משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ז:ט

1האיש שנולדו לו מומין אין כופין אותו להוציא – המשניות הקודמות עסקו במומים שהיו קיימים בגוף האישה לפני הקידושין או הנישואין ובראיות לקיומם. מתוך המשניות הללו עולה כי מומים חדשים המופיעים אצל האישה לאחר הנישואין אינם מהווים עילה לגירושין, אולם המשנה אינה אומרת זאת במפורש. משנתנו, בנוסח שלפנינו, באה לקבוע במפורש כי אם נולדו מומים בבעל לאחר הנישואין אין הם עילה לגירושים. בתלמוד הבבלי שתי נוסחאות למשפט זה: "רב יהודה תני 'נולדו'; חייא בר רב תני 'היו' " (עז ע"א). המונחים הללו שאובים מתוך המשנה הבאה 90 לפחות בנוסח המקובל, עיינו להלן בפירושנו למשנה י. , וכאן חולקים האמוראים איזה מונח לשנות במשנתנו. אם הנוסח הוא "נולדו" הרי שמדובר במומים שבאו לאחר הנישואים, וכל שכן במומים ישנים (כך לפי הסבר הבבלי), ואם הנוסח הוא "היו" המומים נולדו בעבר והאישה התחתנה עמו על דעתם, כמבואר בטבלה. הבבלי מסביר כי לפי נוסח זה, אם הופיעו מומים חדשים בגוף האיש הרי שכופים אותו להוציא. גם הירושלמי מסביר: "כיני מתניתא: בשהיו בו, אבל נולדו בו כופין אותו להוציא" (לא ע"ד), במקביל לדעה השנייה בבבלי.

2מומים הנמצאים בגבר:

3בכל נוסחאות המשנה שלפנינו "נולדו", ורק כתב יד מינכן (מ) גורס "היו". אולם מתוך ניתוח הנוסח שעמד לפני הירושלמי ומתוך מבט ספרותי על המשנה טען אפשטיין כי הנוסח המקורי במשנה אינו אלא "היו". זאת לעומת נוסח המשנה שעמד לפני הבבלי, "נולדו" 91 אפשטיין, מבוא, עמ' 203-202. . כנגד השערת אפשטיין ניתן לומר כי ספק אם הנוסח שעמד לפני הבבלי היה חודר לכל נוסחי המשנה בכתבי היד, המושפעים לרוב מתלמודה של ארץ ישראל דווקא. נראה סביר לא פחות לומר כי הנוסח המקורי היה "נולדו" ונוסח זה ירד לבבל, כאשר בארץ ישראל עברו עדיין שינויים על המשנה ובסופו של דבר הם לא הותירו את חותמם על כתבי היד של המשנה, או לחילופין ששתי הנוסחאות הן מקוריות ונולדו בחבורות הלימוד התנאיות לפני עריכת המשנה.

4לפי שתי הנוסחאות מומים שנולדו אינם עילה לגירושין, שכן "נסחפה השדה" כמו לגבי מומי האישה. המחלוקת היא לגבי מומים ישנים, האם האישה קיבלה אותם על עצמה או לא. אין במשנה אבחנה בין מומים גלויים לנסתרים, ואין דיון כמו במשנה ח על מי חלה חובת ההוכחה. ייתכן שההבחנה האם מדובר במומים ישנים או חדשים היא פרי הפרשנות האמוראית, כאשר המשנה והתוספתא שתצוטט להלן אינן מכירות הבחנה זו. זאת בניגוד למשנה הבאה שבה באה ההבחנה בין מומים שנולדו למומים ישנים במפורש. קרוב בעינינו לומר כי משנתנו, בנוסח המקובל שלה, מטעימה במפורש "נולדו" כדי להדגיש כי רק במקרה זה אין עילה לגירושין, בניגוד למשנה הבאה הקובעת במפורש דין אחד לשני המקרים, "נולדו" ו"היו".

5אמר רבן שמעון בן גמליאל במי דברים אמורים במומין קטנים אבל בגדולים כופין אותו להוציא – מום גדול הוא עילה לגירושין, ונראה כי כוונת המשנה היא כי הבעל צריך גם לשלם את כתובתה. בתוספתא (פ"ז ה"י) הדברים מובהרים: "אם היה חיגר באחת מרגליו וסומא באחת מעיניו מומין גדולים הן ויוציא ויתן כתובה”. רבן שמעון בן גמליאל אינו מתייחס לאבחנה האפשרית בין מומים שנולדו למומים שהיו, ואף לא לאבחנה אם התנה עמה מלכתחילה ואם לאו. חוסר הסימטריה בין משנתנו, העוסקת במומי הבעל, לבין משנה ח, העוסקת במומי האישה, בולט. אצל אישה מום קטן שנתגלה לאחר האירוסין והיה קיים קודם הוא עילה לביטול הקידושין בטענה של מיקח טעות, ואילו אצל הבעל אין כלל אזכור של טענת מיקח טעות. מצד שני, מום שנוצר אצל האישה לאחר אירוסיה הוא בבחינת "נסחפה שדהו" – הוא נתפס כחוסר מזל של הבעל ועליו להמשיך בנישואיו (ואם ירצה לגרשה ישלם את הכתובה). לעומת זאת לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ואולי אף לדעת תנא קמא, האישה רשאית לראות בשינוי הנסיבות עילה לתביעה לגירושין, כולל קבלת הכתובה.

