משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ז:ח

1המשנה ממשיכה לברר את המצבים השונים שנתגלו בהם מומים.

2היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראייה שמשנתא רסה היו בה מומין אלו – אם האישה טרם נישאה האב צריך להוכיח שהם לא היו קיימים בזמן האירוסין, ונסחפה שדהו – הבעל הפסיד. דומה הדבר כאילו קנה שדה ולאחר שקנה אותו נסחפה הקרקע. הביטוי "נסחפה שדהו" הוא מונח להפסד המתחולל לאחר המכירה, ואינו באחריות המוכר. מן הסתם צמח המונח בתחום דיני קרקעות, אך אנו מכירים אותו רק מאזכוריו בתחום הנישואים 84 עיינו פירושנו לפ"א מ"ו וראו עוד בבלי, ב ע"א; יא ע"ב; טז ע"א. . נטל ההוכחה רובץ כאן על האב, כל עוד הבת נמצאת עדיין בחזקתו.

3נכנסה לרשות הבעל – אם כבר נישאה, הבעל צריך להביא ראייה שעד שלא תתארס נולדו לה מומין אילו – הבעל צריך להוכיח שהמום הוא מום ישן, והיה מקחו מקח טעות דברי רבי מאיר – אם הצליח בכך רשאי הוא לטעון שמיקחו מיקח טעות במגבלות של המשנה הקודמת (תלוי אם התנה במפורש וכו'). המשנה קובעת את הדין לפי הכלל "העמד דבר על חזקתו" – כל עוד לא עברה בפועל לבית בעלה אנו מניחים כי המומים קיימים בגופה מלפני האירוסין, והאב צריך להביא ראיה נגדית. ברגע שעברה לבית אביה חזקת המומים שנוצרו במקומה החדש, ומכיוון שכך נטל ההפרכה על הבעל 85 השוו דברי רמי בר יחזקאל בבבלי, עו ע"ב. , וחכמים אומרים במי דברים אמורים במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון – חכמים מקלים על האישה ומכבידים על החתן. אם המום גלוי, הרי חזקה שהבעל ידע עליהם והשלים עמם ועתה אינו יכול לטעון לביטול הנישואין, ואין זה מיקח טעות. חכמים מצמצמים עוד יותר את זכותו זו של הבעל: כאן המונח "במי דברים אמורים" בא לחלוק, כמו לעיל פ"ב מ"ח ובניגוד למשנה לעיל פ"ו מ"ז, ודנו בכך לעיל פ"ב מ"ח.

4אם יש עמו מרחץ באותה העיר אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני ש הוא בודק ביד קרובותיו – אם יש בעיר מרחץ הרי חזקה שהוא שלח את קרובותיו לבדוק את טיב גופה של כלתו המיועדת, ואפילו זה מום נסתר הן גילו זאת. לפנינו תמונה מלבבת מחיי העיירות. משפחת החתן בודקת את גופה של הכלה בצורה סולידית ונסתרת. הבנות מתרחצות בנפרד מהגברים, כפי ששנינו לעיל (ראו פירושנו למשנה ו), אך קרובות החתן בודקות את הכלה. הרחצה היא כמובן ציבורית, וניתן לבצע זאת בצורה דיסקרטית (להלן). השאלה הראשונה הנשאלת היא מה היחס בין משנתנו והמשנה הקודמת. במשנתנו מדובר בבעל שגילה מום באשתו בעודה ארוסה או לאחר הנישואים, והבדל גדול בין השניים, ובמשנה הקודמת מדובר בבעל שגילה מום באשתו, אלא שבמשנה הקודמת נאמר "תצא בלא כתובה" ואילו במשנתנו אם האישה ארוסה והמום חדש הרי שהבעל חייב לספוג זאת. משנתנו עוסקת בעיקר בשאלה מי צריך להביא ראיה האם המום הוא ישן (מלפני האירוסין) או מום חדש (מלאחר הנישואין), וקובעת שעל מום חדש אחראי הבעל, ומום ישן, שאי אפשר היה לבעל לגלותו לפני הנישואים, הוא עילה לגירושין. נראה כי המשנה הקודמת כולה כשיטת רבי מאיר שאינו מבחין בין מומים שבסתר לבין מומים גלויים. המשנה הקודמת קובעת את הדין הבסיסי בהנחה שמוסכם כי המומים הם ישנים. משנתנו עוסקת במקרה של ויכוח על גיל המומים.

