משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ז:ג

1המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים יוציא ויתן כתובה – לפי תנא קמא היעדר קישוט הוא בבחינת עינוי נפש, כמו שלילת מזון 29 ראו משנה, נדרים פי"א מ"א; תוס', פ"ז ה"ב. גם שם נדר התקשטות נתפס כנדר שיש בו עינוי נפש. הבבלי למשנתנו, עא ע"א, משווה בין המשניות, וראו דיוננו במשנה הקודמת. מכל מקום, לבעל זכות להפר נדר כזה, והתלמוד קושר אותו ל"דברים שבינו לבינה" ולמרידה בנושא תשמיש המיטה. .

2רבי יוסה אומר בעניות שלא נתן קיצבה – נדר שהטיל הבעל על אישה ענייה מהווה עילה לגירושין רק כשהוא בלתי מוגבל, כלומר שיהיה קיים לעולמי עד, אבל: ובעשירות שלושים יום – נדר שהטיל הבעל על אישה עשירה שלא תתקשט במשך חודש הרי זה עינוי נפש, אבל אם הנדר קצר יותר הוא בגדר הסביר, ואינו מהווה עילה לגירושין. הנחת התנא היא שנשים עניות אינן מתקשטות אלא לעתים רחוקות, על כן אם הנדר מוגבל (לא נאמר לכמה זמן) אין הוא עילה לגירושין, אבל עבור אישה עשירה היעדר תכשיטים במשך חודש הוא עינוי, ופחות מכאן הרי זה נדר סביר.

3הירושלמי מעיר: "כיני מתניתא: בעניות שלא נתן קיצבה" (לא ע"ב), והרי זו ממש לשון המשנה. "כיני מתניתא" הוא מונח להבאת פירוש או נוסח אחר, והרי זה מה שכתוב במשנתנו. נראה, אפוא, שלפני הירושלמי הייתה מונחת גרסה אחרת. אפשטיין משער כי הנוסח המקורי במשנה היה "בעניות שנתן קצבה". כוונת הדברים היא שבעניות אם נתן קצבה יקיים, כשם שבעשירות אם הגביל את האיסור לשלושים יום יקיים. רב הונא, לפי אפשטיין, התאים את נוסח דברי רבי יוסי לניסוח הרישא, "יוציא ויתן כתובה... בעניות שלא נתן קצבה". זאת אומרת, שני הנוסחים פירושם זהה והשינוי אינו אלא סגנוני 30 לפי זאת, הצורך בהגהה נולד מחספוס בקשר שבין הרישא והסיפא. חספוס זה עשוי להעיד על עריכה של שני מקורות יחד, כאשר דברי רב הונא בירושלמי חושפים בפנינו את השלב של התאמת המקור השני למקור הראשון. ההשערה בדבר מקורות שונים במשנה זו מסתייעת מנוסח המשנה בקטע הגניזה ג2: "אמר רבי יוסה" ולא "רבי יוסה אמר". אפשר, כדברי אפשטיין, שם ובעמ' 1135, שזו עדות על כך ש"כולה רבי יוסה", ואפשר שאין זו אלא עדות לתפירת מקורות שונים יחדיו. . לאחר מכן התלמוד מביא את דברי עולא בר ישמעאל שאם נתן קצבה, אפילו עשר שנים, אין זו עילה לגירושין. עוד מוסיף שם אמורא אחר שכל זאת רק "מחוץ לרגל", אבל הטלת נדר האוסר על התקשטות ברגל הוא עילה לגירושין. הרגל היה, אפוא, הזדמנות לאישה לצאת מביתה ולהתקשט. הבבלי חוזר על עיקרי הדברים, אך בדרך של קושיה ותירוץ: "וכמה קצבה? אמר רב יהודה אמר שמואל יב חדש, רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עשר שנים, רב חסדא אמר אבימי רגל" (עא ע"ב). ניכר שלשני התלמודים אותם חומרים הלכתיים (בבבלי תוספת קטנה שאינה בירושלמי), שמות המוסרים שונים וסידור הדברים שונה, ולא נרחיב בכך.