6חוסר הסימטריה מתבאר כחלק מא-סימטריה כללית בין האיש והאישה בתפיסת חז"ל את הנישואין. באשר לאישה מוחלים דיני הקניין, והמשנה דוברת את שפת הקניינים והזכויות. כך, שתי המשניות העוסקות במומי האישה דנות בתנאים ובמעשים המשפיעים על חלות הקניין, זכויות הממון ודיני הראיות לעניינים אלו. ביחס למומי האיש, לעומת זאת, הדיון הנו בעילות לגירושין. כפי שפירשנו (לפי הגרסה "נולדו") תנא קמא סבור כי מומים קודמים עשויים להוות עילה לגירושין, ככל הנראה בשל בעיית האמינות שבהסתרתם. לעומת זאת מומים חדשים אינם מהווים עילה לגירושין, כשם שאין הם עילה בגוף האישה. כאן מתבטאת סימטריה חזקה – אף על פי שביחס לגוף האיש מושגי הקניין אינם רלוונטיים, משתמע מהמשנה כי הסתרת מומים עשויה להיות עילה לגירושין. רבן שמעון בן גמליאל מוסיף ממד מורכב יותר וקובע כי מומים גדולים מהווים עילה לגירושין אף כשהופיעו לאחר הנישואין. כאן בא לידי ביטוי מושג שאינו דומה כלל לעולם הקנייני: רבן שמעון בן גמליאל טוען כי רצון האישה וחוסר יכולתה לדור עם בעל שגופו מאוס עליה מהווה עילה לגירושין. בכך מפר רבן שמעון בן גמליאל את הסימטריה ומעמיד במקום גבוה את רצון האישה, במקום אשר לא העמיד את רצון האיש. מגמה זו באה לידי ביטוי אף במשנה הבאה.

7יוצא, אם כן, כי בעוד שהגישה הקניינית כלפי האישה יש בה משום "החפצה" של האישה, הרי שגישה זו גוררת עמה אחריות מרגע שהקניין נעשה באופן תקין. הגישה כלפי האיש, לעומת זאת, היא של רצון, וברגע שרצון זה סר מסיבות הנתפסות כמוצדקות הרי שהיא רשאית לכפות עליו גירושין.

8אולם, אם נניח שהגרסה במשנה היא "האיש שהיו בו מומין" ותנא קמא אינו מחייב גירושין אף על מומים שהוסתרו, מתגלה א-סימטריה לרעת האישה. אם כך, עלינו להבין אפוא שלדעת חז"ל יש מקום לגישה לא סימטרית בנושא מומים. האישה נדרשת להתעלם ממומים קטנים, שכן אישה מעדיפה חיים עם מום קטן על פני בדידות, בבחינת "אמר רבי יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל ופירות, ואל יצאו יום אחד מתחת בעליהן" (תוס', פ"ז ה"ב). כפי שראינו לעיל (מ"ב), לדעת רבי יהודה על האישה להגמיש את רצונותיה, וחכמים חולקים עליו במשנה שם, אך מקבלים את דעתו ביחס למומים הנוצרים אצל הגבר. לעומת זאת, מבחינתה של האישה הנישואים הם עסק משותף שהבעל הוא האחראי על תקינותם. אם נוצרו שינויים דרמטיים במצבו הגופני של הבעל, אזי הם עילה לפירוק הנישואים. הבעל, לעומת זאת, קיבל עליו את האחריות למשפחה ואחריות זו כוללת מום שנפל באישה. עם זאת אין הבעל חייב באופן מלא ברפואתה, כפי שלמדנו לעיל (ראו פירושנו לעיל פ"ד מ"ד; תוס', פ"ד ה"ה). האישה תלויה בבעלה ומצבה נחות במשפחה, אך נחיתות זו משחררת אותה מאחריות לשינויים. הבעל מוביל את המשפחה וגם אחראי על ההתפתחויות שאירעו בה.