משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ד:ג

1בפרשת מוציא שם רע על אשתו נאמר: "וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל... ואם אמת היה הדבר לא נמצאו בתולים לנערָ 9 בתורה "נער" ללא ה"א בסוף, אך בכל ציטוטי חז"ל "נערה". והוציאו את הנערָ אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה" (דברים כב יט-כא). משנתנו דנה בגיורת שנתגיירה עם אמה, בגיורת שנתגיירה והורתה הייתה שלא בקדושה ולידתה בקדושת ישראל ובגיורת שהורתה ולידתה היו בקדושה, ולמעשה אינה גיורת אלא בת ישראל לכל דבר. מסורת חז"ל פירשה את הכתוב בנערה מאורסה או בנשואה 10 נשואה דינה בחנק, וראו לעיל פ"א מ"ה ביחס לעמדת "מנהג יהודה" לגבי הלכה זו. , וממילא היא בחזקת נואפת. כפי שראינו לעיל (פ"ג מ"ג) יש סתירה מסוימת בין דין המפתה (שמות כב טו-טז) ובין דין האישה שהוציאו עליה שם רע (דברים כב יג-כא). בספר שמות אין שיפוט ערכי לגבי הפנויה שקיימה יחסים עם גבר ואין היא נענשת; המקרא עוסק רק בחובתו של הגבר לשאתה או לשלם לאביה. בדברים נתפסים היחסים הללו כנבלה, והאישה נסקלת. אולם ניתן לתאר אחרת את היחסים בין שתי הפרשות, בכמה אופנים:

2א. בשמות מדובר בנערה שפותתה ועל כן אין היא נענשת, ואילו האיש צריך לקחת אחריות ולשאת בתוצאות; בדברים ההנחה היא שכל עוד לא ידוע אחרת עשתה זאת הנערה מרצונה החופשי, ועל כן עליה להיענש. הקושי בהבנה זו הוא שהאישה יכולה בקלות לטעון שהיא פותתה ובכך להימלט מעונש.

3ב. בשתי הפרשות מובן שהמעשה אינו רצוי. ספר דברים מוטרד מכך שהאישה ואביה לא דיווחו על המעשה בטרם נישואיה לבעל, אשר על כן משמתגלה העניין היא נסקלת; ספר שמות בא לפתור את הבעיה הידועה כבר ומְספק מוצא ממצב זה על ידי נישואין כפויים או תשלום.

4ג. בשמות מדובר בנערה פנויה, טרם אירוסיה. מעשיה אמנם אינם רצויים, אך אין בכך ניאוף; ספר דברים מניח כי בתולי הנערה אבדו במשך תקופת האירוסין ועל כן יש כאן ניאוף לכל דבר. נראה כי כך בחרה הספרות התנאית לקרוא את הפרשה בדברים, אף על פי שאין זה בהכרח פשט המקרא. פירוש זה של חז"ל מבטא הכרעה ערכית שלא לראות בקיום יחסים של נערה פנויה עברה פלילית חמורה, וקטגוריה זו נשמרת לסוגים השונים של הניאוף בלבד. כך משתמע גם מסיפור שושנה שבספרים החיצוניים, שרק בעולת בעל נענשת חמורות על ניאוף.

5הכלל שמשנתנו מתבססת עליו הוא שנערה מאורסת שנאפה מיתתה בסקילה, ככתוב בתורה, ואם מצבה שונה מזה שכתוב בתורה דינה מוות בחנק.

6גיורת שנתגיירה ביתה עימה וזינת – שלא כבאזכורים הקודמים של הגיורת במסכתנו (פ"א מ"ב ומ"ד; פ"ג מ"א ומ"ב) אין משנתנו תולה את ההבחנה בגיל הגיור (שלוש שנים ויום אחד) אלא בעצם גיורה של האישה. כלומר, כאן הקריטריון הרלוונטי אינו חזקת הבתולים כי אם שייכות האישה, מלידתה, לכלל ישראל. הגר והגיורת הם יהודים, ברם אין הם מאבדים את זהותם כ"גרים". לא נרחיב כאן בשאלת מעמדו המשפטי והחברתי של הגר; נסתפק בכך שרוב החכמים שדבריהם השתמרו בידינו ראו בהם יהודים לכל דבר. אך היו גם שראו בהם אזרחים (יהודיים) מדרג שני ומייחוס בעייתי, והפגם נדבק אליהם עוד דורות מספר. כנראה הזרם השני הוא שמייצג ומשקף טוב יותר את יחסה של החברה לגרים. החברה אוהבת גיור, אך אוהבת פחות את הגרים עצמם.

