משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יג:ז

1מי שהלך לו למדינת הים ואבדה דרך שדהו – הרקע הרֵאלי להלכה הוא שדות המצויים ב"בקעה", כלומר שטח פתוח ללא גדרות. לכל שדה יש דרך בשדות האחרים שאיננה סלולה; זכות השימוש של השכן בדרך שבתוך שדה של אחר מעוגנת ב"חזקה" מזה שנים, כלומר כך היה מקובל בעבר, אף שאיש איננו זוכר מתי נקבע ההסדר ועל סמך מה. המדובר כאן בפלוני שנסע לשנים רבות והדרך היטשטשה והוא ו/או שכניו אינם זוכרים את מיקומה המדויק, אדמון אומר ילך לו בקצרה – הדרך שתגרום לשכן את הנזק המזערי, שכן בוודאי הייתה לו פעם דרך, וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה – יקנה את הדרך, אפילו בעד הון תועפות. הסכום הנקוב כאן הוא פי חמישים מגובה הכתובה שבה עוסקת מסכתנו, כך שברור שמדובר בסכום דמיוני, או יפרח באויר – יגיע אל השדה במעוף, ללא צורך בהליכה בשדות השכנים. אף כאן בחרה המשנה בניסוח מוגזם המזכיר את "תהי יושבת עד שילבין ראשה" ממשנה ה לעיל. חכמים סבורים שמכיוון שאין לבעל השדה ראיה קונקרטית על הימצאות דרך במקום ידוע, הרי שאין לו זכות להפקיע דרך מהשכן ועליו לרכוש דרך חדשה. ככל עסקה, ההסכמה לרכישה ולגובה התשלום נתונים לרצון המוכר – ברצותו ימכור וברצותו יסרב. נראה כי הלכה זו של חכמים, העומדת על קוצו של יו"ד משפטי, אינה מאפשרת חיי שכנות, ועל כן סביר שלא יושמה באופן מעשי. ואכן, במקורות האחרים ברור שזכות ההליכה בשדה אחר נשמרת, בגבולות הגיוניים. כן שנינו: "מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין. ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו, אלא ממלא ומשקה מבחוץ. וזה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת" (משנה, בבא בתרא פ"ו מ"ה). כמו כן: "מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס לתוכה תגרין. ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והחיצון זורע את הדרך. נתנו לו דרך מן הצד, מדעת שניהם, נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שהוא רוצה, ומכניס לתוכה תגרין, ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, וזה וזה אינם רשאים לזורעה" (שם, מ"ו).

2אם כן, המוכר משאיר לקונה דרך מסודרת והקונה צריך לנהוג בה מנהג איפוק, ולהיכנס רק בזמן שאנשים נכנסים. הלכה אחרת אוסרת לקלקל דרך של רבים בתוך שדה יחיד, ובהתאם ניתן לקבוע, אפוא, כי אם בעל השדה פגע בדרך (בזכות ההליכה בשדהו) או חסם את הדרך הרי הוא גזלן (משנה, בבא בתרא פ"ו מ"ז; בבלי, בבא קמא כח ע"א). אם נוצר מצב שבו הדרך נשכחה אות הוא שבעל זכות ההליכה לא מימש את זכותו, מן הסתם משום שנטש את רכושו לזמן מה, מסיבה כלשהי. עד כאן ההלכה, אבל המדרש מציג את הדברים באופן שונה: "מושלו משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו שתי גנות זו לפנים מזו, מכר את הפנימית והניח את החיצונה. בא לוקח להכנס ולא הניחו שומר. אמר לו בשם המלך, ולא קבל עליו. הראהו טבעת, ולא קיבל עליו. נהג המלך ובא. כיון שראה שומר את המלך, התחיל בורח. אמר לו מה לך בורח? אמר לו לא מלפניך אני בורח, אלא מלפני המלך אני בורח" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פי"ד כא, עמ' 61). המדרש משקף אפוא מערכת שכנים נוגדת להלכה ולשכל הישר. ברם אין לשאול על המדרש, שכן הרעיון הדתי חשוב לדרשן יותר ממציאות כלכלית, גאוגרפית או הלכתית.

3המקורות הללו עוסקים במצב נתון ומסדירים את יחסי השכנים, ואילו משנתנו דנה במקרה מזווית של דיני ראיות – היעדר ראיה על קיום דרך ספציפית. אף על פי כן, עמדת חכמים אינה נראית תואמת להלכות הנזכרות. התלמודים חשו בבעיה זו, ועל כן יש מהאמוראים שצמצמו את עמדת חכמים בהתאם. אך כפשוטם דברי חכמים חורגים מנורמת השכנות הטובה ונותנים כוח רב ביד בעלי השדות המקיפים שדות אחרים, במקרה של היעדרות ממושכת. באופן כזה המשנה נותנת משמעות ל"חזקה" – התערערות השימוש של בעל השדה הנעדר וחיזוק אחיזתו של בעל השדה הסמוך בדרך שאבדה.

4חכמים מעדיפים את הזכות המשפטית של בעל השדה החיצוני. אדמון, לעומת זאת, כופה הסדר מציאותי; הבעלים נדרשים לוותר על זכותם הפורמלית, והשני נדרש לעשות שימוש מועט ככל האפשר בזכות זו. עם זאת, אין כאן בהכרח עמדות עקרוניות שונות אלא דיון במקרה קיצוני ומיוחד. המסורת ההלכתית המאוחרת, זו שציטוטים ממנה הבאנו, מקבלת את רוח גישתו של אדמון.