משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יג:ח

1שתי המשניות הבאות דנות בעסקאות צולבות: משנה ח בהלוואה מול מכר ומשנה ט בהלוואה מול הלוואה אחרת.

2המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר – בעדי נוסח מעטים נוסף "יכול הוא שיאמר", ואיננו ברבים אחרים 59 פ, ז, ג4, ג15, ג20 (כתבי היד של הענף הארץ-ישראלי של המשנה), פב, ת, נ, ב (כתבי היד ודפוס ראשון של המשנה עם פירוש הרמב"ם), מ, רב, רג, לפ, ש, ו (כתבי היד ודפוסים ראשונים של הבבלי). , אילו הייתי חייב לך היה לך להיפרע את שלך כשמכרתה לי את השדה – מכירת השדה מוכיחה שאין ביניהם עסקי חוב, אחרת היה הקונה קונה את השדה בחובו, וחכמים אומרים זה היה פיקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו – חכמים מניחים שהלווה "סידר" את הקונה ומכנים אותו "פיקח", כלומר יש בו מידה טובה של חכמה. תואר זה נזכר מאות פעמים בהלכה ובאגדה, ולעולם הוא מציין אדם נבון הדואג לאינטרסים של עצמו בדרך כשרה (לעיל פי"ב מ"ב; משנה, שבת פט"ז מ"ג). במקור אחד, מאוחר, הוא משמש כתואר להקדוש ברוך הוא: "כך הפיקח, זה הקדוש ברוך הוא..." (תנחומא בובר, בהעלותך ה, עמ' כד) 60 "פקח בדעת, חכם בדרכיו" (מסכת יראת חטא, פרק ג, עמ' 77); שמות רבה, פל"ו ב, וראו בבלי, שבת קכ ע"א. .

3עמדתו של אדמון קשה. אפשר להסביר הסברים רבים מדוע נמנע המלווה מלגבות את חובו לפני קניית השדה, וקשה להבין כיצד, לדעת אדמון, טיעונו של המלווה (יהא אשר יהא) עומד כנגד שטר מפורש. נראה כי נקודת המחלוקת בין אדמון לחכמים היא באשר לתוקפה של טענת סבירות כנגד שטר חתום. חכמים סבורים כי השטר הנו הגורם המשפטי המכריע, ועל כן טענות חיצוניות של סבירות לקיום עסקה זו או אחרת אינן יכולות לערער את המידע שבשטר. אדמון, לעומת זאת, רואה בשטר ראיה משמעותית, אך לא מבודדת מהקשרה, ועל כן טענה של חוסר סבירות יכולה לערער את המידע שבשטר ואת תקפותו.

4בשלוש המשניות שבהן עוסק אדמון בשטרות (ו, ח, ט) אין הוא מעניק לשטר כוח משפטי מיוחד. השטר הוא עדות לטענה, אך היא עומדת נגד טענה אחרת, ואז השטר מחייב פחות. במשנה ו הטענה איננה סותרת את גוף השטר אלא את המשתמע ממנו, ובמשנתנו הטענה מערערת את אמינות השטר. אמנם אין היא מכחישה שבעבר ניתנה הלוואה, אך היא מערערת את תקפותו של השטר. מצד שני, אדמון מעניק משקל רב לטענות סבירות, וחכמים סבורים שטענות כאלה אינן פוגמות בכוח השטר.

5מעניין להשוות את עמדת אדמון כאן לעמדתו במשנה ו לעיל ("העורר על השדה"). שם היה זה אדמון שטען לחוסר ההשפעה של פעולה משפטית של האדם בעבר על פעולתו בהווה, ואילו במשנתנו הוא קובע את מעמדה של התביעה הנוכחית בהתאם למידע משפטי מהעבר. נראה כי ההבדל טמון במצבים השונים, כפי שהצענו.

6מעבר לכל ההסברים, עמדתו של אדמון משקפת הערכה קטנה לשטר מזו של חכמים. הערכה נמוכה כזאת עשויה לאפיין חברה שבה מדיניות הכתיבה איננה נפוצה, והשטר איננו אלא סיוע חלקי לבירור המשפטי. חכמים שפעלו כנראה באותו זמן משקפים יראת כבוד כלפי השטר וכלפי המשתמע ממנו. מצב כזה עשוי לאפיין חברה המצויה בתחילת השימוש בשטרות. זאת ועוד. טיעונו של אדמון משקף חברה שמכירת הקרקעות בה נדירה, ומי שחייב חוב כספי לא נותר לו אלא למכור את קרקעותיו. לעומת זאת עמדת חכמים רואה במכירה הליך רגיל יותר. דברי חכמים משקפים הערכה חברתית שונה. אפשר שדבריהם נוסחו מאוחר יותר, ואפשר שזו מחלוקת בת אותו זמן. מכל מקום, הלכת חז"ל המקובלת הניחה בפשטות ששטר הוא ראיה מכרעת, וטענות נגד העולה מן השטר סופן להידחות.