משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ח:ה

1נפלו לה עבדים ושפחות – דינם של עבדים שהם נכסי מלוג נדון במסכת יבמות: "עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה, אף על פי שהוא חייב במזונותן... עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו, ואם הותירו הותירו לו" (פ"ז מ"א). משנתנו עוסקת בעבדים שהם נכסי מלוג 27 למונחים "מלוג" ו"צאן ברזל" ראו במבוא. ונשארים רכושה. הוא חייב במזונותיהם, ואם גירשה הם חוזרים אליה, הזקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות – אם יישארו העבדים בעבדותם הרי שעם הגיל יאבדו את ערכם, והיא תפסיד; עיקר ערכם של העבדים הוא בעבודתם. אמנם יש מהם רווח נוסף, שניתן שיפרו וירבו. ברם, לו היה מרכיב זה במרכז היה מקום להבחין בין עבדים, שעשויים לפרות ולרבות עד גיל מאוחר יחסית, לבין נשים, שגיל הפריון שלהן מוגבל יותר. על כן הם נמכרים, ובכסף קונים קרקע. יש להניח שכוונת המשנה שאם הם צעירים הם ימשיכו לעבוד, ו"אם מתו – מתו לה", כפי שקבעה המשנה שציטטנו.

2רבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור מפני שהן כבוד 28 בעדי הנוסח של הבבלי ובדפוסי המשנה מופיע כאן "שבח", בדומה לסיפא. מדברינו בפנים ברור כי יש הבדל בין העבדים, אשר המילה "כבוד" משמשת לגבי האדנות עליהם, ובין זיתים וגפנים, אשר התואר "שבח" הולם יותר את הבעלות עליהם. אולם עיינו בסוף פירושנו למשנה זו. בית אביה – העבד הוא רכוש משפחתי, ומכירתו פוגעת בכבוד המשפחה. מימרה זו מקפלת עולם חברתי מורכב.

3העבדים והעבדוּת היו תופעה מוכרת בחברה הרומית, וגם בארץ ישראל. מבחינה חברתית התחלקו העבדים לשניים, עבדי בית ועבדי שדה. לחלוקה זו לא היה ביטוי משפטי. עבדי הבית עבדו במשק הבית, ואט אט הפכו לחלק מהמשפחה. אלו שימשו בין השאר כמחנך לילד (פדגוג) או כמינקת ומטפלת לבת, או סתם כעוזר אישי. אט אט הפכו לבני משפחה, והיה להם סיכוי טוב להשתחרר. לעתים כאשר האדון מת שחרר הבן את העבד שבעצם גידל אותו. עבדי הבית נהנו מיחס אישי שעשוי היה להתפתח לחברות ואהבה. כזה, למשל, הוא טבי עבדו של רבן גמליאל, שעליו מספרים המקורות בהערכה ובסימפטיה, ומשקפים יחסי ידידות וקרבה בינו לבין רבן גמליאל (ראו פירושנו לברכות פ"ב מ"ז). טבי אמנם מיוחד אך אינו חריג, ועבדים נאמנים שהפכו למעין בני משפחה הם תופעה תדירה. לעומת כל זאת, עבדי השדה היו עבדים לכל דבר, נטולי זכויות משפטיות להלכה ולמעשה, נתונים להתעמרות ולעבודה קשה. יש להניח שאבי הכלה העניק לבתו משרתת אישית ועבדי בית, ואלה הם חלק מכבוד בית אבא שעליו מדברת המשנה 29 ראו הופקינס, חברה; הצ'ר, עבדים. .

4במקרה כזה, של "עבדי בית", האישה נדרשת לשמר את כבוד בית אבא, אף במחיר הפסד כספי. במישור המשפטי ההפסד הוא שלה, במישור המעשי ההפסד הוא של הבעל שאיננו זוכה ברווחים הצפויים מאותו עבד או שפחה.