7הרי זו בחנק – אם הבת התארסה וזינתה דינה מוות בחנק ולא בסקילה, שלא נאמרה "סקילה" בנערה מאורסה אלא בבת ישראל, ככתוב "כי עשתה נבלה בישראל".

8משנתנו מניחה בפשטות שדינה של מי שאינה בת ישראל כשרה הוא חנק. עקב העובדה שאינה בת ישראל אי אפשר להחיל עליה את הדין הנקוב בדברים כב יג-כא. משום כך המשנה מחזירה את האישה למצב הנורמטיבי עבור אשת איש שזנתה – מוות בחנק (דברים כב כב) – על פי ההנחה שסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק.

9חז"ל הבחינו בארבעה סוגים של מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. לחכמים חשוב היה לקבוע את צורת ההוצאה להורג, והם השקיעו רבות בבירור המיתה המתאימה לכל עוון. עם זאת, יש לזכור שבפועל לא דנו דיני נפשות בישראל. השלטון הרומי לא העניק זכות זו לאוטונומיה היהודית. דומה שחז"ל לא הצרו על כך, ובדבריהם הסתייגויות נוספות המבטאות חוסר נחת (בלשון המעטה) מהוצאה להורג 11 משנה, מכות פ"א מ"י. על העונשים הממשיים לנואפת ראו במבוא למסכת סוטה. .

10ארבע מיתות בית דן נרמזות בפסוקים שונים, אך מסורת חז"ל היא זו שארגנה את האפשרויות השונות, ואלו מנויות במשנת סנהדרין (פ"ז מ"א). המסורת התנאית דירגה את המיתות לפי חומרתן (משנה, סנהדרין פ"ט מ"ג ומ"ד), מבלי לקבוע חד-משמעית אם זו חומרת הסבל או חומרת המעשה. אם יזכנו החונן לאדם דעת נפרש את משנת סנהדרין במקומה.

11אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע – לא חל עליה הדין של סקילה מול בית אביה, אלא נקבע חנק, ובמקום הרגיל להוצאה להורג 12 התוספתא מגדירה את המיקום: "אין לה פתח בית אב סוקלין אותה במקום שזינתה. ואם היתה עיר של גוים סוקלין אותה על פתח בית דין" (סנהדרין פ"י ה"י, עמ' 431). . זאת משום שלא נקבעו חיוב של מאה סלע למוציא שם רע, ולא סקילה על פתח בית אביה, אם נמצאה חייבת, אלא ב"בתולת ישראל". ההנמקה הפורמלית היא שלבת זו אין "בית אב", שהרי ההלכה אינה מכירה באביה הביולוגי כאביה. ההלכה התנאית לא הכירה ביחסי השארות בין אב לבן גויים, וממילא מי שאין לו אב יהודי איננו בכלל ההלכה 13 התפיסה הרווחת בתלמוד הבבלי היא "גר שנתגייר כקטן שנולד" (יבמות כב ע"א, ועוד). אולם הוכח כבר כי תפיסה זו אינה התפיסה הארץ-ישראלית, עיינו לביא, גר שנתגייר. .

12היתה הרתה שלא בקדושה – אמה של הנערה הייתה עדיין גויה כשהרתה, ולידתה בקדושה – וכשנולדה הנערה כבר נולדה למשפחה יהודית, אין היא בחזקת גיורת אלא בחזקת בת ישראל, הרי זו כבת ישראל בסקילה – ואם זנתה חייבת בסקילה. עם זאת: אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע – אין צריכים להוציאה אל פתח בית אביה, ובמקרה שטענת הבעל הופרכה אין היא זכאית לתשלום של מאה סלע. שני הדינים הללו תלויים באב והרי האב אינו מישראל, או לכל הפחות לא היה מישראל בעת מעשה ההורות. בהקשר החברתי יש לומר כי בת ישראל זו ממוצא של גרים אינה זוכה להגנה כבת ישראל, ונחיתותה החברתית בולטת.

13היתה הרתה ולידתה בקדושה – כשהרתה הייתה האם כבר בת ישראל, הרי זו כבת ישראל לכל דבר – האמור בפרשת מוציא שם רע.

14ההמשך הנו דין חדש שאינו מתייחס לגיורת כי אם לכל בת ישראל (רש"י: "בישראלית קמיירי").

