משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ב:ז

1וכן שני אנשים – בכמה גרסאות: "שני אנשים נשבו" 43 ראו מהדורת מכון הש"ס השלם על אתר. כך היה בפני רש"י שציין ש"לא גרסינן", כך במאירי, כן הוגה בין השורות במשנה עם פירוש הרמב"ם בכ"י ברלין (לפי הוצאת פראנקפורטער עמ' 13) וכן הוא אף בתוספתא פ"ב ה"ב לפי דפוס ראשון. אולם מסתבר שאין זו אלא טעות במשנה ובתוספתא, עיינו ליברמן בפירושו, עמ' 215. , ואין זו אלא העברה מן המשנה הקודמת: "שתי נשים שנשבו". באנשים אין לשבייתם כל משמעות הלכתית. עם זאת, נוסח זה של המשנה משקף נטייה חברתית לראות בשבי ובאפשרות שאדם נאנס לקיים יחסי מין מצב הדומה לזה של אישה שנשבתה ולראות בכך פגם משפחה, גם אם מבחינה הלכתית אין לכך משמעות. ברם, נראה שנוסח זה הוא השלמה של סופרים (מאוחרים?), וספק אם ניתן להיתלות בטעות זו ולראות אותה כמשקפת הלכי רוח בבית המדרש. במהלך המשניות האחרונות הדגשנו לא פעם ששתי בעיות לפנינו. האחת היא הפסול ההלכתי שיש לו משמעות הלכתית מוגדרת, ברם בצדו קיימת גם הסתייגות חברתית ממי שנטמאה, וכנראה גם ממי שנטמא, אף אם אין לכך משמעות הלכתית-משפטית.

2שני אנשים הבאים ומעידים על עצמם שהם כוהנים, זה אומר כהן אני [ וזה אומר כהן אני ] – החצי השני של המשפט הושמט מחמת הדמיון ונוסף בידי המעתיק הראשון, אך מופיע בשאר כתבי היד, אינן נאמנין – שהרי אין אדם יכול להעיד על עצמו כדי להחזיקו ככהן. הבעיה איננה שהוא נאנס בעודו בשבי, אלא ששני הכוהנים הגיעו לעיר זרה ושם איש אינו מכיר אותם.

3בזמן שהן מעידין זה את זה – כל אחד מעיד על חברו שהוא כהן, הרי אלו נאמנין – שכן להחזקה לכהונה די בעד אחד, כפי שאמור במשנה שלאחריה. בתוספתא נוסף: "וכן שני אנשים, זה אומר חברי כהן וזה אומר חברי כהן, נותנין להן, אבל לחזקה אין נאמנין עד שיהו שלשה, כדי שיהו שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה" (פ"ב ה"ב). קבלת עדותו של אחד היא רק כדי לתת לו תרומה, אך לא לחזקת יוחסין שאינה נקבעת אלא על פי שני עדים. הדברים מפורשים יותר בתלמוד הירושלמי: "רבי חייה בשם רבי יוחנן מתניתא לעניין קדשי הגבול (=תרומה) אבל לעניין משפחה ולקודשי המזבח צריך שני עדים" (כו רע"ד). אם כן, "חזקה" היא ייחוס משפחתי, ודין קודשים כדין ייחוס, בניגוד לאכילת תרומה. בבבלי מפורש: "תנו רבנן אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עד שיהו שלשה שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה" (כד ע"א). התוספתא מגבילה, אפוא, את משנתנו לנתינת תרומה אבל לא ל"חזקה", כלומר להעלותו למדרגת כהן לכל הדברים, ובעיקר לענייני נישואים וייחוס.

4מבחינת חומרת ההלכה אכילת תרומה לזר היא בחיוב מיתה בידי שמים 44 דין זה אינו אמור במפורש בתורה, שם נאמר רק "וכל זר לא יאכל קֹדש" (ויקרא כב י). אולם התנאים דרשו שמדובר בתרומה, וכן מהסמיכות לפסוק הקודם "ומתו בו כי יחללֻהו" (שם ט, על כהן שאכל בטומאה או אכל נבלה וטרפה) למדו כי זר שאכל תרומה חייב מיתה (ספרא אמר, פרק ד הט"ז, צז ע"א). כמקובל במקרים שהניסוח אינו "מות יומת" נראה כי ב"מיתה" (תוס', זבחים פי"ב הי"ז, עמ' 498; כריתות פ"א ה"א, עמ' 560) התנאים מתייחסים ל"מיתה בידי שמים". , ואילו איסור נישואין למי שאינו מיוחס במקרה הקשה ביותר של פסולי יוחסין אינו אלא איסור לאו. אפילו אם נניח שאותו פלוני הוא ישראל, הרי שהנזק המרבי הוא שבניו יאכלו תרומה, ברם אין זו אכילת תרומה על ידי זר, שכן הנישואים תופסים, גם אם הם אסורים. נמצא, אפוא, שפסול תרומה חמור בהרבה, מבחינה הלכתית, מפסול ייחוס לנישואים, אולם במציאות החברתית האיסור נראה כחמור יותר, והחברה ראתה כבעיה קשה את האפשרות שישראל פשוט יישא כוהנת (אף שאין בכך איסור). לעומת זאת אין עולה כאן החשש שהאיש ממזר או נתין, שכן אלו היו נדירים יותר. הווה אומר, לא תמיד נשקלו הדברים בקנה מידה הפורמלי של איסור והיתר. כפי שהערנו גם במשניות הקודמות היה הפגם החברתי חמור יותר מהמערכת ההלכתית הפורמליסטית, או בלשון אחרת, ההלכה של חכמים מיעטה בפסילת אנשים מטעמי ייחוס, והנוהג החברתי היה מחמיר יותר. נוהג זה מבצבץ מבין ההלכות אף שאין הוא עולה בקנה אחד עם המערכת השיטתית של ההלכה 45 ראו על כך עוד להלן בפירושנו לפ"ד מ"ג, שם הובאה ברייתא מהמדרש (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יג א, עמ' 38) המחמירה בייחוס יותר מאשר בממון. .

5כאמור להלן רבי יהודה חולק על משנתנו ולמעשה שלוש דעות לפנינו, במשנה ובתוספתא: מעלין לכהונה על פי עד אחד, אין מעלין על פי עד אחד ומעלין לתרומה אך לא ל"חזקה" (ייחוס ואכילת קודשים). אין צריך לומר שהדעה השלישית מעידה על תפיסה שאינה משפטית, היא בבחינת פשרה, וכאמור אין לה הצדקה פורמלית 46 אי-אחידות כזאת יש גם במימרת הירושלמי המיוחסת לרבי אילה (כו ע"ד), וכבר טען נגדו רבי אבין בשם השיטתיות ההלכתית. . כפי שנראה להלן קיימת גם דעה רביעית.

6המשנה גם דנה בהבדל בין עדות אדם על עצמו, שהיא מטיבה מפוקפקת, לבין עדותו על חברו שהיא תקֵפה הרבה יותר. עדות גומלין מתקבלת, וניכרת כאן מגמה להקל, שהרי יש מקום לחשד של עסקה מוקדמת בין המעידים. לעומת זאת בנושאים פחותי חשיבות כנאמנות על מעשרות עדות גומלין פסולה (משנה, דמאי פ"ד מ"ו 47 עדות גומלין הותרה רק במקרה שהדבר נוצר בדיעבד ויחסי הגומלין נוצרו לאחר גוף העדות, כגון משנה, דמאי פ"ד מ"ה. מכלל הן אתה שומע שסתם עדות גומלין אסורה. ).