5התוספתא מוסיפה שהמחלוקת היא במומים רגילים, אבל במומים ש"דרכן לולד עמה" גם חכמים מודים שעל האב להביא ראיה (פ"ז ה"י). אין הסבר מהם מומים ש"דרכן לולד", והכוונה למום המקובל כמום מולד. מכיוון שכך, אפילו אם היא בבית בעלה על האב להוכיח שאין זה מום ישן אלא מום חדש שהתפתח לאחר האירוסין. הירושלמי, לעומת זאת, מתייחס למומים שדרכם להיוולד, כלומר להיווצר במשך הזמן, וקובע כי במקרים אלה על הבעל להביא ראיה (לא ע"ד). אפשר שהכוונה למום המתגלה בעקבות יחסי מין, בעקבות התבגרות האישה או מום המאפיין נשים מבוגרות. אבחנת התוספתא מעידה על אבחנה רפואית מפותחת בין מומים מולדים ובין מומים העשויים להופיע במשך החיים.

6הבבלי מעורר שאלה נוספת, האם אין הבת עצמה יכולה להעיד על מומיה (עה ע"ב). ברישא אין עדותה כלום ועל האב להביא ראיה חיצונית, ואילו בסיפא עדותה נחשבת ואם אין לבעל ראיה טענותיה מתקבלות. התלמוד מגיע למסקנת ביניים ש"תברא, מי ששנה זו לא שנה זו", המשנה חצויה והרישא חולק על הסיפא. שאלת אמינות האישה עצמה נדונה לעיל (פ"א מ"ז), ולפי הבבלי המחלוקת שם היא המחלוקת בין הרישא לסיפא במשנתנו. הירושלמי (פ"א ה"ז, כה ע"ג) משיב על השאלה בדרך שונה ואומר שהמשנה שלנו היא במומים שדרכם להיוולד, כלומר מומים העשויים להופיע בשלב מאוחר בחיים ולכן האישה נאמנת. תירוץ זה הוא, כמובן, בניגוד לתוספתא שהבאנו לעיל שלפיה משנתנו עוסקת דווקא במומים מולדים 86 ראו בהרחבה אפשטיין, מבוא, עמ' 297-296. .

