משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ח:ו

1ההלכה שבמשנתנו חוזרת במשנת יבמות (פ"ד מ"ג). נראה שכאן מקורה של המשנה, כשהיא משובצת בתוך סדרת משניות רצופה העוסקת בנכסי אישה (מ"א-מ"ט), ושם המשנה מופיעה במסגרת הדיון הכללי ביבמה ובמעמדה. כאן התחיל הדיון בנכסיה של אישה רגילה, ובמסגרת זו ניתנת הדעת אף לשומרת יבם. בפרקנו, כאמור, נעשית אבחנה בין שלוש אפשרויות של זמן נפילת הנכסים: לפני האירוסין, אחרי האירוסין אך לפני הנישואין ולאחר הנישואין, ובמקביל ברשות שיש לאישה או לבעלה בנכסיה. לפני האירוסין הנכסים שייכים לאישה לכל דבר ועניין, ורק לאחר האירוסין יש לבעל זכות טיעון על נכסים אלו. לאחר הנישואין הנכסים הם כנכסי צאן ברזל לכל דבר, כלומר: "יותר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה" (לעיל פ"ד מ"ד), כלומר הקרן שייכת מבחינה משפטית לאישה, אבל בפועל הבעל מטפל בקרקע ונהנה מרווחי הקרקע. משנתנו עוסקת רק בשומרת יבם, ומעמידה אותה במקומה על הציר שבין טרום-אירוסין ונישואין ומקבילה בינה ובין ארוסה שנפלו לה נכסים לפני שהתארסה.

2שומרת יבם – שומרת יבם דינה, בנושאים כספיים מסוימים, כשל ארוסה. מצד אחד היא עצמאית ובעלת רכוש, אך אין היא עצמאית לחלוטין שכן בקרוב יוכרע אם תצא לעצמאות או תינשא בייבום לאחד האחים. עצמאותה היא זמנית, וההלכה צריכה להחליט מה חופש הפעולה הניתן לה. כיוון ששומרת יבם נמצאת במצב ביניים רבו הדיונים במצבה 37 ראו דיוננו במבוא למסכת יבמות. .

3שנפלו לה נכסים מודין בית שמי ובית הילל שהיא מוכרת ונותנת וקיים 38 ביבמות בכ"י ז: "שאם מכרה ונתנה קיים". – שני הבתים חולקים (לעיל מ"א) בדבר זכויות הארוסה שנפלו לה נכסים לאחר אירוסיה, אך מסכימים שלשומרת יבם יש זכות מלאה למכור ולקנות. בזאת דימו חכמים את שומרת היבם לארוסה שנפלו לה נכסים טרם אירוסיה, שאף במקרה זה יש הסכמה בין הבתים שזכותה למכור ולקנות. מבחינה משפטית ההבחנה בין המקרים ברורה – הארוסה עברה תהליך של קידושין או קניין בידי הבעל, ועל כן נכסים שייפלו לה מכאן ואילך ייכנסו לתוך ההסדר המשפחתי שביניהם. שומרת היבם אמנם מועמדת לייבום, אך לא נעשתה כל פעולה קניינית המזכה את היבם בזכויות ממוניות על נכסיה. יתר על כן, במקרים רבים עשויים להיות כמה יבמים פוטנציאליים, אחי הבעל, וכל עוד אף אחד מהם לא ייבמה, חלץ לה או עשה בה "מאמר" הרי שאין זיקתה לאחד מהם הכרחית 39 עיינו ביבמות פ"ב מ"ח ופ"ד מ"ה. טיעון זה מעלה רבי יהושע, וחכמים אחרים לא התייחסו אליו כטיעון משכנע, אולי בגלל ההנחה שהאחים שותפים תמיד. . מעבר לכך, חכמים צמצמו את עצמאותה הכלכלית של הארוסה והנשואה שכן הנכסים הנידונים היוו את הבסיס להסכם הנישואים, וממילא אסור לאישה למכור אותם ולפגוע בבסיס המוסכם של הנישואים. אבל שומרת יבם דינה שונה. הרי היבם ייבם אותה על בסיס אחר לחלוטין, והוא אמור להחליט על בסיס התנאים החדשים שהיא עיצבה במכירתה. יתרה מזאת, העצמאות הכלכלית שניתנת לשומרת היבם מהווה במהותה אמצעי לחץ על היבם ומשפחתו לסיים את המהלך ולהכריע במעמדה, כשם שהיא נותנת בידי האלמנה הממתינה לייבום אמצעי מחיה וכוח מיקוח לארגן את חייה למיטב הבנתה. אולי יש להוסיף שהארוסה מוגבלת כי היא חיה בבית אביה, ובעלה העתיד ומשפחתו, כמו גם הקונים הפוטנציאליים של הרכוש, אינם יודעים על מעמדו המורכב של הרכוש. הדבר שונה בשומרת יבם. זו חיה, מן הסתם, עם משפחת בעלה המנוח, וצעדיה הכלכליים שקופים יותר ואין לחשוש שיתרחשו בסתר ויסבכו את הקונה או את המשפחה.

4בשלב השני עוברת המשנה למקרה מסובך יותר שבו שומרת היבם מתה, וממילא השאלה היא מי יירש אותה, יורשי הבעל המת או יורשי האישה (אביה).