5לפי המשנה אין התנא קמא מכיר בחובה להתייחס לעבדים בצורה "משפחתית", אבל הירושלמי מסביר שדבריו נאמרו רק אם העבדים אינם מרוויחים את הוצאותיהם (לב ע"ב). אם כן, לפי הירושלמי, גם התנא קמא מכיר במושג "כבוד בית אבא" אלא שאינו מחיל אותו במקרה של הפסד מובהק.

6נפלו לה זיתים וגפנים הזקנים יימכרו לעצים – מדובר במקרה שבו קיבלה האישה עצים ללא קרקע. לפי ההלכה התנאית שני עצים נמכרים ללא קרקע, אבל שלושה עצים נמכרים (וניתנים) רק עם קרקע (משנה, ביכורים פ"א מ"ו). כל זה במכר סתם, ללא תנאים מפורשים. בפועל ודאי שבדרך כלל נמכרו עצים עם השדה שעליו הם נטועים, אך היו מקרים שנמכרו בהם רק העצים, או אפילו רק חלק מהם (למשל משנה, פאה פ"ג מ"ה). הירושלמי למשנתנו (לב ע"ב) מביא עוד ראיות ודוגמאות למצב זה של מכירת עצים ללא קרקע. הבבלי מפרש שמדובר בעצים שניתנו לה עם הקרקע (עט ע"ב), אבל בשדה שאינו שלה (עצים ללא קרקע) תמכור מיד משום שאחרת ייגרם לה הפסד. התלמוד הבבלי מגלה, אפוא, רגישות פחותה ליחס הנפשי אל הקרקע והעצים, כפי שיודגש להלן. בַהמשך הבבלי מסייג את הצעתו ואומר שאם השדה הוא שלה לא תמכור, והמחלוקת היא בשדה שאינו שלה, כפי שפירשנו בשם הירושלמי.

7יש להניח שהעצים הזקנים מאבדים את ערכם הכספי, ולכן יש למכרם. במקרה זה הבעל אולי מעדיף להשאיר את העצים, אבל האינטרס הכספי (של האישה) גובר. יש להניח שעצים צעירים יישארו וימשיכו לתת פרות והוא אוכל את הפרות, כרגיל, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות – לפי המודל המקובל ברכוש קונים קרקע והיא ברשותו עד הגירושין (אם יהיו), או מות הבעל.

8כוונת הדין "ימכרו לעצים" שבמשנה היא שמוכרים אותם כחומר גלם לשרפה או לבניין. בלשון חכמים ישנו בידול בין שתי ההוראות של "עץ" בלשון המקרא ובלשוננו. המילה "אילן", שמקורה בארמית, החליפה את "עץ" המקראית במובן של tree, ואילו "עץ" משמש בהוראה של wood – חומר הגלם – בלבד.

9רבי יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה – המשפחה קשורה רגשית אף לעצים המשמעותיים שבתחומי נחלתה. העץ אינו רק רכוש כספי, אלא חלק משבח בית אבא. כך גם הנחלה היא נחלה משפחתית ויש הגבלות על מכירתה, אם לא הגבלות חוקיות אז הגבלות של מוסכמה חברתית 30 ראו על כך בהרחבה להלן בפירושנו לפ"ט מ"א. . העצים נתפסים בדרך כלל כרכוש, אך מתברר שהיחס אליהם אינו רק כלכלי אלא הם חלק מתרבות המשפחה.

10ביטוי לתפיסה זו יש בהלכה שאין לקצוץ עצי מאכל המניבים פרי, ורק אם השארתם כרוכה בהפסד מותר לכרות אותם. אין במקורותינו ביטוי בהיר להלכה זו, והיא מושמעת כבדרך אגב. במקרא מדובר רק על איסור לכרות עץ בזמן מצור על עיר אויב: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אתו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר הִוא עֹשָה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ יט-כ). ניתן היה לפרש שהכתוב אוסר רק כריתת עץ של אחר בזמן מלחמה, אך לאדם הזכות לכרות את העץ שלו באילו נסיבות שירצה. ברם, חכמים למדו מפסוקים אלה איסור כללי על כריתת עצים, ולפי ההלכה אסור לעקור או לכרות עץ מניב.

