משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ז:ב

1המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות – הבעל מטיל על אשתו 23 לעיל במשנה א עמדנו על האפשרות שאת הנדר נטלה האישה על עצמה, ודחינו זאת. נדר שלא תאכל פרי מסוים. את המשנה אפשר היה לכאורה להבין שהטיל עליה נדר שלא תאכל את כל הפֵרות, אבל הצירוף "אחד מכל" בלשון חז"ל מתייחס לאבר אחד מתוך קבוצה ולא לכלל הקבוצה 24 אילו התייחסה המשנה לנדר האוסרה לאכול פרות כלל היה הניסוח, קרוב לוודאי, "המדיר את אשתו שלא תטעם מן הפירות" (כדוגמאת משנת נדרים פ"ו-פ"ז), "שלא תטעם פירות" או "שלא תטעם מכל הפירות" (כדוגמת נדרים פ"ט מ"ז). . כמו כן, מהתוספתא משמע שהדירה שלא תאכל פרי כלשהו או מאכל כלשהו: "הדירה שלא תטעום אחד מכל המינין, בין מאכל רע, ובין מאכל יפה. אפילו לא טעמה אותו המין כל ימיה, יוציא ויתן כתובה" (תוס', פ"ז ה"ב). אם כן, אפילו נדר קל שלא לאכול פרי שאינו תדיר הוא עילה לגירושין, שכן שנינו: יוציא ויתן כתובה – לכאורה משנתנו מנוגדת למשנה הקודמת. שם הנדר היה מקיף, והוא מהווה עילה לגירושין רק אם הנדר נמשך. אלא שהבדל גדול בין המשניות. במשנה הקודמת אין האישה ניזוקת ופרנסתה מובטחת, אם כי לא ישירות מבעלה. במשנתנו הבעל פוגע במזונותיה פגיעה בלתי הפיכה ולכן זו עילה לגירושין, זאת אף על פי שבפועל הפגיעה אולי שולית, אך מבחינה עקרונית היא בלתי הפיכה. נראה כי הפער טמון בהבחנה שבין הגבלה על יחסיהם של בני הזוג ("ליהנות לו") ובין הגבלה על חירותה האישית של האישה. המשנה מוכנה לקבל השהיה זמנית של יחסי ההנאה בין בני הזוג, כל עוד צרכיה מסופקים, אך אינה סובלנית כלפי ניסיון של האיש להגביל את חירותה של אשתו באופן שרירותי. לא מן הנמנע שיש בהלכה מחמירה זאת היבט של קנס שבא להרתיע את הבעל מנדרים מעין אלו, שגירושין בצדם. תופעה זו של שבועות סגפנות חוזרת בספרות העולם, לעתים קרובות כהשבעה של האחר (בעיקר בקמעות אהבה – "שלא תאכל עד שתבוא אלי"), אך גם בהשבעות רגילות של אויבים, או כנדר, "לא נאכל עד שננצח במלחמה". שבועה כזאת מופיעה כבר במקרא, במלחמת יונתן ושאול 25 מרטינז, שבועה שלא תאכל; שמואל א יד כד-כח. .

2רבי יהודה אומר בישראל יום אחד 26 בכמה מעדי הנוסח "חודש אחד", אך ברובם המכריע "יום אחד", עיינו הרשלר, כתובות, עמ' קנג. נראה שהנוסח "חודש אחד" אינו אלא אשגרה מהמשנה הקודמת, ראו פרידמן, עיונים, עמ' קצ-קצא. יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה ובכוהנות שנים יקיים ושלושה יוציא ויתן כתובה – גם כאן רבי יהודה מבחין בין כוהנות וישראליות, ועסקנו בכך במשנה הקודמת. במקרה זה ברור שתנא קמא חולק על רבי יהודה ומאפשר גירושין באופן מידי. בתוספתא מובאת מסורת אחרת לדברי רבי יהודה: "אמר רבי יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל ופירות ואל יצאו יום אחד מתחת בעליהן" (פ"ז ה"ב), משמע שרבי יהודה חולק על כל הדין ואינו רואה בנדר כזה עילה לגירושין, בניגוד למשנה. אולם מצוי נוסח אחר של דברי רבי יהודה בתוספתא, והוא מצוטט על ידי הרשב"א בחידושיו (ע ע"א): "רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל ופירות יום אחד ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן". לפי נוסח זה רבי יהודה קובע (או מעריך) שהגבלה מצומצמת וקצרת טווח של חירות האישה אינה מהווה עילה מבחינתה לגירושין 27 נוסח זה לא עמד לפני ליברמן בפירושו והוא מצטרף אל שני נוסחים חילופיים נוספים המופיעים בכתב יד ערפורט ובדברי הר"ן. פרידמן, עיונים, עמ' קצ, מכריע לטובת נוסח הרשב"א, עקב המיקום של המילים "יום אחד" שלהערכתו נשמטו בטעות והוכנסו שלא במקומן בנוסחים אחרים. אף שתופעה זו רווחת, ייתכן שכאן בחר הרשב"א לנסח מחדש את התוספתא כדי שדברי רבי יהודה בתוספתא יתאימו לדבריו במשנה. . כך או כך, מן הראוי לציין את נימת הפטרוניות שבדברי רבי יהודה. החכם מניח מה רוצות ה"נשים", ואינו מותיר לאישה שעליה מדובר להכריע בגורלה 28 דומה שרצונן של הנשים הוא דרך לבטא את רצונם של חכמים ושל החברה כולה, בהנהגת הממסד הדתי והחברתי, למנוע גירושין. . לפי תנא קמא האישה זכאית לגט וכתובה, ובוודאי היא רשאית גם למחול על כך, ולפי רבי יהודה אין לה זכות בחירה, שכן החכם יודע מה העדפותיה.

3משפטו של רבי יהודה "רוצות בנות ישראל" הוא מקבילה תנאית למשפט הידוע מהתלמוד הבבלי "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו".

4התוספתא בנדרים דנה בנדר שמטילה האישה על עצמה לבל תאכל פרי או מאכל כלשהו, "בין מאכל רע בין מאכל יפה... יפר" (פ"ז ה"ב). בהמשך אותו דיון נאמר גם: "אם רצה להקים מקים" (שם ה"ד). העיקרון ההלכתי הוא שהבעל יכול להפר נדרים כאלה משום שהם בבחינת עינוי, אבל הוא רשאי לקיימם, ובמשנתנו אם הבעל מטיל את הנדר על האישה זו עילה לגירושין, מאותו נימוק. זו הוכחה נוספת שמשנתנו אינה עוסקת אלא בנדרים שהבעל מטיל על אשתו ולא בנדרים שהיא נודרת והוא אינו מפר. מקרה זה של נדרי האישה נדון בתוספתא שהבאנו, ודינו שונה.