משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ה:ו

1שתי המשניות הבאות דנות בשאלה מה קורה כאשר אחד הצדדים מפר את הסכם הנישואים. המשנה הבאה איננה מזכירה את חובות האישה שנמנו במשנה הקודמת ומדברת רק על "מרידה" שלה, כנראה בעיקר בתחום חיי האישות. המשנה מתבססת על ההנחה הפשוטה שהבעל חייב לפרנס את אשתו ולחיות עמה חיי אישות. בנוסף לכך המשנה מניחה את הברור מאליו שהאישה חייבת לקיים יחסי אישות עם בעלה. נושא זה של יחסי אישות אינו נזכר במפורש אך הוא ברור ומובן מעצמו, ולמעשה הוא נתפס כעיקר חיי המשפחה.

2המדיר את אשתו מתשמיש המיטה – המשנה מניחה שהגבר חייב בתשמיש המיטה. חיי האישות הם הזכות של שני הצדדים (הבעל והאישה), או בניסוח אחר הם חובתם של שני הצדדים, אלא שהאישה חייבת בהם כאשר הגבר חפץ בכך, ואילו חובתו של הבעל תחומה ומוגדרת. אם הבעל אינו ממלא את תפקידו זה הדבר מצדיק גירושין והאישה זכאית לכסף כתובתה. כפי שנראה להלן, אם אינו ממלא התחייבויות אחרות אין הדבר גורר סנקציות מידיות דומות (להלן מ"ט). ההגדרות שתידונה להלן משקפות את תפיסתם של חכמים, אך אינן משקפות בהכרח את הנוהג המקובל. יש להניח שזוגות שחיו חיי יחד לא נזקקו להלכות אלו, אבל במקרים חריגים ייתכן שהחכם התערב בנושא. ברם, מֵרב חשיבותה של המשנה הוא בעיצוב ושיקוף הגישה הכללית הרואה באישה שותפה הזכאית בזכויות ולא רק כלי שרת בידי בעלה.

3הפסוק המרכזי המדבר בחובות הבעל הוא "שארה כסותה ועֹנתה לא יגרע" (שמות כא י). פסוק זה אמור אמנם באמה עברייה, אך התנאים למדו ממנו את הנורמות הבסיסיות בחיי נישואין. במדרשים יש שלוש הצעות פרשנות למונחים אלו: " 'שארה' – אלו מזונותיה, וכן הוא אומר (מיכה ג ג) 'ואשר אכלו שאר עמי', וכתיב (תהלים עח כז) 'וימטר עליהם כעפר שאר'. 'כסותה' – כמשמעו, 'ועונתה' – זו דרך ארץ, שנאמר (בראשית לד ב) 'וישכב אותה ויענה', דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: 'שארה כסותה' – כסות שהוא נופל לשארה – אם היתה ילדה, לא יתן לה של זקנה, זקנה, לא יתן לה של ילדה. 'ועונתה' – שלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים, ולא של ימות הגשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה 127 ראו להלן פ"ה מ"ח, ושם נקבע שהשאריות שלה. . מזונתיה מנין? אמרת קל וחומר, ומה דברים שאינן קיום נפש, אי אתה רשאי למנע ממנה, דברים שהם קיום נפש, דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה. דרך ארץ מנין? אמרת קל וחומר, ומה דברים שלא נשאת עליהם מתחלה, אינו רשאי למנע הימנה, דברים שנשאת עליהם מתחלה, דין הוא שלא יהא רשאי למנע הימנה. רבי אומר: 'שארה' – זו דרך ארץ, שנאמר (ויקרא יח ו) 'איש איש אל כל שאר בשרו'. וכתיב (שם שם; ויקרא יח יג-יד) 'שאר אביך', 'שאר אמך'. 'כסותה' – כמשמעו. 'עונתה' – אלו מזונות, שנאמר (דברים ח ג) 'ויענך וירעיבך' " (מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין ג, עמ' 259-258; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כא י, עמ' 168). לדעות אלו מקבילות במקורות רבים 128 כגון ירו', ל ע"ב; בבלי, מח ע"א. , אך בדרך כלל מובן ש"עונה" או "עונתה" הוא המינוח ליחסי אישות ("דרך ארץ") 129 כגון ספרי דברים, ריג, עמ' 247; מדרש אגדה בובר, שמות כא י; בבלי, נדרים טו ע"ב ומקורות נוספים. דיון זה על משמעות המילה "עונה" דומה לוויכוח על משמעות המונח "עינוי", האם הכוונה לאיסור תשמיש או לצום, וראו פירושנו ליומא פ"ח מ"א. . כן משמע ממשנתנו הדנה בהמשך ב"עונה שבתורה".

