משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ד:ד

1המשנה מונה את זכויותיו של האב בבתו עד שתתבגר, ועוברת לזכויותיו של הבעל וחובותיו כלפי אשתו. משניות ד-ו מהוות קובץ מעבר בין העיסוק בזכויות האב כלפי בתו (פרק ג ופרקנו עד כה) ובין העיסוק בזכויות ובחובות ההדדיים של הבעל והאישה בהמשך המסכת.

2האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה 22 וכן מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כב טז, עמ' 209; משנה, קידושין פ"א מ"א; זכות האב בקידושי בתו מופיעה במכילתא דרשב"י; פירוט סוגי הקידושין מופיע בראש משנת קידושין. משנתנו מאחדת את השניים: אזכור סוגי הקידושין וציון זכותו של האב בהן. ניסוח דומה למשנתנו מצוי בתוס', סוטה פ"ב ה"ז. – זכאי לקדש את בתו הקטנה או הנערה באחת משלוש הדרכים שהאישה נקנית בהן: בכסף שהוא מקבל מבעלה עבור קידושיה, או בשטר הקידושין שהוא מקבל מבעלה. הלשון "האב זכאי... ובביאה" קשה, ומסתבר שאינה אלא אשגרת לשון ממשנת קידושין פ"א מ"א: "האשה נקנית בשלש דרכים... נקנית בכסף בשטר ובביאה" 23 בירושלמי (כח ע"ד) מוצע הסבר אחר ולפיו התנה הבעל עם האב: "כשתקנה לי בביאה אשלם סכום כסף". ההסבר בעייתי, שכן הבעל רשאי להתנות מה שירצה עם מי שירצה על איזה סכום שירצה. הקניין הוא בינו לבינה, וכל התנאים האחרים אינם קשורים למעמדה העצמאי או הבלתי עצמאי. אפשרות נוספת להבנת המשנה היא: המשנה המקורית שנתה רק "האב זכאי בבתו בקידושיה" ולאחר מכן התווספו סוגי הקניין מתוך משנת קידושין, כך שנוצר חספוס מסוים. הבעיה בשתי האפשרויות הללו היא שהסבירות שאשגרה או תוספת אירעו במקביל הן במשנתנו הן בתוספתא סוטה היא נמוכה. . אפשרות אחרת היא שהביטוי "זכאי" אינו מתייחס לזכות הממונית של האב כי אם לזכותו לשליטה בלעדית על תהליך הקידושין. משנתנו טוענת כי האב לבדו רשאי לכונן את הקידושין בין בתו ובין אחר; דין זה נכון בכל סוגי הקידושין. לפי פירוש זה, אין הבת ובן זוגה יכולים לכונן קידושין ללא מעורבות

3האב ואם יקדש האיש את האישה ללא האב לא יהיו הקידושין תקפים 24 יש לציין שעמדה זו לא התקבלה להלכה. רש"י מפרש באופן דומה, אלא שלשיטתו אין המדובר בשליטה מלאה אלא בזכות האב להעביר את הבת לאיש בעזרת אחת הפרוצדורות האמורות. יש להניח כי רש"י אינו מפרש שמדובר בזכות בלעדית עקב ההלכה המקובלת בעניין זה. אולם הפירוש של זכות בלעדית מסתבר מתוך המשך המשנה, שם נקבעה הזכות של האב בהפרת נדרי בתו, כמו גם במציאתה ובמעשה ידיה. ברור שבמקרים אלה מדובר בזכות בלעדית ובמקרה של הפרת נדרים, אך לא בהכרח זכות ממונית. לפירוש זה אחיזה במקורות נוספים, ראו למשל משנה, ביצה פ"א מ"ו. , ואם יקדש את האישה בביאה הרי זו בעילת זנות ולא נישואים, גם אם שני בני הזוג ראו בכך מעשה קידושין מרצון (הבעל ייחשב כמפתה והאישה כמפותה). התלמוד הבבלי מנמק: "אמר קרא 'בנעוריה בית אביה' (במדבר ל יז) – כל שבח נעורים לאביה" (מו ע"ב). להלן נראה שהאמוראים נחלקים האם יש מחלוקת תנאים על המימרה שהאב זכאי בקידושיה, אבל מכל מקום שפע מקורות מעיד שזו נחשבה לנורמה המקובלת 25 ראו המקורות בהערה 22. .