7להערכתנו משנתנו אינה עוסקת כלל בנאמנות האישה אלא בשאלה אחרת, על מי נטל ההוכחה, וקובעת שמי שתובע נטל ההוכחה עליו (המוציא מחברו עליו הראיה). כל זמן שהבת בבית אביה האב תובע מהחתן לשאתה (או לתת את כתובתה) ועליו נטל ההוכחה, ומשנישאה הבעל רוצה לגרשה ללא כתובה ועליו נטל ההוכחה. לעומת זאת משנה ז בפרק א עוסקת באישה שאיבדה את בתוליה. אין בה ויכוח על המצב העובדתי (אבדן בתולים), ואף לא על השאלה מתי זה קרה. כולם מסכימים שהדבר אירע לאחר אירוסיה. הוויכוח הוא האם זה מום (אם היא "דרוסת איש" ואז הנישואים בטלים והיא כנואפת), או שהיא "מוכת עץ" ואז אין זה מום כלל. השאלה מתי נתהווה המום נחשבת בלתי רלוונטית, והשאלה היא רק מהן נסיבות התהוותו של אותו "מום". הבעל ודאי שאינו יכול להביא ראיה לטענתו שהיא "דרוסת איש", והשאלה היא אפוא האם היעדר הראיה הוא סיוע לבעל או לאישה. עדותה של האישה עצמה ודאי שאינה מתקבלת כעדות (ראיה משפטית), שהרי היא נוגעת בעדותה, אלא שדי בטענתה (שהיא "מוכת עץ") כדי להוות משקל נגד לטענתו הבלתי מוכחת של הבעל. רבי יהושע, שלדעתו "לא מפיה אנו חיים", אומר שדבריה אינם מספקים אפילו כטענה נגד תלונתו המסופקת של הבעל. המשנה שם עוסקת במקרה שהיעדר הבתולים התגלה בבוא האישה לבית בעלה ("הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים"). לפי משנתנו במקרה כזה הבעל הוא שצריך להביא ראיה, וטיעונו של רבי יהושע שעדותה איננה מספקת והיא חייבת בראיה איננה בהתאם למשנתנו 87 משניות ו-ט בפרק א עוסקות כולן באותו נושא, והדגמנו את השוני ביניהן לבין משנתנו על משנה ז, אך הדברים נכונים, בשינויי קלים, גם על יתר המשניות שם. .

8אם כן, עמדת רבי יהושע שם חולקת על משנתנו לחלוטין. שם הדיון הוא על תוקפה של עדות האישה, ואילו אצלנו על השאלה מי צריך להביא ראיה, ועדות האישה בוודאי נתפסת כבלתי תקֵפה (כדעת רבי יהושע), אף שהיא מן הסתם יודעת מתי אירע המום. משנתנו קרובה יותר, לכאורה, לעמדת רבן גמליאל ורבי אליעזר. לשיטתם של רבן גמליאל ורבי אליעזר לאב יש תמיד ראיה (עדות הבת), ואילו לפי רבי יהושע חובת הראיה היא תמיד על האישה (האב) ולא על הבעל.

9עם זאת, שתי המשניות עוסקות בשאלות נפרדות שאין ביניהן קשר הכרחי, האחת בעדות אישה והאחרת במי צריך להביא ראיה במקרה מסוים זה.

10זאת ועוד. מעבר לשאלה המשפטית (האם הבעל חייב לגרש את רעייתו) ברור שהסבר הבתולים הוא בעל חשיבות רבה עד למאוד לאישה. אם יתברר שהיא דרוסת איש היא אולי חשופה לענישה, ועל כל פנים סיכוייה להתחתן מצטמצמים. שיקול זה עשוי להוביל למתן אמינות לעדותה כדי להקל עליה, או לחילופין להחמרה כדי לשמור על טהרת הייחוס. מכל מקום, דין בתולים עשוי להיות שונה מדין סתם מום, או עשוי להיות זהה לו, וקשה להכריע.

11המשנה מניחה שבדרך כלל אין בית מרחץ בעיר, וההלכה בסתם עוסקת במקרה זה. עם זאת, בית המרחץ הוא אפשרות סבירה וקרובה. בספרות חז"ל מוצג בית המרחץ כמתקן חיוני בעיירה כפרית רגילה 88 ירו', קידושין פ"ד הי"ב, סו ע"ד; בבלי, סנהדרין יז ע"ב; פרק דרך ארץ (הנספח לתנא דבי אליהו) פ"א, עמ' 13. . אמנם הוא נזכר במיוחד בהקשר לפוליס הנכרית, לעבודה זרה ולבית האחוזה (כגון משנה, בבא בתרא פ"ד מ"ז), אבל הוא נזכר גם בהקשר של חיים רגילים בכל היישובים לרמותיהם השונות 89 משנה, תענית פ"א מ"ו; מגילה פ"ג מ"ב; כתובות פ"ז מ"ח; תוס', קידושין פ"א ה"ה ועוד. . בפירושנו למשנה ז אספנו עדויות לכך.