4הפרשנות ל"שארה כסותה ועֹנתה"

5אם כן, חכמים נחלקים במשמעות המונחים שבתורה, ולמעשה לכל אחד מהמונחים מוצעות כל הפרשנויות האפשריות, אך אין מחלוקת על חובות הבעל. ייתכן, עם זאת, כי העמדה המפרשת את "עונתה" כיחסי אישות מעמיסה על כך גם את המשמעות הנוספת של "עונה" – זמן קצוב. רבי יונתן ורבי, לפי הבנה זו, מעמיסים את יחסי האישות על עוגנים אחרים כדי להימנע מהגדרת חובה קצובה בזמן. בכל אופן, לכל הדעות עליו לפרנס את אשתו ("מזונות"), להלבישה ולקיים עמה יחסי אישות. גם בפרקנו דיון בשלוש החובות הללו: משנתנו עוסקת ביחסי אישות, ומשנה ח במזונות וביגוד.

6בית שמי אומרים שתי שבתות ובית הלל אומרים שבת אחת – שבת כאן, ובמקורות רבים אחרים, משמעה שבוע. בלשון חז"ל המילה "שבוע" אין משמעה שבעה ימים אלא שבע שנים, ואילו "שבת" מציינת יחידה של שבעה ימים. שני הבתים (בית שמאי ובית הלל) חולקים אותו עיקרון שהנדר צריך להיות "נסבל", והמחלוקת היא מהו גבול הסיבולת ומתי הנדר הופך להיות "בלתי אנושי" 130 משנה עדויות פ"ד מ"י מקבילה למשנתנו. .

7אף על פי שרק לפי אחת הפרשנויות התנאיות נלמדת חובת האישות מהמילה הראשונה בפסוק, משנתנו הציבה חובה זו בראש חובות הבעל, לפני מזונות וביגוד הנידונות במשניות הבאות.

8לשון המשנה אינה ברורה: נשנה כאן המקרה ("המדיר את אשתו מתשמיש המטה"), אך לא ברור כיצד דברי בית שמאי ובית הלל משתלבים כאן. מהו הדין הנשנה במשנה זו?

9פירוש אחד הוא כי בית שמאי ובית הלל קובעים את הדין במקרה שנשנה. לפי זאת, אם הדיר אדם את אשתו ללא הגדרת זמן, בית שמאי מגדירים את חלות הנדר כשבועיים ובית הלל מגדירים זאת כשבוע בלבד.

10פירוש שני הוא כי דברי בית שמאי ובית הלל ממשיכים את לשון המקרה, ושיעור הדברים הוא: "המדיר את אשתו מתשמיש המטה לתקופה של שבועיים/שבוע". אם כן, חסר הדין במשנה. התוספתא משלימה דין זה וקובעת: "יתר על כן, יוציא ויתן כתובה" (פ"ה ה"ו). כלומר, מדובר בהפרה יסודית של ההסכם ביניהם ושל חוקי הנישואין, ועל כן האישה זכאית לגירושין ולקבלת כסף כתובתה במלואו. בכך חמור דינו של המדיר מדינו של "המורד" הנדון במשנה הבאה. המורד – בדעתו תלוי הדבר, ואחרי זמן, ותחת הלחץ הכספי, יחזור בו וכך ישוקמו הנישואים. אבל המדיר אינו יכול לחזור בו, ואין לדרוש מהאישה לחיות ללא יחסי אישות.