15אם: יש לה אב – בת ישראל רגילה שאביה חי וקיים, ואין לה פתח [ בית אב ] – אבל אין לאביה "פתח", כלומר הוא מחוסר בית. המילים "בית אב" אינן בכתב יד קופמן ונוספו בשוליים בידי הסופר המקורי, ונמצאות בכל יתר עדי הנוסח. המילים האלו אכן אינן מוסיפות דבר, אך משמרות את לשון המקרא "פתח בית אביה". המשפט קצבי יותר בלעדיהן, אבל אין בכך כדי להכריע את הנוסח. או אם יש לה פתח בית אב ואין לה אב – אם אביה הביולוגי מת אבל בית אביה קיים, הרי זו בסקילה – שכן לא נאמר פתח בית אביה אלא מצוה – כך בכל עדי הנוסח הארץ-ישראליים (ז, פב, ג3, ג4, ג6) וכן ב- ב, ן, וביתר עדי הנוסח "למצוה", וספק אם יש לכך משמעות. מצווה להוציאה אל פתח בית אביה, אבל אם אין לאביה פתח בית אין הדבר מעכב את עונש הסקילה של בת ישראל ארוסה שזנתה. המילים "פתח בית אביה" הן, אפוא, פרטים שאינם מחייבים, ובת ישראל יתומה שאביה חסר רכוש דינה בסקילה. אם כן, "פתח בית אביה" הנזכר בדין הסקילה נתפס כתיאור של ההוצאה להורג באופן השכיח, אך אינו חלק בלתי ניתן לוויתור של ההליך ושל העונש. לעומת זאת, התשלום ל"אבי הנערה" הנזכר בדין הקנס נתפס כחלק מהותי מהדין (שכן הקנס הוא על הפגיעה בשם הטוב של משפחתו), וכיוון שכך אין קנס למי שאין לה אב. אף הביטוי "ישראל" נתפס כתנאי סף לחלות דין זה, ועל כן מי שלא נולדה כבת ישראל לא יחול עליה דין הסקילה. ברור שהלכה זו אינה עקבית ואינה שיטתית, ואינה נאמנת אפילו להיגיון הדרשני 14 בתלמודים (ירו', כח ע"ב-ע"ג; בבלי, מד ע"ב) יש סדרת דרשות המנמקות הלכה זו שאינה עקבית, מעין "גזרת הכתוב". אף אחת מהדרשות אינה "משכנעת", וקשה להניח ששימשה בסיס להלכה. ראו עוד מדרש תנאים לדברים, כב יט, עמ' 141. ההכרח להיתלות בגזרת הכתוב הוא הודאה בחוסר האחידות ההגיונית-משפטית. עם זאת, במקרה זה קשה לראות בכך באמת פשט התורה. . יש כאן למעשה שלוש משמעויות למינוח "פתח בית אב". פעם אחת הוא נדרש ל"מצווה" בלבד, בשנית הוא מחייבה בסקילה אם לידתה בקדושה, ובשלישית הוא מזכה אותה (או את אביה) במאה כסף רק אם הורתה בקדושה 15 חיוב מאה כסף איננו קשור, מבחינה משפטית, לאב בדווקא. אמנם הוא מקבל את הממון, אך כל זה רק אם היא נערה. אבל אם היא עצמאית (בוגרת או גרושה), הכסף לעצמה. . ניתן היה להסביר שגיורת איננה נסקלת משום שחל עליה דין מיוחד 16 אולי חסו חכמים על הגיורת שהיא חסרת הגנה ושורשים משפחתיים. על בת ישראל משפחתה תגן ואילו לגיורת אין הגנה, לכן מצמצמים מלכתחילה את העונשים שניתן להטיל עליה. אם כך הרי שזו ראייה מעניינת ומפוכחת של החברה, וגישה אוהדת ומסייעת לגיורת. מן הראוי להעיר ולהדגיש שלא כל אנשי הצוות שותפים לדעה זו, ויש הרואים בדינים השונים מסגרת רעיונית אחידה. , אבל הדרשן בוחר הסבר אחר, שמפני שאין לה בית אב לכן אינה נסקלת. אבל בת ישראל שאין לה פתח בית אב, אין זה לעיכוב. פעם בית האב הוא תנאי, ופעם הוא "למצווה" בלבד. מעבר לכך, לא ברור מדוע דינה של בת גרים שונה, הרי בת ישראל יתומה נסקלת, ואילו הגיורת איננה "זוכה" בזכות להיסקל כיהודייה. מכל מקום, לפי משנתנו הוראת התורה לסקול את האישה בפתח בית אביה נקראת כתיאור האופן הרצוי לביצוע גזר הדין, אך לא כתנאי לביצועו. משום כך, אם לנערה אין אב (ממשי או הלכתי) הרי שהדין הבסיסי שבפרשה חל עליה, אך מבוצע שלא בפתח בית האב; כך גם אם יש לנערה אב, אך אין לו בית, הרי שהדין חל ומבוצע באופן אחר.