4ההלכה חוזרת בתוספתא עם תוספות: "הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין, אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה, אפילו היא זקנה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה, יוציא ויתן כתובה, רבי יוסה אומר בעניות שלא נתן קצבה, ובעשירות שלשים יום" (פ"ז ה"ג). התקשטות וענידת תכשיטים נתפסת בדיוק כמו סעודה וכל פגיעה בה היא עילה לגירושין, אפילו אם בפועל זו פגיעה מינימלית למדי. במשנה הקודמת שנתה התוספתא גישה מחמירה זו ביחס לנדר האוסר על אכילת מזון. אפילו אם הנדר מכוון אותה להתלבשות נאותה, הוא נחשב לפגיעה בזכויות הפרט של האישה.

5היחס לתכשיטים

6המשנה חושפת את הנורמה של התקשטות בחברה היהודית, ומשקפת אותה. במקורות שמענו על סוגים שונים של תכשיטים 31 ראו, למשל, פירושנו לשבת פ"ו מ"א-מ"ז. . ברור ממקורות אלו שהתקשטות האישה הייתה נפוצה, אבל לא שמענו עד כמה רווח היה הנוהג להתקשט. כל הנשים בפסיפסים עונדות תכשיטים, אך עדיין איננו יודעים מה הייתה הנורמה המקובלת 32 ראו הרשברג, יפיה. .

7במקורות חז"ל, ובעיקר במקורות מאוחרים (מסוף תקופת האמוראים ואחריה), אנו פוגשים גם גישה שונה. המשנה במסכת שבת קובעת באילו תכשיטים רשאית אישה לצאת בשבת, וברור שענידת התכשיטים היא נוהג רגיל ומקובל. אבל גישה אחרת יש במדרש המצטט בפרפרזה את משנתנו, ומוסיף: "ואם יצתה אינה חייבת חטאת בזמן שיצתה בהן בתוך הבית, אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים. ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה, שהעם מסתכלין בה. שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר וביותר לפני הגנב" 33 תנח' בובר, וישלח יב, עמ' 170; תנח', שם ה; מקבילות במדרש רבי חננאל הסיקילי, מהדורת מאן, עמ' פח. . כפי שכבר אמרנו בפירושנו למסכת שבת, זו פרשנות מדרשית למשנה. הדרשן תובע מבנות ישראל שלא להלך עם תכשיטים בכלל, ובשבת בפרט. בשבת אסור לצאת עם תכשיטים אלו בבית, שמא תשכח ותצא לחצר, אבל דומה שלא הנימוק הטכני מהלכות שבת עיקר אלא ההנמקה מטעמי צניעות. אין צריך לומר שלא זו הייתה הנורמה המקובלת בציבור, ואף חכמים לא תבעו זאת כהלכה כללית. עם זאת הייתה, כנראה, מגמה כזאת שרווחה בעולמם של חכמים, או שהייתה מקובלת על חלקם 34 עיינו עוד תא-שמע, תכשיטים. .

8כאמור, במשנתנו ענידת תכשיטים היא זכות בלתי מעורערת של האישה. עם זאת, בסל המצרכים שאדם צריך לממן לאשתו לא נזכר מימון התכשיטים (לעיל פ"ה מ"ח), ומן הסתם ההוצאות לקניית תכשיטים לא היו מהתקציב השוטף אלא בבחינת קניות מיוחדות לאירועים או בהזדמנויות חגיגיות.

9משנתנו מבחינה בין עניות לעשירות, ומשקפת, כאמור, נוהגים חברתיים. בספרות חז"ל מצינו גם את הדעה שכל בני ישראל בני מלכים הם, וכל הבנות ראויות אפוא לאותו יחס והוקרה. אבל גם חז"ל מבחינים שבפועל נשים חיות ברמת חיים שונה, ואין לדבר על נורמה אחת ומחייבת לכול.