11בתלמוד הבבלי יש מחלוקת אמוראים באשר לפירוש המשנה: "אמר רב: מחלוקת – במפרש, אבל בסתם – דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה; ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו" (סא ע"ב). רב סבור כפירוש השני שהצענו כאן וטוען שבמקרה של נדר סתם – הנדר חל ככל נדר אחר לאורך ימים, ומכיוון שכך – על הבעל להוציא את אשתו בגט ובכתובה לאלתר. שמואל, בניסוח שלפנינו, מפרש כי המשנה עוסקת בשני המקרים – המקרה של מדיר ללא הגדרת זמן (הפירוש הראשון לעיל) והמקרה של המדיר לתקופה מוגדרת (כפירוש השני לעיל). נמצא שאין בין האמוראים מי שמפרש כפירוש הראשון בפני עצמו.

12לפירוש השני תמיכה איתנה ממקום אחר. המחלוקת שבמשנתנו שנויה במשנה ובתוספתא עדויות (פ"ד מ"י; תוס', פ"ב ה"ד) במסגרת הרשימה של "קולי בית שמאי וחומרי בית הלל". רק אם נפרש כפירוש השני יימצא דינם של בית שמאי קל יותר (על הבעל); אילו פירשנו כפירוש הראשון היה דינם של בית שמאי חמור משל בית הלל, שכן בני הזוג היו אסורים זה על זה למשך זמן ארוך יותר. מסתבר לפרש, אם כן, לאור המקבילות והדיון האמוראי, כי משנתנו קובעת את משך הזמן המקסימלי של הדרת תשמיש.

13בתוספתא ובתלמודים מובא נימוק מדרשי למחצה לעמדות שני הצדדים, כימי הטומאה במקרה של לידת נקבה (שבועיים) או כימי הטומאה בלידת זכר או כימי הנידה (שבוע) 131 תוס', פ"ה ה"ו; עדויות פ"ב ה"ד; ירו', ל ע"א; בבלי, סא ע"ב. . הנימוק הוא מדרשי, ואין קשר הגיוני בין טומאת זכר או נקבה לבין מספר הימים שבהם האישה מחויבת להמתין עד שבעלה יוכל להתקרב אליה, אם כי הקשר הספרותי ברור. המדרש לא בא לנמק את ההלכה אלא רק להציע שמסגרת זמן דומה מופיעה בתורה. הדמיון הוא בין שני המקרים בתורה לבין העיצוב הספרותי של המחלוקת (שתי הדעות המנוגדות במשנה); יש בה, אפוא, רק דמיון ספרותי חיצוני, ללא הנמקה לאף אחת מהדעות.

14המשנה מניחה שהבעל רשאי להדיר את אשתו. הנחה זו מתבססת על כך שאדם רשאי להדיר את זולתו מפעולה משותפת עמו. אמנם ניתן להעמיד את המשנה במקרה שהבעל נדר לבל ייזקק לאשתו, וודאי שהוא רשאי להדיר את עצמו. בדוחק אפשר גם לפרש שהיא נדרה בכך והבעל לא הפר את נדרה. ברם, כפשוטה של משנה הבעל מדיר אותה משום שהיא תלויה בו. בדוגמאות נוספות לנדרים כאלו נדון להלן פ"ז מ"א ובמשניות שאחריה.

15במקבילה: "אמר רבי שמעון בן אלעזר, לא נחלקו על המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי שאינה צריכה הימנו גט שיני. על מה נחלקו על שבעל הַמַדִר את אשתו מתשמיש המיטה, שבית שמאי אומרים שתי שבתות כלידת נקיבה ובית הילל אומרים שבת אחת כלידת זכר וכימי נידתה, יותר על כן יוציא ויתן כתובה" (תוס', עדויות פ"ב ה"ד, עמ' 457). משנתנו איננה כרבי שמעון בן אלעזר, וגם לא משנת גיטין (פ"ט מ"ט) השונה את מחלוקת הפונדק. נראה שמחלוקות בית שמאי ובית הלל התגלגלו במסורות, ולעתים כבר לא היה ברור במה הם חולקים.