16קריאה זו מניבה את דיני המשנה באופן נהיר:

17הדין העקרוני מצוי גם בתוספתא סנהדרין (פ"י ה"י). בבבלי מופיעה ברייתא ובה מחלוקת האם יתומה זכאית למאה כסף, האם האב הנזכר מחייב, או שמא הכסף ניתן לו והיעדרו מהווה רק עילה להעברת הכסף לה (מד ע"ב).

18עמדתה של משנתנו היא שרק לידה "בקדושה" הופכת אותה לבת ישראל לכל דבר. "הורתה בקדושה" יש לה משמעות חלקית בלבד: די בה להוציאה להורג בסקילה, אך לא לזכותה במאה כסף. אמנם "פתח בית אב" נזכר רק בהקשר לסקילה, אבל דווקא בסקילה אין צורך שיהיה לה אב מלא (מבחינה הלכתית). לעומת זאת כדי לזכותה במאה כסף היא צריכה שאמה תהרה בקדושה.

19עמדה זו כלפי גרים קרובה למה ששנינו במשנת ביכורים: "אלו מביאין ולא קורין (פרשת הביכורים). הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אשר נשבע לאבותינו לתת לנו' (דברים כו ג)... ואם היתה אמו מישראל אומר 'אלהי אבותינו' " (פ"א מ"ד), ובמשנה ה שם: "רבי אליעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל". אך לעומתה שנינו בתלמוד הירושלמי לאותה משנה: "תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא, מה טעם, 'כי אב המון גוים נתתיך' (בראשית יז ה) – לשעבר היית אב לארם ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים" (סד ע"א), ובאותה סוגיה נזכר כי רבי יונה "שמע לאילין דבי בר עשתור דאינון גרים בני גרים אומרים אלהי אבותינו". הסוגיה מסיימת: "רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה. אתא עובדא קומי דרבי אבהו והורי כרבי יהודה". במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי אנו קוראים: " 'קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה... בבני ישראל', אין לי אלא ישראל, מנין לרבות גרים ועבדים משוחררין? תלמוד לומר כל בכור, מכאן אתה אומר: הגיורת שהיתה הורתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה, בכור לנחלה ואין בכור לכהן. רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר כל פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם מישראל" (שמות, יג ב, עמ' 37). לפי רבי יוסי הגלילי היא כבת ישראל ולפי תנא קמא היא כבת ישראל חלקית, ושוב, אי האחידות המשפטית בולטת: מה בין בכור לכוהן (כלומר לפדיון הבן) לבין בכור לנחלה? ברור כי ההבדל נגזר מההוראות השונות בפסוקים: בפדיון הבן מדובר במפורש על "פטר רחם", כלומר מעמדה של האם הוא הקובע, ואילו בנחלה זכות היתר של הבכור תלויה באב ("כי את הבכֹר... יכיר", דברים כא יז).

20במסכת יבמות מתנהל דיון הדומה למשנתנו: האם שני אחים גרים חייבים לייבם זה את זה. כך שנינו: "הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מיבמין אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה" (פי"א מ"ב). בעיני חכמים עובדת היותו של האב שלא מישראל מנתקת את זיקת השארות בין שני האחים הביולוגיים. אין הם נחשבים לאחים לצורך ייבום וחליצה הדדית, שכן לפחות אחד מהם נולד לאחר התגיירות האם, כלומר נולד בקדושה, אך היא נכנסה להיריון בהיותה נכרית. אמנם במקרה כזה אחיו כבר הורתו בקדושה, אך מכיוון שאח אחד הורתו שלא בקדושה אין הם שני אחים מבחינת ההלכה. כמו כן במדרש: "בישראל ולא בגרים. מיכן אתה אומר שני אחים גרים שהיתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה פטורים מן החליצה" (ספרי דברים, רפט, עמ' 308).