4וזכיי במציאתה – האב זכאי במציאה שבתו מצאה. התלמוד הבבלי מסביר: "משום איבה" (מז ע"א), ורש"י מפרש: "דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו". הסבר זה מציג רק את החלק המשפטי של השאלה. בפועל הבת נמצאת בבית אביה וסמוכה על שולחנו, אף אם ההלכה אינה מחייבת את האב במזונות בתו. כרגיל במשפחה מורחבת רק האב הוא בעל הרכוש, וממילא גם מציאות שמצאו בני הבית שייכות לו. ההלכה עצמה תידון במפורט להלן (פ"ו מ"א).

5ובמעשה ידיה – מוצרים שהבת מייצרת בעבודתה שייכים לאב. הבת אינה יכולה לשמרם לעצמה וכן אינה רשאית למכרם לצורך הכנסתה האישית. אף כאן מובן דין זה על רקע המסגרת הכלכלית של בית האב. הבת שותפה לכלכלת בית האב, בהוצאות ובהכנסות, ואינה יכולה ליצור לעצמה מקור הכנסה מן הצד.

6ובהפר נדריה – כאמור בכתוב: "ואם הניא אביה אֹתה ביום שמעו, כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום" (במדבר ל ו) 26 וראו בספרי במדבר, פיסקא קנה, עמ' 207. . היפר נדרים נמנה עם זכויות האב, ולפי ההקשר הספרותי הפרת הנדרים נתפסת כזכות שיש בה כביכול משמעות כספית, כמו מציאתה ואכילת פֵרות. בפועל אין כאן תמיד רווח כספי, אם כי במקרים מסוימים יש לנדר השלכות כספיות 27 ראו דיוננו בנדרים פי"א מ"א ולהלן פ"ז. שם נסוב הדיון על השאלה אלו נדרים רשאים הבעל או האב להפר. כפי שמשתמע מהמקבילות, לבעל שתי זכויות. האחת להציל את אשתו מעצמה ו"לחסוך" ממנה עינוי נפש, והאחרת למנוע ממנו עגמת נפש בשל נזקים הנגרמים לו, כלומר להגן על עצמו. בהגדרה זו נכללת התנהגות אישית אינטימית המפריעה לבן הזוג, כגון רחצה והתקשטות. אם כן, ודאי שלא לכל נדרי האישה משמעות כספית, והשימוש במונחים הכספיים במשנתנו הוא בשל הדמיון שבין "נדריה" לבין "מעשה ידיה". , אך המשנה אינה מבחינה בין זכויות כספיות לזכויות של כוח ושליטה. הפרת הנדרים של האב ושל הבעל תידון גם במשנה הבאה.

7ומקבל גיטה – בתהליך הגירושין האב מקבל את הגט עבור בתו, ובמעשה זה הגירושין נכנסים לתוקפם. נראה כי אין המדובר באישה נשואה אלא בארוסה המתגרשת מבעלה הארוס, בעודה נערה. במשנת גיטין שנינו: "נערה המאורסה – היא ואביה מקבלין את גיטה. אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחת, אלא אביה מקבל את גיטה בלבד" (פ"ו מ"ב). רבי יהודה מצטט כלל משפטי ידוע שאין שני אנשים בעלי סמכות משפטית זהה, אחרת אם יבצעו פעולות מנוגדות תשתרר מהומה משפטית, ומשנתנו כרבי יהודה. תנא קמא, לעומת זאת, סבור שבשל מעמד הביניים של הנערה המאורסה לא פקעה סמכות האב לקבל את הגט, אך גם לאישה עצמה סמכות מקבילה. הכלל של רבי יהודה הגיוני, אך בפירוש למשנה הבאה נראה שיש גם דעה שאביה ובעלה מפרים את נדריה בצוותא. הכלל שנוי, אפוא, במחלוקת. בשני התלמודים יש פיתוח נוסף: "ריש לקיש אמר: כמחלוקת בגיטין כך מחלוקת בקידושין. אמר רבי יוחנן: הכל מודין בקידושין שאביה מקדשה ולא היא" 28 ירו', גיטין פ"ו ה"ב, מח ע"א [ושם הגרסה בטעות: "שאמה"]; ירו', קידושין פ"ב ה"א, סב ע"ב, וכמעט מילה במילה בבבלי, קידושין מג ע"ב. . אם כן, גם המשפט הקודם ש"זכאי בקידושיה" שנוי אולי במחלוקת.