16כמו המשנה הקודמת גם משנתנו אינה דנה בשאלה האם הבעל יכול להפר את הנדר. הרא"ש מניח שכן, ומפרשים אחרים כרמב"ם מניחים שלא. המשנה אינה דנה בכך, וניתן להעמידה בפשטות כשהבעל אינו רוצה להפר את הנדר, או לחילופין ההלכה היא כזאת כדי שהבעל יבחר בין הפרת הנדר לבין גירושין. במשנת נדרים מתנהל דיון על בעל שנדר שלא יבוא על אשתו (פ"ב מ"א); המשנה שם לא התייחסה לכך, אך מן הסתם כוונתה שעליו לגרש את אשתו. אולם לא נאמר שם שיש קצובת זמן שלבעל מותר להתרחק בה מאשתו.

17לאחר קביעת העיקרון שלפיו חובת הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו, וההנחה שעיקרון זה מצדיק הגדרה משפטית, המשנה דנה במקרים אחרים שבהם הבעל נמנע מרצונו מקיום יחסי אישות.

18התלמידים היוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות שלושים יום – לתלמידים זכות לצאת מביתם, שלא ברשות נשותיהם, לשלושים יום, והאישה אינה יכולה לתבוע מהם לשוב, או להתגרש ממנה, אלא לאחר זמן זה. כפי שנראה להלן העניקו חכמים לעצמם מרחב מחיה ארוך יחסית למקצועות אחרים. הרקע הרֵאלי למשנה הוא פיזורן של חבורות החכמים בכפרים, ולא בכל כפר הייתה חבורת לומדים ובראשה רב. בירושלמי (ל ע"ב) רבי ירמיה שואל האם אין דינם של תלמידים צריך להיות כזה של מטיילים הנזכרים בהמשך המשנה, והם הולכי בטל היכולים לבוא על נשותיהם דבר יום ביומו. התלמוד מסתייג מדעה זו בטענה כי התלמידים עובדים קשה יותר. אלא שאין ההסבר מספק, שהרי אם כך ניתן היה לחייבם לקיים יחסי אישות לפחות פעם בשבוע, בשבת, שבה אינם לומדים באותה אינטנסיביות. בתלמוד הבבלי (סב ע"א) הופכת הצעה זו לניסיון פרשנות למשנה, שהטיילים הם "בני פרקי", תלמידי הישיבה הבאים ל"פירקא". השאלות וההצעות משקפות שינוי בדרכי הלמידה. בתקופת התנאים היו החכמים מעטים ומפוזרים, ותלמידים נדדו למרכזי הלימוד. בתקופת האמוראים מתחולל שינוי מה, עדיין פעלו בתי מדרש וחבורות לימוד בכפרים, אבל בערים היהודיות (לוד, קיסריה, טבריה, ציפורי) נוצרו בתי מדרש גדולים, ותלמידים רבים למדו ליד בתיהם ולא נזקקו לנדוד למקום תורה. על רקע זה באה השאלה. עם זאת, גם בתקופת התנאים לא בכל כפר פעל חכם עם חבורת תלמידים, וודאי שמי שרצה ללמוד אצל גדולי הדור נדרש לנדוד (איור 38).

