדר ובין פוליס, ונקודות החיתוך אינן אחידות ואינן הכרחיות.

23במשנתנו הכרך הוא רק שונה מהעיר, אבל הבבלי מסביר "שישיבת כרכים קשה" (קי ע"ב). הבבלי משקף את תחושתו של יהודי רגיל, וודאי שבעיני העולם ההלניסטי היה משפט זה נשמע מוזר ביותר. בעולם ההלניסטי נחשבה הישיבה בעיר למעלה ויתרון, ותושבי העיר שלטו בכפרים. גם תושבי הכפרים ראו בעיר את המרכז, וכפרי שהתעשר נדד אל העיר הגדולה, המפותחת, שרק בה היו מתקני שעשועים, רמת שירות וחיי כלכלה וציבור מפותחים.

24בספרות ההלניסטית-רומית כמעט אין ביטוי לעולמם של הכפריים, לפיכך לא מצינו הסתייגויות מהפוליס. ביטויים לכך יש בספרות הנזירית הסורית, אך קשה לדעת האם הם משקפים מתח ופחד ביחסי עיר-כפר או מתיחות דתית, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

25עד עתה לא עסקה המשנה בעלייה לארץ ובהבדל בין הארץ וחוץ לארץ. נושא זה יעמוד במרכז הפרשנות למשנה באה.