11עדות לפרשנות זו יש במשנת שביעית הקובעת שעץ זית שיש בו "רובע" זיתים אין לקצצו (שביעית פ"ד מ"י). כפי שראינו בפירושנו שם ניתן לפרש את המשנה כמונעת קטיפה בלתי מבוקרת של פרות שביעית, אך התלמוד שם מעלה את האיסור לקצוץ עץ פרי אף אם הוא מניב פרות מעטים, ורק עץ חסר תנובה מותר לקצוץ. כמו כן: "והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור, אחרים שקצצו את נטיעותיו חייבים" (משנה, בבא קמא פ"ח מ"ו). "פטור" הוא פטור מעונש על הפרת לאו, ו"חייבים" בממון על פגיעה ברכוש אחר. הבבלי קובע במפורש ומגדיר: "דיקלא דטען קבא אסור למקצציה" (דקל הטעון קב [תמרים] אסור לקצצו – בבא קמא צא ע"ב; בבא בתרא כו ע"א), וכן מגנים חכמים את "קוצצי אילנות טובות" 31 תוס', בכורים פ"ב הט"ז; סוכה פ"ב ה"ה; בבלי, סוכה כט ע"א; כלה רבתי, ט כב, עמ' 343; דרך ארץ פרק המינים, עמ' 290, והשוו ספרי דברים, רד, עמ' 240-239. . בהקשר זה מופיעים קוצצי האילנות יחד עם מגדלי בהמה דקה 32 תוס', סוכה וביכורים שם; בבלי, שם. משום שבשני המקרים מדובר באיסורים דומים. במקביל, יש בספרות חז"ל עשרות עדויות על טיפול בעצים ועל כריתתם מסיבות שונות (ראה למשל תוס', גיטין פ"ה הי"ג; בבא בתרא פ"ד ה"ח). יתר על כן, כל חקלאי יודע שכריתת עצים היא חלק מהטיפול במטע, וש"נטוע" 33 "שנטוע" הוא מושג חקלאי שמשמעו עקירת עצים חלשים או זקנים, ונטיעה חדשה במקומם. הנה תופעה רגילה ביותר. מסתבר שהאיסור על כריתת עצים לא היה מוחלט. הוא לא כוון נגד מי שמבצע זאת למטרות כלכליות ובמסגרת חקלאות רגילה. ייתכן שהמגמה הייתה לשמור על טיב הנחלה המשפחתית, או לשבח את ארץ ישראל, כמו מצוות אחרות שנקבעו בשל יישוב הארץ 34 ראו הנספח למסכת דמאי. . אפשר שהאיסור כוון נגד שכבת העשירים שכרתו עצי פרי על מנת לנטוע עצי סרק ונוי סביב בתי המגורים המפוארים שלהם. מכל מקום, האיסור לא תורגם למערכת ענישה, ומי שכרת את עצו פטור היה מעונש (לעיל).

12כאמור, היחס לעץ המשפחתי הוא מרכיב בתמונה כוללת יותר של זיקה נפשית לנחלת האבות. מצד אחד מרובות העדויות על מכירת קרקע וקנייתה, וכבר אמרנו כי משנה ג לעיל מבטאת מצב שבו קיים שוק פתוח של קרקע. מצד שני אנו שומעים על הגבלות על מכירת קרקע, ועל יחס נפשי עמוק לנחלת המשפחה. את העדויות לכך נרכז בפרק הבא (פ"ט מ"א), ושם נראה כי נותרו בספרות חז"ל שקיעין משפטיים של משטר אגררי המבוסס על נחלת אבות וקדושתה, ואף משבטל המבנה המשפטי נותר יחס עמוק לרכוש המשפחה. יחס זה מתבטא גם ביחס לעצים ולעבדי הבית המשפחתיים.