19בספרות חז"ל מצויות אגדות על חכמים שלמדו שנים ארוכות ולא שבו לביתם. ידוע הוא סיפורו של רבי עקיבא, וסיפור דומה מסופר על רבי חנניה בן חכינאי, וחכמים אחרים. סוגיית הבבלי (סב ע"ב - סג ע"א) מונה כמה מהמעשים הידועים (רבי עקיבא, רבי חנניה בן חכינאי, רבי חמא, בן עזאי, ובבבל רב רחומי, ורב יוסף בריה דרבא). לחלק מהסיפורים מקבילות ארץ-ישראליות ובהן הסיפור "צבעוני" פחות, אך המציאות העולה היא שתלמידים התמסרו ללימוד בכל מאודם ולא פקדו את ביתם אלא לעתים רחוקות. לפי פשוטם של דברים הם עשו זאת ב"רשות" (בניגוד למסקנה הפורמלית של המשנה). כך הייתה דרכו של עולם, והנשים היו שותפות לבעלים במאמץ להגיע למקום מרכזי בעולמה של תורה. אך הבבלי מקשר מקרים אלו, ואת הנוהג לגלות למקום תורה, כנראה שלא רק ב"רשות", עם המשפט המגביל בסוף משנתנו, "דברי רבי אליעזר", ונעסוק בו במקומו.

20מן הראוי להעיר שבמשנה נזכרים ה"תלמידים", ואפילו לא נאמר במפורש כי אלו דווקא תלמידי חכמים, ומכל מקום התלמידים הם רק אחת משתי ההלכות שברשימה שבמשנה. אבל סוגיות התלמוד מרחיבות רק בעניין התלמידים ומתמקדות בנושא זה. אין זה מקרה שעבור האמוראים נחשב העיסוק בחברתם ובבעיות הנוגעות לבסיס הפעילות העיקרי שלהם לבעיה מרכזית. מן הסתם רווחו בעיות וסיפורים גם על בעלי מקצוע אחרים, אבל התלמוד מתמקד בשאלות הפנימיות, שלחכמים היו בבחינת שאלות קיומיות.

21והפועלין שבת אחת – הפועלים הם בני האדם הרגילים העובדים עבודה פיזית קשה ובאים לביתם. למעשה, זו הנורמה שדרכה רוצים חכמים לעצב את ההתנהגות החברתית. המשנה עוסקת, אפוא, בפועלים מיוחדים העובדים מחוץ לעירם. לעתים אף נשארו פועלים כאלה מחוץ לביתם גם בשבת. במדרש מסופר מעשה מלבב בחבורה כזאת המתגוררת בשבת בבית הכנסת, סועדת שם ומתגרה בילדים הלומדים שם עם הסופר (בראשית רבה, פס"ה טז, עמ' 728) 132 לא נאמר במפורש שאלו פועלים שכירים, והם מכונים על שם התנהגותם "פריטין" (פרוצים). אך מסתבר שהם פועלים אורחים שאינם גרים בכפר ולכן מתכנסים וסועדים בבית הכנסת. אפשר גם שאלו תושבי העיר עצמה האוכלים בחבורה ולא עם משפחתם. אבל ההתכנסות בבית הכנסת, ששימש גם כאכסניה, מטה את הכף לפרשנות שמדובר באורחים. .

22העונה האמורה בתורה – כאמור, המשנה מהלכת לפי הפירוש שמצוות "ועֹנתהּ לא יגרע" חלה על יחסי אישות. כמו כן, המשנה מבינה שעונה זו קצובה בזמן, שכן זו משמעות המילה "עונה" 133 במקביל גם פירשו חכמים שעונה קרובה ל"עינוי", ראו פירושנו ליומא פ"ח מ"א. אין כאן מחלוקת, אלא הבדלי דרשות בלבד. . המשנה חוזרת בכך, למעשה, לראשית הדיון שבו עסקה לעיל, וקובעת הגדרות מינימום ל"עונה". ייתכן שלפנינו צירוף של שני מקורות שונים שיש ביניהם הבדלי ניסוח ועריכה בלבד. המשך משנתנו הוא דרשה הלכתית לפסוק המקראי וראשיתה קשורה למשניות הקודמות, כמו שפירשנו.

23הטיילים בכל יום – מונח זה נדיר, ומשמעו בדרך כלל הליכה של בטלה ללא עבודה. כך, למשל, בבתי כנסת שחרבו אין "לטייל", אבל מותר לעבור בהם למטרה מוגדרת 134 תוס', מגילה פ"ב הי"ח; שבת פט"ז הכ"ב; פי"ז ה"י; ביצה פ"ב ה"י ועוד. . הטיילים זמנם בידם ואין הם מתאמצים, לפיכך עליהם לרצות את נשותיהם בכל עת שתרצנה. לא מן הנמנע שיש בדברים גינוי מה לבטלה.