8ואינו אוכל פירות בחייה – אם יש לה נכסים, כגון אם ירשה נכסים מבית אבי אמה, אין אביה אוכל פֵרותיהם בחייה. מן הסתם האב חייב לטפל בהם, אך הרווחים נשמרים כקרן לזכות הבת לכשתגיע לעצמאות או תתחתן.

9נישאת – אם נישאה, יותר עליו הבעל – ישנן זכויות יתרות של הבעל כלפי אשתו משל האב כלפי בתו, שהוא אוכל פירות בחייה – אם נישאה זוכה הבעל בכל זכויות האב: במציאתה, במעשה ידיה ובהפרת נדריה, ועוד זכות יתרה לו על האב שהוא אוכל פרות נכסיה שנפלו לה בירושה לאחר הנישואין, ואם ימות בעלה או יגרשנה יחזרו הנכסים לידה, ואם היא מתה בחייו בעלה יירשנה. מעמדה הכלכלי של האישה בבית בעלה יידון להלן 29 משניות רבות עוסקות בכך, ראו להלן פ"ה מ"ד ומ"ה. .

10וחייב – הבעל כמו כן, במזונותיה – לזון אותה, ובפרקונה – בפדיונה, שאם נשבית חייב לפדותה. הלכה זו תפורט להלן במשנה ח, ובקבורתה – אם מתה חייב הבעל בקבורתה. הקבורה הייתה בדרך כלל פרטית. הקהילה לא דאגה לקבורת המתים, להוציא מקרים מיוחדים שנדרשה בהם עזרה ציבורית כאחת מדרכי הצדקה. לפי ההלכה שבמשנה זו אין האב חייב לקבור את בתו, עם זאת בפועל ודאי שאב רגיל ראה בכך את חובתו. הוא הדין בחובת המזונות. המשנה הבאה דנה בחובת האב לזון את בניו ובנותיו, ומעבר לבירור ההלכתי שבו נעסוק להלן ברור שכמעט בכל המקרים לא עמדה שאלה זו של חובת האב במזונות בניו לבירור משפטי, וחובתו הייתה ברורה מעצמה, אם כי מבחינה משפטית רק הבעל חייב בכך. הירושלמי אומר שאם אין הבעל יכול לקברה מוטלת החובה על האב (כח ע"ד). אם כן גם האב חייב בקבורתה, וחובתו אפילו אינה מסתיימת עם נישואיה, אלא שעל הבעל החובה הראשונית לכך (איור 23).

11בברייתא אחרת נשנית רשימה זו כזכויות של האב שאינן לאם: "האיש זכיי בבתו ובקדושיה, בכסף ובשטר ובביאה, וזכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה, מה שאין כן באשה" (תוס', סוטה פ"ב ה"ז). זו דוגמה נדירה לאותה הלכה קדומה שעורכי ההלכות שיבצו בהקשרים שונים. מסתבר שאכן ההקשר של התוספתא הוא המקורי, שהרי בהקשר שלנו הרשימה חלקית ובעייתית. האומנם אין האב חייב במזונות? הרי נושא זה נדון בהרחבה במשנה ו, ומסתבר שאולי הוא אינו חייב בהם מבחינה משפטית אבל ודאי שבמציאות פִרנס האב את בתו. גם בקבורת בתו הוא חייב, למעשה, כפי שראינו על פי הירושלמי. כמו כן, קשה להגדיר שהאב אינו חייב לפדות את בתו. זאת ועוד, בהקשר של משנתנו חסרים במשנה סעיפים מרכזיים כגון זכותו של האב בירושת בתו 30 הבעל יורש את אשתו; לגבי זכות האב בירושתה ראו לעיל. , בבושתה ובפגמה ובקנס על שנאנסה או פותתה 31 הבעל אינו זכאי בקנס על אונס שאירע לאשתו, שהרי ודאי אינה בתולה. אשר לבושתה ופגמה ראו להלן פ"ו מ"א. לקנס ראו לעיל פ"ד מ"ד. . אלה נדונו כבר במשניות הקודמות. אמנם אנו רגילים שאין המשנה מונה את כל הסעיפים הרלוונטיים, בבחינת "תנא ושייר" 32 ובדומה לכך הכלל בירושלמי: "לית כללוי דרבי כללין", ירו', תרומות פ"א ה"ב, מ ע"ג; חגיגה פ"א ה"א, מ ע"ג; יבמות פ"ט ה"ג, י ע"א. , אבל כאן אין מדובר בסעיפים משניים אלא בנושאים שנדונו במפורש בפרק הקודם, אבל בהקשר אחר, ושם זכותו של האב נזכרת רק במשתמע. קשה להבין, אפוא, למה הם נעדרים מהרשימה. הרשימה בהקשר של משנתנו אינה מדויקת, אפוא, אבל מתאימה מאוד להקשר של הברייתא בסוטה (הבדל בין אב לאם). נראה שהרשימה המופיעה בפנינו מקורה בהבחנה בין מעמד האב ומעמד האם ביחס לבתם. אולם עורך משנתנו פירש אותה באופן דווקני כזכויות היחידות של האב כלפי בתו, מעבר לאלה שכבר נשנו בפרקנו. פירוש זה אִפשר לו לערוך הבחנה בין זכויות האב לבין זכויות הבעל ולקבוע הלכה מינימלית באשר לחובות האב כלפי בתו. במשנת נידה (פ"ה מ"ז) יש ציטוט חלקי של הרשימה, ובה חסרים עוד פרטים.