13במשנה מוזכרים שני מונחים, "שבח" ו"כבוד"; איננו יודעים מה ההבדל ביניהם, ואם היה הבדל. ייתכן שכל תנא שנה בבית מדרשו והשתמש במינוח אחר 35 ראו, למשל, פרה פ"ב מ"ה כפי שפירשה הר"ש, וכן עדיות פ"א מ"ג ועוד. . "שבח" ו"כבוד" מופיעים יחדיו כצמד, ואולי זה ביטוי ספרותי מחולק והעורך שם בפי האחד את המונח "כבוד" ובפי חברו את המונח "שבח" כחלק מעריכת המשנה וייפוי סגנונה. כן שנינו: "כל המלכים כל אחד ואחד היו אומרים כבודו של הקב"ה, התחילו כלן נותנין שבח לו, שנאמר (תהלים קלח ד) יודוך ה' כל מלכי ארץ" (שמות רבה, טו כח). כמו כן: "...נראה אם פרחה הגפן – אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר – אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים – אלו בעלי גמרא. שם אתן את דודי לך – אראך כבודי וגודלי, שבח בני ובנותי" (בבלי, עירובין כא ע"ב).

14המוציא יציאות על נכסי אשתו – לצורך החזקת הקרקע הוציא הבעל הוצאות רבות על הנכס. הנוסח "יציאות" מופיע בכתבי היד. בדפוסים הנוסח הנו "הוצאות", הנגזר מבניין הפעיל. הצורה "יציאות" במובן זה רווחת בכתבי היד הטובים של ספרות חז"ל, כחלק מהטשטוש שבין בניין קל ובניין הפעיל 36 מורשת, הפעיל, עמ' 30; אפשטיין, מבוא, עמ' 514; פירושנו לשבת פ"א מ"א. .

15הוציא הרבה ואכל קימאה הוציא קימאה ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל – הבעל אינו אמור לנהל מאזן מדוקדק של רווח והפסד, מה שהרוויח הרוויח ומה שהוציא הוציא, כפי שאדם מתייחס אל רכושו. "קימאה" או "קימעא" הוא כלשהו, והבבלי מנסה לדקדק מה הרווח המינימלי לצורך חישוב זה (עט ע"ב - פ ע"א). אגב כך הבבלי משתמש במונח נוסף, "והוא שאכלה דרך כבוד", כלומר יש לו הכנסה קטנה, אך מכובדת. בפועל מדובר בהכנסה סמלית למדי.

16הוציא ולא אכל יישבע כמה הוציא ויטול – אם הבעל רק הוציא על הקרקע ולא הספיק להרוויח ממנה, יישבע כמה הוציא ויכול לנכות סכומים אלו מערך הקרקע שעליו להשיב לאשתו. מצב כזה אפשרי רק בתנאים קיצוניים, או שהנישואים החזיקו מעמד זמן קצר בלבד.

17ההלכה במשנה יוצרת שוויון פורמלי בין האיש לאישה, שכן היא שוללת התחשבנות כספית ביניהם. בפועל בדרך כלל ההוצאות קטנות מהרווח והבעל אמור להרוויח, וזו מטרת ההסדר כולו – שמירה על רכוש האישה על ידי יצירת אינטרס לבעל להרוויח מכך. אבל בירושלמי באה לידי ביטוי מגמה הנוטה חסד לבעל. לפי תלמוד זה ההלכה במשנה היא שהשבח יתר על ההוצאה, וכך לא יכול להיווצר מצב שהבעל יפסיד בו (לב ע"ב). ברם, התלמוד מצמצם את תוקפה של מימרה זו ומחיל אותה רק על קרקע לבנייה.

18הירושלמי מוסיף עוד שהשומה צריכה להיות בעדים (לב ע"ב). שומה בעדים היא עדות לתהליך של מיסוד ההסדרים בין הבעל והאישה, ומה שהמשנה מותירה למשא ומתן בין הצדדים הופך להליך פורמלי ומובנה.

19התוספתא (פ"ח ה"ג) מנצלת את הדיון במשנה לעיסוק בשאלה כללית יותר של מי שמטפל בנכסי חברו ללא תיאום עם בעל הבית. המדובר בנכסי שבויים או בורחים. נושא זה כבר נמצא מחוץ לתחום פרשנותה של המשנה.