משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ה:ז
משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Ketubot 5:7
Open in the reader →1המורדת על בעלה – המשנה אינה מגדירה במה מתבטאת המרידה של האישה. אפשרויות מספר לפנינו:
2א. מרידה כללית – הימנעות של האישה מחלקה בחיי נישואין במובן הרחב ביותר, ואולי אף יציאה מבית בעלה.
3ב. מרידה מחיי אישות – סירוב של האישה לקיים יחסים עם בעלה. אפשרות זו נתמכת מההקשר של המשנה הקודמת – "המדיר את אשתו מתשמיש המטה".
4ג. מרידה ממלאכה – סירוב האישה למלא את המלאכות המחייבות אותה במסגרת חובות הנישואין (משנה ה).
5בתלמודים מוצעות המרידה מחיי אישות והמרידה ממלאכה כפרשנויות אפשריות למשנה 142 ראו רמב"ם, רא"ש ותוספות יום טוב למשנתנו ופרשנים אחרים. בתלמוד הבבלי מוצע שמכתובת האישה גורעים לבעל דמי "מרידה" יומיים (דינר ליום), ואילו במקרה ההפוך הבעל משלם לאישה חצי מזה (חצי דינר ליום), לא כולל שבת, שכן אסור לשלם שכר על עבודה בשבת. התלמוד מעמיד על ההבדל: האישה המורדת אינה משלמת לבעלה אלא גורעים מהסכום העומד לזכותה בכתובה; הבעל המורד משלם בפועל לאשתו, ועל כן יש כאן מראית עין של שכר שבת. . בירושלמי אין המחלוקת מפורשת והיא רק משתמעת מההסברים השונים (לב ע"א), ובתלמוד הבבלי היא מפורשת. הבבלי מסיק כי לכל הדעות המורדת מתשמיש נחשבת מורדת ודיני המשנה יחולו עליה. אף בירושלמי תופסת המרידה מתשמיש את עיקר תשומת הלב.
6המדרש קושר בין הקנס הכספי לרשימת המלאכות שהאישה חייבת בהן: "שבעה דינרים כנגד שבע מלאכות", וכנגד זאת בין הקנס ההפוך (שלושה דינרים) ורשימת החובות של הבעל – שאר, כסות ועונה. ברם, לעיל פקפקנו האם הסבר זה הוא בבחינת דרשה בלבד (ירו', ל ע"ב; בראשית רבה, נב יב, עמ' 552), או שהוא הסבר רֵאלי. המשנה הקודמת עסקה בחובת הבעל בתחום יחסי האישות, ומשנתנו בחובת האישה. חובות האישה רבות יותר, אך כאמור העיקר הוא בתחום יחסי האישות.
7נראה כי השימוש בלשון "מורדת" ו"מורד" מורה על פער משמעותי יותר בין משנתנו ובין קודמותיה –המורדת והמורד שבהמשך אינם סתם מי שאינם מקיימים את חובתם אלא מי שמשרים רוח מרירות ועוינות, ומשנתנו מתמקדת בסנקציות שנוקטים נגדם, ולא רק בעיצוב הראוי והרצוי. לפיכך, אין לכך קשר לשאלה כל כמה זמן מתקיימים יחסי האישות. גם ספן יכול להיות "מורד", אף שאינו בביתו. המפרשים מדגישים עיקרון זה, כל אחד בשפתו. על כן המורד נקנס והמדיר אינו נקנס, אך אין הוא רשאי להמשיך בנדרו. פרשני התלמוד התחבטו ארוכות בשאלה של האומרת "מאיס עלי", כלומר מי שאינה רוצה בהמשך הנישואין. השאלה מתעוררת בקצרה בתלמוד עצמו (בבלי, סג ע"ב), והיא אחת השאלות המרכזיות במעמדה ההלכתי של המשפחה, האם גם לאישה יש זכות ליזום את פירוק הנישואין. בשאלה זו חלו בהלכה תמורות המשקפות את עמדתם העקרונית של חכמים ביחס לשאלה הבסיסית בדבר תפיסת המשפחה מחד גיסא, ותפיסת מעמדה של האישה מאידך גיסא. ברם, המשנה עצמה אינה עוסקת בשאלה. אדרבה, המשנה מתעלמת מהאפשרות של הגירושין, ועל כן גם אנו איננו מפרטים בשאלה זו.
8פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת – האישה נענשת בקנס כספי על מרידתה. חכמים מסרבים להחריף את הקרע, אך אינם מוותרים על התגובה והקנס מכיוון שמדובר בקנס ולא בפיצוי, הרי שסכום זה עשוי להיות שרירותי ואין לו בהכרח הסבר משפטי או כלכלי. אולם נראה שחכמים התכוונו כנראה לדינר ליום.
9רבי יהודה אומר שבעה תורפע [ י ] קין – תרפעיק או טרפעיק הוא חצי דינר (חצי זוז). מטבע זה (tropaika) מזוהה לכאורה בתלמוד עם האיסתירא (ססטרציוס הרומי), אך אין זה פירוש אלא צירוף של שתי מימרות 143 התלמוד הבבלי מפרש: "מאי טרפעיקין? אמר רב ששת: אסתירא. וכמה אסתירא? פלגא דזוזא. תניא נמי הכי, רבי יהודה אומר: שלשה טרפעיקין שהן תשע מעין, מעה וחצי לכל יום" (סד ע"א). במימרה זו שני חלקים. הראשון מזהה את הטרפעיק עם האסתירא, היא הסטטרציוס הרומי שהיה רבע דינר. במקבילה בסוגיה אחרת מסתיימים בכך דברי רב ששת (ראו לעיל הטבלה בעמ' 79). על כן נראה שרב ששת אמר רק שטרפעיק הנו אסתירא. כוונתו הייתה לסטטרציוס, שהוא רבע דינר. האמורא האלמוני חלק וקבע שטרפעיק הוא חצי זוז, והעורך צירף את שתי המימרות. הסבר זה קשה, ובדוחק ניתן לומר שאכן הגמרא מבטאת את הדעה שאסתירא היא חצי זוז, אבל אסתירא זו איננה הסטטרציוס הרומי. , אחרת תסתור מימרה זו את כל המקורות הידועים לנו. אב הכנסייה אפיפניוס, שהיה יהודי במוצאו, תושב כפר קטן באיזור בית גוברין, אומר שסטטר הם ארבעה זוז, וזאת בעקבות משפט תמוה בברית החדשה שמשתמע ממנו שסטטר הוא שקל (המספיק לשני אנשים למצוות מחצית השקל) 144 מתי יז 24. . הסופר הנוצרי סותר בדבריו את עצמו ומציע סדרת הסברים שסטטר הוא זוז (דינר, או מחצית השקל) או שהוא שני זוז. מכל מקום, דומה שאכן הטרעפיק הוא חצי זוז (חצי דינר), וכן אומר המדרש: "רבי עקיבה אומר מנין שאין עושים סלע פחות משקל, ולא דינר פחות מטרפעיקא?..." (ספרי, רצד, עמ' 312). כפי שברור מהמקבילות, אסור להשתמש כמשקל במטבע שערכו ירד לחצי. שקל הוא חצי מסלע, וטרעפיק חצי מדינר, ובמקבילות "רובע" הוא רובע שקל שהוא חצי דינר (חצי זוז) 145 ראו תוס', בבא מציעא פ"ג הי"ח, וראו ליברמן, תוספתא כפשוטה לנזיקין, עמ' 180. .
10יש לציין כי דרכן של משניות היא שבמחלוקות כמותיות החולק נוקט במידה קטנה בחצי מהמידה הנזכרת לפניו. כך במשנתנו דינר – כפול מטרעפיק, וכך גם במקבילות שנביא למשנה הבאה.
11עד אימתי הוא פוחת כנגד כתובתה – אם המרידה נמשכת וכתובתה "נגמרה" – אין ממשיכים את ההתחשבנות, אך עדיין אין חכמים מציעים לנקוט אמצעי חריף יותר, כגון גירושין. עם זאת, אם כתובתה כבר "שולמה" הרי שהבעל יכול לגרשה מבלי לשלם לה את כתובתה. אבל המשנה אינה קובעת זאת במפורש, וכאילו אפשרות הגירושין אינה מוצעת.
12רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תיפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה – רבי יוסי דורש להמשיך ב"התחשבנות". לפי שיטתו, לאחר קיצוץ כל כסף הכתובה מתחיל להצטבר חוב רישומי 146 כלומר, החוב רשום אבל בפועל אין דרך לגבותו מהאישה כל זמן שהיא נשואה לבעלה, שהרי רכושה שייך לבעלה. של האישה לבעלה, ואם ייווצר מצב שבו תירש האישה נכסים נוספים אלה ייגבו ממנה להחזר חוב זה. ייתכן שדבריו באים להרחיק, עוד יותר, את אפשרות הגירושין.