12ניתן להציע קריאה נוספת של המשנה היוצרת מצב הלכתי אחר. עד עתה הנחנו כי המשפט "יתר עליו הבעל" מתייחס לכל הפרטים שלאחריו אשר האב פטור בהם, אולם ניתן לקרוא אחרת את המשנה ולהבין שהמשפט "וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה" חוזר לחובות האב. לפי קריאה זו, ההתייחסות לבעל אינה אלא הערת שוליים על זכות האב לאכול פֵרות. המשנה מוסיפה כי בנקודה זו גדולה זכות הבעל מזכות האב. לאחר הערה זו חוזרת המשנה לנושא שלה – חובות האב – ומשלימה את הרשימה: "וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה".

13האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה

14וזכיי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה

15ומקבל גיטה

16ואינו אוכל פירות בחייה

17נשאת – יותר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה

18[והאב] וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה

19מפתה אמנם לקרוא כך את המשנה, אך ישנן שתי הסתייגויות: ראשית, התוספתא המקבילה (פ"ד ה"ב) מבהירה את הדברים: "יפה כח האב שהבעל חייב במזונותיה בפרקונה ובקבורתה... מה שאין כן באב"; שנית, משנה ו להלן קובעת באופן נחרץ: "האב אינו חייב במזונות בתו". אולם בפירוש משנה ו נראה כי הדעות התנאיות בעניין זה לא היו אחידות, והנוהג המקובל היה שהאב חייב במזונות בתו. ייתכן, אפוא, כי את משנתנו ניתן לקרוא ביסודה באופן המוצע.

20רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת – שכן דרכם הייתה לשכור מחללים ומקוננות ללוות את המת לקבורה. רבי יהודה מפרש שהחיוב בקבורה כולל לפחות ליווי של שני חלילים ומקוננת אחת 33 בט"ז תמוז תשס"ג נפטר אבינו ועל שולחנו מצאנו משנה זו מפורשת, ויצאה נשמתו לאחר כתיבת שורה זו. . ההלכה עוסקת במקרה שגוי הביא בשבת חלילים ללוויה, והשאלה היא האם מותר להשתמש בהם ללוויה במוצאי שבת (משנה, שבת פכ"ג מ"ה). החליל הוא כלי נגינה דומה לחלילית בת זמננו. החליל נזכר בהקשרים רבים, ובדרך כלל קול נגינתו מכונה הכאה, "החליל מכה" (משנה, ביכורים פ"ג מ"ג; ערכין פ"ב מ"ג ועוד). המונח "מכה" עלול היה לעורר את הרושם שמדובר בתוף, אך ברור שאת החליל עשו מצינור דק שנקבו בו חורים. בדרך כלל עשו את החליל מעצם ארוכה, וזה אחד המוצרים שניתן לעשות מגופו של כבש, וליתר דיוק מעצמות שוקו 34 משנה, קנים פ"ג מ"ו. לפירוש המשנה ראו שפרכר, קנים. . המסורת התלמודית מספרת שהחליל היה עשוי מקרן ופעם ניסו לצפותו בזהב, אך קולו נפגע מכך (תוס', ערכין פ"ב ה"ג, עמ' 544). ההלכה תבעה מהבעל שישכור לפחות שני חלילים, ובדרך כלל נזכרים החלילים בלשון רבים. לא בכל יישוב היו חלילים, ולעתים שכרו חמור להביא חלילים מרחוק ללוויה או לחתונה (משנה, שבת לעיל; בבא מציעא פ"ו מ"א ומקבילות), וכן גם לתהלוכות עלייה לרגל (משנה, ביכורים פ"ג מ"ג). הלכה זו מעידה כי לא היה צורך לשכור חלילן מרחוק, בכל כפר היה כנראה חלילן מוכן, אך החליל עצמו היה נדיר יותר, שכן לעתים היה צורך להביאו מרחוק. באיורים המתארים את שיירות העולים לרגל בעולם היווני צועד בראש החבורה מנגן בחליל כפול (איור 24, תמונה 11). ייתכן, אפוא, ש"חלילים" (בלשון רבים) הם בעצם אותו חליל כפול.

21רבי יהודה מסביר את דברי התנא הקודם ומגדיר מהי חובת הקבורה, אבל בבבלי פירשו שרבי יהודה חולק על תנא קמא (מח ע"א). מן הסתם הילך הבבלי אחר צורתה החיצונית של המשנה. בדרך כלל אם תנא קמא אומר את דבריו ואחר כך נאמר "רבי x אומר..." – הרי שזו מחלוקת. ברם, לא תמיד כך מבנה המשנה.

22ה"קינון" והמקוננת הם מרכיבים קבועים במעמד הקבורה. המשנה מסבירה: "איזהו עינוי? שכולן עונות כאחת, קינה? שאחת מדברת (שרה) וכולן עונות אחריה, שנאמר: 'ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה' (ירמיה ט יט)" (מועד קטן פ"ג מ"ט). הקינה קשורה בדרך כלל לנשים – הן המקוננות יחד, ונשים מובילות את הקינה. במשנה הקודמת שם נאמר: "נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות..." (מ"ח). הנשים תפסו מקום רב בהלוויית המת. הן הלכו בראש הלוויה והן המטפחות והן המקוננות, כפי שנזכר בירושלמי: "אית תניי תני, הנשים מהלכות תחילה והאנשים אחריהם, ואית תניי תני, אנשים תחילה והנשים אחריהם" (סנהדרין פ"ב ה"ד, כ ע"ב). בבבלי שם תולים את הדבר במנהג ורבי יהודה אומר: "לעולם נשים לפני המיטה יוצאות" (סנהדרין כ ע"א), ובמדרש מסופר ששאלו את רבי יהושע: "מפני מה הן מהלכות אצל המת תחילה" (בראשית רבה, פי"ז, 159) 35 תשובתו של החכם התולה את המנהג בגנות האישה היא דברי אגדה, אך הנוהג החברתי העולה ממנה ברור. . המקוננות הן חלק מן הלוויה: "המודר הנאה מחבירו ומת, מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות" (תוס', נדרים פ"ב ה"ז). כבר מן המקרא עולה כי המקוננות הן נשים, ככתוב בספר ירמיה: "כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה" (ט טז) 36 בספרות הרומית האלה האחראית על מיילדות ונבואה היא Carmenta (קרמנטה), ומשמעות שמה "שיר", משום שהחכמות "רואות את הנולד" ואף נחשבו למומחיות בשירה ובשירת חיזוי. סקרבורו, רפואה רומית, עמ' 15-14. . בתלמוד הבבלי (מועד קטן עח ע"ב) מצויה שורה של קינות, רובן בשמן של הנשים בשכנציב, אך גם קינות נוספות.