24והפועלין שתים בשבת – מצוות עונה החלה על הפועלים היא פעמיים בשבוע, מתוך הנחה כי הם מצויים בביתם לפחות פעמיים בשבוע. בחלקה הקודם של המשנה שנה התנא: "הפועלים שבת אחת". לפי פשוטם של דברים נראה כי שם התייחסה המשנה ליציאתו של הפועל מחוץ לביתו ללא רשות ואילו כאן היא עוסקת בפועל רגיל ומעמידה את חובתו לאשתו על פעמיים בשבוע. התלמוד הירושלמי (ל ע"ב) ראה בכך סתירה, אך הפתרון המוצע חוזר ומבהיר כי הרישא עוסקת רק בשאלת היציאה של הפועלים מביתם שלא ברשות. אף התוספתא מעמידה את עונת הפועלים על "שתים בשבת" (פ"ה ה"ו) ומוסיפה סיוג, "אם היו עושין מלאכה בעיר אחרת, פעם אחת בשבת". באופן זה מגושר הפער המסוים בין שני חלקי המשנה 135 על תוספתא הבאה לתרץ סתירה בין משניות ראו פירושנו לפאה פ"א מ"א; פ"ג מ"ז. כך, למשל, התוספתא באהלות פי"ד ה"ז, עמ' 611, הבאה אולי לתרץ את סתירת המשניות באהלות פי"ד מ"א ומ"ב. . ייתכן שבתוספתא מוצג הסבר מקורי לשתי המסורות הנראות כסותרות, אבל ייתכן גם שעורך התוספתא בא לתרץ את המשנה, ובמקום שהמשנה מציעה שתי דעות (פעם או פעמיים בשבוע) מציעה התוספתא חלוקה בסגנון המקובל בתלמוד הבבלי של "הכא במאי עסקינן...". התלמוד הבבלי מעמת בין משנתנו ובין ברייתא הקובעת את עונת "הפועלים – אחת בשבת" (סב ע"א) ומתרץ כבתוספתא, אך אינו רואה סתירה פנימית בתוך המשנה 136 על ההנחיה להעדיף קיום יחסי אישות בשבת ראו במבוא למסכת שבת. .

25והחמרים אחת בשבת – הרמב"ם פירש שכל המשנה עוסקת ביכולת הפיזית (כוח הגברא) של בעלי המקצוע השונים. אבל פירוש זה קשה, שכן לפי הסבר זה אין להבין מדוע הקלו על הספנים וזלזלו כך בכוחם. אלא המשנה עוסקת בזמינותם בבית; החמרים יוצאים מבתיהם שבערים הגדולות, נודדים בין העיירות והכפרים וחוזרים לביתם רק בשבת. דעה אחרת, או נכון יותר מציאות שונה במקצת, תידון להלן 137 בשיירת החמרים עסקנו בנספח השלישי של מסכת דמאי. . מכל מקום, החמרים הם דרך האספקה העיקרית לעיירות ודרך השיווק העיקרית של החקלאים.

26והגמלים אחת לשלושים יום – הגמל מוביל את שיירות הגמלים במדבר, וטווח הנדידה שלו כחודש. מותר לו לצאת מביתו לעבודתו, ואין אשתו רשאית לעכב בעדו. התלמוד אומר שאישה מעדיפה חמר המרוויח פחות על פני גמל המרוויח יותר. התלמוד (בבלי, סב ע"ב) תולה זאת ברצונה של האישה ביחסי אישות ומצטט את מימרתו של רבי יהושע שנאמרה לעניין אחר: "רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות" (משנה, סוטה פ"ג מ"ד). בדברי התלמוד ניתן לשמוע גינוי לאישה, אך גם משתמע מהם שהגמלים הרוויחו יותר מהחמרים. על שיירות הגמלים אנו שומעים הרבה במקורות יהודיים ולא יהודיים, וטווח הנדידה הנזכר הוא, מן הסתם, ממוצע בלבד.