13ההתחשבנות המוצעת במשנה היא "וירטואלית", והיא נועדה להציל נישואים שהתערערו מבלי לנקוט בצעדי ענישה בלתי הפיכים. הדבר בולט בהלכות ועוד יותר בסגנון המשנה, שאינו מזכיר גירושין כאופציה. זאת אף שברור, מבחינה עניינית, שאם האישה איבדה את כתובתה יכול הבעל לגרשה (אם ירצה) ללא כתובה. כן הוא אם בעלה מרד בשלב כלשהו שהמהלך יכול להוביל לגירושין. התלמודים דנים בשאלה, אך המשנה אינה מזכירה אותה במפורש. דומה שהסיבה לכך היא ספרותית ורעיונית. בתחום הרעיוני נמנעת המשנה מאזכור מפורש של אופציית הגירושין, ומבחינה ספרותית הבעל יכול לגרש את המורדת, אך המורדת חייבת לקבל הגנה מבלי לשבור את הנישואים, ולא בידיה להתגרש. התלמודים דנים כמובן במפורש באופציית הגירושין, ודיוניהם מסבירים עד כמה הפכה אפשרות זו למסובכת בחיי היום יום.
14וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה שלושה [ דינרין ] בשבת רבי יודה או מר שלושה טורפע [ י ] קין – אין במשנה הסבר מדוע האישה נקנסת בשבעה דינרים והבעל בשלושה דווקא. כפי שאמרנו, הקישור לשלושה חובות הבעל ושבעה חובות האישה הוא בעיקרו ספרותי. בתלמודים ניתן הסבר מדוע האישה משלמת יותר, והוא שצערו של האיש גדול יותר (ירו', ל ע"ב; בבלי, סד ע"ב). הירושלמי מוכיח "עובדה" ביולוגית זו מהכתובים, והבבלי מהמציאות: "צא ולמד משוק של זונות, מי שוכר את מי. דבר אחר, זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים". ברור ששני התלמודים מבינים שהמדובר במרידה ובאי קיום יחסי אישות. לפי ההבנה הפשוטה האישה נענשת בצורה חמורה יותר משום שפגיעתה בו גדולה יותר מאשר פגיעתו בה במקרה ההפוך. מעבר לכך, צירוף המספרים שבעה ושלושה הוא רגיל במקורות, שניהם מספרים "מיוחסים" וגם הצירוף מקובל ומוכר, ואלו מספרים בעלי חשיבות ערכית וספרותית 147 משנה, שקלים פ"ה מ"ב; תענית פ"א מ"ו; מועד קטן פ"ג מ"ה; נזיר פ"ב מ"י; מידות פ"א מ"ד. מהתלמוד הבבלי עולה הסבר נוסף להבדל בין המורדת ובין המורד המתבסס על פרשנות אפשרית לשכר השבת. ברם כל ההסבר איננו לפשט המשנה, שכן שכר השבת ומשמעויותיו אינם נזכרים במשנה. יתר על כן, תשלום מזונות איננו "שכר שבת" במובן ההלכתי של המילה. .
15על אף השוני הכמותי, המשנה יוצרת סימטריה בעצם השימוש במושג "מורד" במקביל ל"מורדת". השורש מר"ד מתייחס בדרך כלל למצבים של היררכיה ברורה שהנשלט הפר בהם את סמכותו של השולט. לכאורה ניתן לקרוא כך את הרישא של המשנה. אולם ההתנסחות שבסיפא מעמידה את בני הזוג כבעלי זכויות שוות. משנה זו חוברת למגמה ספרותית כללית בפרק להציג את מערכת החובות ההדדיים כסימטרית, על אף השוני הגדול במעמדם של כל אחד מבני הזוג.