10הירושלמי מוסיף נדר אחר בעל אופי דומה: "אמר רבי זעירא תני תמן, הדירה 'שלא תרחצי במרחץ' בכרכים שבת אחד, ובכפרים שתי שבתות. 'שלא תנעלי מנעל' בכפרים שלשה חדשים 35 הרמב"ם (הלכות אישות פי"ג ה"ט) מתנסח "בכפרים שלושה ימים". אין לדעת האם גרסה זו עמדה לפני הרמב"ם בירושלמי, או שמא הוא תיקן מדעתו ולפי הבנתו מה הנוהג הכפרי. ובכרכים מעת לעת" (לא ע"ב). גם בהלכות אלו בא לידי ביטוי הנוהג החברתי. בכרך, הוא עיר הפוליס המיוונת, אישה מגיעה לבית מרחץ פעם בשבוע, ומעבר לכך איסור הרחצה הוא עינוי נפש. בכפרים האישה מגיעה לבית מרחץ פעם בשבועיים. "כפר", בהקשר זה, אינו בהכרח כפר קטן, אלא כל יישוב שאינו פוליס 36 לדיון על המונחים "כרך" ו"כפר" ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 48-30; 67-64; ספראי, הקהילה, עמ' 40-29. בעיר היהודית היו בתי מרחץ, ראו ספראי, שם, עמ' 170-166, וראו הדר, בתי מרחץ. . ואכן, בעיירות היהודיות היו בתי מרחץ, אם כי גדולים פחות מאלו שבעיר הפוליס (איור 47, תמונה 17). על נוהגי הרחצה נשמע גם להלן במשנה ח.

11בחפירות ארכאולוגיות נתגלו בתי מרחץ בערי הפוליס ובבתי אחוזה, ומעט בתי מרחץ גם במעט יישובים כפריים כגון ברמה שבגליל, באום ריחן שבשומרון, בעין גדי 37 ייתכן שהמרחץ שירת יחידה צבאית שחנתה בעין גדי במאה השנייה. בית המרחץ אינו בתחומי המחנה הצבאי. בכל מחנה צבאי היה בית מרחץ, אך הוא לא הספיק לכל החיילים וליד המחנה נבנו בתי מרחץ נוספים (פרטיים?) שהגישו שירותים לחיילים בחינם או בתשלום. , בכפר נחום, בנעורה שבגולן 38 ראו הדר, בתי מרחץ, עמ' 74-13. ובבקעה אל ערביה שבמישור החוף 39 חדשות ארכיאולוגיות צז, עמ' 48 (ללא שם מחבר). . כן אנו שומעים על התביעה שבכל יישוב יהודי יהיה בית מרחץ 40 ירו', קידושין פ"ד ה"א, סו ע"ד; בבלי, סנהדרין יז ע"ב; תנא דבי אליהו, פרק דרך ארץ א, עמ' 13, ועוד. . במקורות מופיעות עדויות על בית מרחץ בעיירה כפרית כבני ברק (תוס', שבת פ"ג ה"ג), בכבול (ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד); בחורן (שם פ"ג ה"ג, ו ע"א), ועדויות רבות עוסקות בהווי בו ובהלכותיו השונות, וניכר שחכמים סברו שבית המרחץ הוא "שלהם", כלומר זה המופעל על ידי קהילה יהודית, ולא רק על ידי גויים בעיר הפוליס 41 משנה, תענית פ"א מ"ו; מגילה פ"ג מ"ב; נדרים פ"ה מ"ה. . אבל לעתים הם מניחים שבית המרחץ מופעל על ידי נכרים, ומן הסתם זה היה המצב בערי הפוליס 42 משנה, מכשירין פ"ב מ"ה; שביעית פ"ח מי"א; שבת פ"א מ"ב; עבודה זרה פ"ג מ"ד (בעכו); אהלות פי"ח מ"י, ועוד. . בנוסף לכך היו בתי מרחץ פרטיים שהיו שייכים לאדם פרטי אך העניקו שירות לכל התושבים בתשלום.

12כן אנו שומעים מההלכה בירושלמי שבערי הפוליס יצאה אישה מביתה בנעליים, ומקובל היה שהיא יוצאת מביתה לפחות פעם ביום. בכפרים הילכו הבריות יחפים ונעלו נעליים רק לעתים רחוקות. מצב זה עולה מהלכות ומימרות נוספות.