27בתוספתא נאמר "החמרים אחת לשתי שבתות", ושאר הפרטים הם כמו במשנתנו (פ"ה ה"ו). מן הסתם אין כאן מחלוקת עקרונית אלא הערכה מציאותית שונה. רוב השיירות הגיעו בשבת לבתיהן. כך אנו שומעים על חמרים תושבי ציפורי שבשבת חזרו לבתיהם וסיפרו שבעת שעברו ביישוב "ערב" (כיום ערבה אל בעינה) ראו כיצד רבי חנינה בן דוסא החסיד כבר קיבל את השבת 138 ירו', שבת פ"ד ה"א, ז ע"ג; בראשית רבה, פ"י ח, עמ' 84, וראו פירושנו לשבת פ"ד מ"א. . המרחק מערב לציפורי הוא כשעתיים הליכה. רבי חנינה לא קיבל את השבת שעות רבות לפני השבת, מכאן שאת הקטע מערב לציפורי עשו החמרים בהליכה רצופה וכבר לא התעכבו למסחר נוסף. על חזרתה של שיירת החמרים לביתה לקראת שבת אנו שומעים גם ממקור אחר: "אמר רבי חמא ברבי חנינא משל למדינה שהיתה מסתפקת מן החמרים, והיו אלו שואלים לאלו מה שיברון נעשה במדינה היום? שלשישי היו שואלים שלחמישי, ושל ה' (חמישי) של ד' (רביעי), ושלד' של ג', ושל ג' של ב', ושל ב' של א', ושל א' למי היה להם לשאול? לא לבני המדינה?" (בראשית רבה, פ"ח ב, עמ' 57). אם כן, "מדינה" זו מסתפקת מהחמרים, כלומר רוב אספקתה מגיע משיירות החמרים. כל יום מגיעה שיירה חדשה, והקודמת עוזבת את העיר. אך בשבת אין בעיר שיירת חמרים, שכן הללו חזרו לביתם. עם זאת היו כנראה שיירות שעשו מסלול כפול. כלומר, בשבת הגיעו לעיר גדולה אחרת שאינה עיר מגוריהם. דוגמה אפשרית לשיירה מעין זו היא שיירה שיצאה מציפורי, נעה בין יישובי הגליל, אספה שמן מחקלאי הגליל והעבירה אותו לצור. בדרכה חזרה העבירה סחורות מצור ליישובי הגליל 139 על תנועת הסחר מהגליל לצור ראו תוס', דמאי פ"א הי"א. . מכל מקום, נראה שלא כל השיירות חזרו לבתיהן בשבת. לפי דברינו ייתכן שאין כלל מחלוקת לגבי החמרים.

28והספנים אחת לששה חדשים – טווח הנסיעה לרומא וחזרה היה כשישה חודשים, ושוב הבעל חייב לעמוד לרשות אשתו ככל שעבודתו מאפשרת, אבל אם הוא צריך לנסוע לעבודתו אין היא רשאית לעכב בעדו. ההפלגה לרומא ארכה קצת פחות משישה חודשים, וכן לא התקיימו הפלגות בחורף. בעונת הקיץ ניתן היה לשוט לרומא ולחזור, אך לא לקיים סבב נוסף. על כן הפליגו ספנים בקיץ רק הפלגה אחת לרומא, וכך תובעת המשנה כנורמה הלכתית 140 ראו קסון, תיירות. הפלגות ליעדים רחוקים יותר היו נדירות. עם זאת, ודאי שהיו גם הפלגות קצרות מנמל למשנהו. . פרשני המשנה הסיקו שאישה רשאית לעכב את בעלה מלצאת למסחר או לעיסוקיו אפילו לטווח הזמן הזה, וודאי שרשאית למנוע ממנו הפלגה ממושכת יותר. ספק אם יש במשנה ביטוי לדעה שאישה רשאית למנוע מבעלה להפוך לספן, ודומה שאין זה פירוש למשנה אלא פסיקה המתייחסת לתנאי החיים בימי הביניים. הפלגה בימי הביניים עלולה הייתה להימשך שנים אחדות, ואכן נהגו להוסיף בכתובה תנאי שלפיו אסור לבעל להתרחק מביתו יותר מאשר לעיר הנמל הקרובה (אך לא להפליג בים). התפתחות זו כבר אינה בתחום דיוננו.