23מעשה המקוננות הוא אפוא מקצוע מובהק של נשים, והנוהג מתבטא כבר במקרא ובא לידי ביטוי בספרות חז"ל. גם בחברות מסורתיות הובילו נשים את הקינות בלוויה 37 כך בחברות יהודיות מימי הביניים, וכך בכפר הערבי המסורתי שעליו זכינו לצפות בשנות השישים של המאה הקודמת, ראו ספראי, הכפר. . המקוננת בספרות חז"ל היא בעלת מקצוע שמשלמים לה עבור שירתה ועבור הנגינה 38 ראו עוד רובין, קץ החיים, עמ' 194. .

24התוספתא 39 התוספתא בנויה על בסיס המשנה, אבל יש בה עריכה עצמאית בסגנון "יפה כח x מכח y". זהו הניסוח כוללני ויש בו מרכיב של מעין חידה. סגנון עריכה דומה מופיע במשנה ובברייתות לעתים נדירות (משנה, נדרים פ"י מ"ב; להלן פ"ח מ"ד; מנחות פ"ו מ"ב; תוס', פאה פ"ג ה"ו-ה"ז ועוד). המשנה כמות שהיא לפנינו כיצירה כוללת ערוכה לפי מערכת הֶקשרים מבחינת התוכן והעניין, ולעתים העריכה מושפעת מהקשרים אסוציאטיביים. אבל בתוך המשנה מובלעות משניות הערוכות בסגנון אחר. "יפה כח" הוא אחד מסגנונות אלו. מוסיפה: "יפה כח האב שהבעל 40 המשפט הקודם (שלא צוטט) עד מילה זאת חסר בכתב יד וינה והושלם על פי נוסח הדפוס וכתב יד ערפורט. ראו עוד ירו', כח ע"ד. חייב במזונותיה, בפרקונה, ובקבורתה; מקום שנהגו להספיד מספיד – מה שאין כן באב" (פ"ד ה"ב). ההספד הוא מרכיב נוסף בלוויה: דברי צער על מותו של הנפטר, על אישיותו המיוחדת וכיוצא באלו. דברי ההספד הותאמו לנפטר ולאופיו המיוחד, ולעתים נאמרו בסגנון שירי ונמלץ. כך, למשל, בספרות חז"ל מופיעים הספדים מספר שנאמרו על מיתתם של חכמים ידועים: "ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן דשכיח בארעא דישראל [ספד לאותו תלמיד חכמים שהיה מצוי בארץ ישראל], דהוי תני הלכתא בעשרים וארבע שורתא [שהיה שונה הלכות בעשרים וארבע שורות]. אמר: ווי, חסרא ארעא דישראל גברא רבה" [אמר: ווי, חסרה ארץ ישראל אדם גדול] (בבלי, מגילה כח ע"ב); "וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא" (בבלי, סוטה מח ע"ב); "כי שכיב איניש הכא, התם ספדי ליה הכי [כאשר מת אדם כאן (בבבל), שם (בארץ ישראל) סופדים לו כך]: 'גדול הוא בששך, ושם לו ברקת'. וכי מסקי ארונא להתם ספדי ליה הכי [וכאשר מעלים את הארון לשם סופדים לו כך]: 'אוהבי שרידים יושבי רקת, צאו וקבלו הרוגי עומק'. כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא [כאשר מת רבי זירא פתח עליו הספדן ההוא]: 'ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גידלה שעשועיה, אוי נא לה, אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה' " (בבלי, מגילה ו ע"א). הספדים מספר בארמית פורסמו מתוך כתבי הגניזה 41 יהלום וסוקולוף, שירה, עמ' 329-282. . אלו כולם שירים, או פיוטים, שאומרים לפני ההספד האישי: "ויקול אלאפטרה ובעדהא יקול..." (יאמר את ההספד ואחר יאמר...) 42 שם, עמ' 328. להספד ראו עוד רובין, קץ החיים, עמ' 211-198. . השירים מותאמים לסוגי האנשים: גברים, נשים, ילדים, כוהנים וכיוצא באלו (איור 25).

25הספד לנערה (בתרגום עברי)

26התנחמו האבלים / בכל הדורות

27אז תהיו / שווים לצדיקים

28גערו את הבכי / ופסקו דמעות מן העיניים

29הצדיקו דינכם / כנאמנים

30בגניזת קהיר התגלו עשרות שירי חול וביניהם הספדים למתים: לגברים, לנשים, לכוהנים ולילדים. ההספד היה שיר מסוגנן שהובילו אותו המקוננות.