16בתוספתא ובתלמודים יש תוספת למשנה: "המורדת על בעלה וכו', זו משנה ראשונה. רבותינו התקינו שיהו בית דין מתרין בה ארבע וחמש שבתות זו אחר זו פעמים בשבת. יתר על כן, אפילו כתובתה מאה מנה אבדה את הכל. אחת ארוסה ואחת שומרת יבם, אפילו נדה ואפילו חולה" 148 תוס', פ"ה ה"ז, ובקירוב לכך בתלמודים: ירו', ל ע"ב; בבלי, סג ע"ב. . הרישא של התוספתא הופכת את המשנה למסמך ארכאי, מנהיגה מדיניות נוקשה ופותחת את הפתח לגירושין מיידיים של האישה, ללא זכויותיה הכספיות. יש להעיר כי המילים "בית דין" בתוספתא מצויות בכתב יד וינה בלבד, ויש פנים לכאן ולכאן בשאלה האם הן מקוריות. אם גרסת כתב יד וינה מקורית, הרי שיש בתוספתא זו דרישה למעורבות פעילה של בית הדין. כפי שהערנו פעמים רבות, במקורות הקדומים אין בית הדין ממלא תפקיד פעיל, ההחלטות העיקריות הן החלטות ספונטניות של המשפחה ושל בני הזוג. במקורות תנאיים מאוחרים בית הדין הופך להיות משתתף פעיל ובו האירועים מתחילים. כך, למשל, במשנה נאמר שהחליצה מתבצעת במעמד ציבורי אך לאו דווקא בבית הדין של חכמים 149 ראו פירושנו ליבמות פי"ב מ"א. לתהליך ההתמסדות ראו במבוא לכתובות ויבמות. , ומאוחר יותר ברור שהמעמד מתבצע בבית הדין של חכמים. התהליך הוא עדות להתמסדות החברה והמשפט בקהילה היהודית של התקופה. גם במקרה שלנו המשנה מניחה שכל הדיון הוא בין הבעל לאשתו, ובתוספתא מעורב בית הדין כגורם ממריץ, מפשר ומדרבן, ובסופו של דבר גם מחליט. בתלמודים (ירו', ל ע"ב; קידושין פ"א ה"ב, נט ע"א) אנו שומעים על שלב מתקדם יותר של מיסוד. בית הדין מוציא "איגרת מרד" על האישה. יש להניח שהוצאת האיגרת מבטאת מצד אחד דחייה בביצוע של הקנס הקיצוני של נישול הכתובה, ומצד שני מעורבות יתר של בית הדין בהפעלת לחץ על האישה. בתלמוד הבבלי, ורק בו, יש תוספת לחץ על האישה או על המשפחה. במקום "מתרים" שבתוספתא ובירושלמי נאמר "מכריזין עליה" (סג ע"ב), ורמי בר חמא מסביר שהכוונה להכרזה "רק" בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ההכרזה היא הפעלת לחץ חברתי קשה מנשוא על האישה, אבל במידת מה היא גם ביזיון קשה לבעל. ייתכן שבכך רצו ללחוץ על הבעל שלא להוציא את הסכסוך לרשות הרבים. אם כן, אף אם התוספתא, כמו הברייתא בבבלי, לא גרסה "בבית דין", הייתה לחברה אפשרות ליצור לחץ על האישה אף ללא הפעלת מנגנון משפטי ממוסד.
17התלמודים אף דנים בשאלה האם יש למורדת זו זכות למזונות, וזכות לשמור לעצמה את הבגדים שקיבלה, אך שאלות אלו כבר אינן נוגעות לפירוש המשנה.
18המשפט בסיפא של התוספתא והברייתא שבתלמודים, "אחת ארוסה ואחת שומרת יבם, אפילו נדה ואפילו חולה", גרר התחבטות בתלמודים. הרי אם מדובר ביחסי אישות – שומרת היבם והארוסה אינן חייבות בקיום יחסי אישות, אדרבה, הדבר נאסר עליהן. גם הנידה מנועה מכך בתוקף ציווי התורה. אם מדובר ביתר חובות האישה – הרי שעדיין המשפט קשה. הנידה והחולה אולי חייבות במלאכה, אבל הארוסה פטורה מהכול. התלמודים, ובעיקר הפרשנים, האריכו בשאלה האם הנידה חייבת במלאכה, אבל כאמור הארוסה בוודאי פטורה ממנה. אין זאת אלא שהמונח "מורדת" חל על כל חובות האישה באשר הן, כולל החובה להיות מוכנה לנישואין לכשהדבר יידרש (כאמור לעיל במשנה ב), ובעיקר משמעה יצירת אווירה עוינת מצד המורד או המורדת, אווירה שהיא מעבר לאי מילוי פרט זה או אחר 150 התפתחותה של הלכה זו בתקופה הבתר-תלמודית היא מהפרשיות המפורסמות בספרות הגאונים והראשונים. ראו סיכומו של גרוסמן, חסידות ומורדות, עמ' 456-433. .