29דברי רבי לעזר – בדרך כלל המונח "דברי רבי פלוני" מזמין דעה אחרת. ברם לעתים הדעה האחרת אינה במשנה, וספק אם התכוונה המשנה לומר שיש מחלוקת בנושא. במקרה זה יש במקורות המקבילים דעות שונות בפרטים משניים, אך לא שמענו שיש מי שחולק על העיקרון שבמשנה. בתלמוד הבבלי יש ניסיון לשחזר את העמדה החולקת על רבי אלעזר (סב ע"ב). רב אדא בר אהבה מוסר בשם רב כי "זו דברי רבי אלעזר, אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שתים ושלוש שנים שלא ברשות".

30הבבלי מסביר שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא לגבי תלמידי חכמים, שלפי חכמים רשאים להיעדר מבתיהם גם ללא רשות. כאמור, האמוראים מרחיבים לדון בתלמידיהם מעבר למה שיש במשנה עצמה, והתלמוד הבבלי מוסיף עוד סיפורים על חכמים שעזבו את בתיהם (סא ע"ב).

31אם כן, חכמים העניקו מעין "סובסידיה" הלכתית לתלמידים שהם רשאים להיעדר מביתם תקופה ארוכה. התלמוד הבבלי אף מייחס לחכמים את הדעה שמותר להם להיעדר מביתם ללא הגבלה. חז"ל מבטאים בכך מן הסתם את הרצון לעודד את לימוד התורה, ואולי גם מרמזים לתלמידיהם לצמצם את יחסי האישות עם נשותיהם, בבחינת: "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים" (בבלי, ברכות כב ע"א). מגמה זו מודגשת בתלמוד הבבלי יותר מבירושלמי 141 אותה מימרה שצוטטה מהבבלי מופיעה בירושלמי ברכות פ"ג ה"ד, ו ע"ג, ומתייחסת לכלל ישראל. יתרה מזו, בירושלמי אין היא מדגישה את הצמצום הכמותי של מספר הפעמים שמקיימים בהן יחסי אישות אלא את החובה לטבול אחריהם. .

32המשנה מדברת על שלושה נושאים: התקן המינימלי הכללי ליחסי אישות, נושא שלא נידון במפורש אלא במרומז ברישא ובסיפא; המדיר את אשתו, והתקן של בעלי מקצוע מסוימים. כפשוטה הרישא (מחלוקת בית הלל ובית שמאי) היא המקרה הרגיל, ובסיפא דיון בבעלי מקצוע מיוחדים, וכולה מהלכת בשיטת בית הלל. זאת אף שבעל המשנה הוא רבי אליעזר הקרוב, פעמים רבות, לבית שמאי. ברם, יש מהמפרשים שהסבירו שאסור לבעל להדיר את אשתו ליותר משבוע אפילו הוא גמל או ספן, שכן יש בכך החרפת היחסים במשפחה, ואין דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. כלומר, האישה מסתפקת בידיעה (תקווה) שאם הבעל יבוא יקיים עמה יחסי אישות, ופוטנציאל זה דיו לקיים את יחסי הנישואים. אבל אם הבעל נדר איבדה בכך האישה את תקוותה (כך מפרשים הרמב"ם, בעל תוספות יום טוב ואחרים), והבעל הפגין שהיעדר יחסי אישות נובע לא מתנאי חייו אלא מכעס. במשנה הבאה נדבר על "מורד", וגם כאן יש להסביר שהמורד נענש לא בגלל עצם הימנעותו מקיום יחסי אישות אלא בגלל החרפת היחסים במשפחה.