21אבל בתוספתא יש לכאורה גישה שונה. התוספתא מרחיבה את הנאמר במשנה ומתייחסת אף למקרה שבו "היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה", וקובעת כי "או חולצין או מיבמין, אבל חייבין משום אשת אח" (יבמות פי"ב ה"ב), כלומר הם נחשבים לאחים לכל דבר. המשפט בתוספתא קשה. "או חולצין או מיבמין" משמעו שהם נחשבים כאחים לכל דבר. זו גישה הלכתית יוצאת דופן, ברם מעבר לשיקול ההלכתי, מה משמעות ההדגשה "אבל חייבין משום אשת אח" 17 כלומר, אסור לאחד לשאת סתם את אשת אחיו אם לא בדרך ייבום. ? ברור שאם הם אחים הם חייבים משום אשת אח! ליברמן העדיף את הנוסחה שמביא הרי"ד "לא חולצין ולא מיבמין", והרי התוספתא כמשנה, אלא שמחמירה שכל זה לעניין ייבום, אבל אסור לאחד לשאת את אשת אחיו, כלומר מחמירים עליהם מכל הכיוונים. כך גם אומר המדרש לפי תומו: "גר שנתגייר והיה נשאוי לאחותו בין מן האב בין מן האם יוציא כדברי רבי מאיר וחכמים אומרים 18 בירושלמי רבי יהודה, בבראשית רבה וחכמים. מן האב יוציא ומן האם יקיים שאין אב לגוי" 19 בראשית רבה, יח ה, עמ' 165; ירו', יבמות פי"א ה"ב, יב ע"א; בבלי, סנהדרין נח ע"א. . רבי מאיר מכיר ביחסי משפחה ביולוגיים (מן האם), אך לא בקרבת משפחה הבאה מהחוק (מן האב). שיטת רבי מאיר קרובה לדברי התוספתא, ומכל מקום מתברר שאפילו בנושא כה מהותי לא הייתה לחכמים עמדה אחידה. כללית אין לגר ייחוס משפחתי מבחינה הלכתית, אך פרצות מספר בקביעה זו, בדרך כלל במגמה להחמיר עליו ולמנוע גילוי עריות.

22בתלמוד הבבלי מובא סיפור נוסף ב"בן יאסיין" (רבי יוסי בן יאסין או בן יחסין 20 נראה שהיה מצעירי דור יבנה והוא נזכר פעם אחת בתוס', מנחות פ"א הט"ו, עמ' 513 ובבבלי, מנחות ו ע"ב, יחד עם רבי יהודה הנחתום, אחד מהרוגי המלכות בימים שלאחר מרד בר כוכבא. היעדר התואר "רבי" בחלק מעדי הנוסח מלמד אולי שברח מארץ ישראל ונדד ב"כרכי הים", כמסופר כאן. הוא נזכר בעיקר בתלמוד הבבלי (כאן ובעבודה זרה מב ע"א בצורה יסיאן), ואולי נדד לבבל. ואכן, בתוספתא מביא רבי יהודה בן בתירא הבבלי מדבריו. רבי יהודה בן בתירא פעל בבבל, וכנראה שם פעל גם (רבי) יוסי זה. ) המספר: "כשהלכתי לכרכי הים, מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאמו, אמרתי לו: בני, מן הרשך? אמר לי: הרי אשה ושבעה בניה, על ספסל זה ישב רבי עקיבא ואמר שני דברים: גר נושא אשת אחיו מאמו..." (יבמות, צח ע"א). הסיפור אמנם בבלי בלבד, אך אין סיבה לפקפק באמינותו. מסתבר שבן יאסיין סבר כרבי מאיר שאין לגר משפחה מן האב, אך משפחתו הביולוגית מן האם נחשבת לקרבה משפחתית. על כן התפלא בין יאסיין על ההיתר, עד ששמע כי רבי עקיבא התיר במפורש נישואין של גר אף לבני משפחתו מצד האם. כעמדתו הראשונה של בן יאסיין קובע המדרש בפשטות ש"אין אב לגוי" (בראשית רבה, יח ה, בובר, וירא כו, עמ' 165; תנחומא בובר, וירא כו, עמ' 101) 21 ראו עוד בבלי, צט ע"א מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל על קרבה משפחתית אחרת, וראו לביא, גר שנתגייר, עמ' 19 ואילך. . אם כן, למרות המימרות הרבות שציטטנו, בן יאסיין מתפלא על ההיתר ורואה בו פריצת גדר.

23בירושלמי (יבמות יא ע"ד - יב ע"א) מובא הסבר לפסיקה של התוספתא, והוא בא כסיפור על רבי יסא שהלך לחמץ (אמסה שבצפון סוריה) ושם אסר על גרים לייבם (בשמו של רבי יוחנן). על כך שואלת הגמרא מה אכפת לנו שהאח יישא את אשת אחיו, הרי הוא אינו אחיו מבחינה הלכתית, ועונה שהאיסור הוא כדי שלא יאמרו שיש ייבום לגרים. ספק אם זו הסיבה המקורית (וכי בשביל טיעון כזה מוצדק לפגוע באפשרות חתונה של האלמנה?), אבל זו הסיבה הפומבית שאחריה מסתתר, אולי, ספק שגורם להחמרה. בבבלי, לעומת זאת, מובאת גם דעה שגר רשאי לשאת את אשת אחיו (יבמות צז ע"ב).