5מתה מה יעשה בכתובתה – כאלמנה היא הייתה זכאית לקבל את כתובתה במות בעלה מתוך נכסיו, ובנכסים הניכנסין והיוצאין עימה – נכסים שהביאה עמה אמורים לחזור אליה, אם כי עדיין אינם ברשותה. אם היא תחלוץ היא תהפוך לאלמנה/גרושה ואלו יהיו שלה, ואם תיובם יעברו הנכסים לבעלה החדש (אחי בעלה הקודם), בית שמי [ אומרים ] יחל ( ו ) קו יורשי הבעל עם יורשי האב – הנכסים הם במעמד ביניים ולכן מתחלקים בין התובעים, ובית הילל אומרים נכסין כחזקתן 40 בחלק מעדי הנוסח כאן וביבמות "כחזקתן" בכ"ף ובחלקם "בחזקתן" בבי"ת, והיא היא. – אם הם בידי האישה ייפלו ליורשיה, ואם נותרו בבית בעלה וברשות משפחתו ייפלו לידי יורשי הבעל, וכתובה – ניכרת מחיקה של שתי מילים ובמקומן נכתב "וכתובה". במסכת יבמות המילה ברורה, וכך גם ביתר כתבי היד, בחזקת יורשי הבעל – הכתובה עדיין לא נגבתה וממילא היא בבית הבעל ושייכת ליורשיו, נכ ( נ ) סין הנכנסין והיוצאין עימה בחזקת יורשי האב – הנכסים שנתן לה אביה והכניסתם לבית בעלה, כנכסי מלוג, היא אמורה לקבלם, אבל כרגע הם בבית בעלה. ברם, פיזית הם אמנם בחזקת הבעל (ואולי אף בחזקת יורשי הבעל), אבל העיקרון המשפטי הוא שהם שייכים לאישה ולכן "חזקתן" איננה החזקה הפיזית הקיימת בפועל אלא החזקה המשפטית, כלומר חזקת האישה, ולכן הם מגיעים ליורשי אביה. נכסים אלה מעולם לא היו שייכים לבעל או ליורשיו ורק בזמן הנישואין היו הפֵרות שלו, על כן למעשה מעולם לא יצאו מתחת ידי האישה.

6הסברנו את המשנה כאילו המילים "נכסים כחזקתן" הן מעין כותרת שאחריה בא הפירוט והחלוקה בין כתובה לנכסים הצמודים אליה. פירושנו מניח כי בית הלל קובעים קודם כול את העיקרון "נכסים כחזקתן" ולאחר מכן פורטים את משמעותו המעשית באשר לכתובה ולנכסי מלוג. אולם, בעדי נוסח רבים ואף טובים מופיע כאן (וביבמות) "וכתובה". אלא שכבר העיר אפשטיין שאף בנוסח "וכתובה" יש לראות בווי"ו זו וי"ו הפירוש, וממילא פירושנו הקודם עומד בעינו, ללא קשר לשאלת הנוסח 41 אפשטיין, מבוא, עמ' 1101-1099. . כך מפרשים רוב הראשונים, אם כי בדרך כלל אין הם מתייחסים לשאלת הנוסח אלא לשאלת מבנה המשפט. יש במבנה המוצע קושי, שכן למעשה הנכסים היוצאים אִתה אינם נידונים כ"חזקתן" אלא בהתאם לחזקה המשפטית שלהם. שאלה זו עוררה מחלוקת רבת משתתפים בין הראשונים, ואלו התחבטו בה ארוכות, כדברי הרשב"א בתשובותיו: "אם באתי לכתוב לך הדברים על סדר הגמרא ומחלוקתן של הגאונים והמחברים הראשונים ז"ל והאחרונים, אולי (כנראה צריך להיות 'אל') תטרח בהם, כי מחלוקת ישנה בכל מדה ומדה, ארוכה מארץ מדה 42 "ארֻכה מארץ מדה" היא לשון הפסוק באיוב יא ט. ..." (חלק ד, סימן לז). שני הפירושים הם: הראשון כפי שהצענו, שלפנינו כותרת (כלל) ושני פרטים, והשני שבית הלל מתייחסים לשלושה מקרים: א. "נכסים [=נכסי צאן ברזל] – כחזקתן; ב. וכתובה – בחזקת יורשי הבעל; ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה [=נכסי מלוג] – בחזקת יורשי האב" 43 כך, למשל, רמב"ם בפירוש המשניות, יבמות פ"ד מ"ד. ראו פרנצוס, פירוש הגאונים. . דברי שני בעלי המחלוקת (בית שמאי ובית הלל) מופיעים כלשונם אצלנו גם במשנת בבא בתרא העוסקת במקרה אחר של ספק: "נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, בעלי החוב אומרים האב מת ראשון ואחר כך מת הבן, בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן 44 ב- מל הנכסים לאשתו, ואם יזכנו החונן לאדם דעת נבחן גרסה אפשרית זו בפירושנו לבבא בתרא. " (פ"ט מ"ח). נוסח זה מצוי בכמה מעדי הנוסח הטובים, והדמיון בו הוא רק בעצם הדין, וברור שכל ההמשך שבמשנתנו

7"[ו]כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עימה בחזקת יורשי האב" הוא מעין פירוש או פירוט ל"נכסים כחזקתן". אבל בהמשך המשנה בבבא בתרא מופיע מקרה נוסף של ספק, ושם מופיע הפירוט של משנתנו: "כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב" (מ"ט) 45 וכן בציטוטי ראשונים, ראו פרנצוס, שם, הערה 6. , והדמיון בין המשניות גדול עוד יותר.

8את כל אחת מהמשניות ניתן אפוא לפרש בשני פירושים, או ככלל ושני פרטים או כשלושה פרטים. ניתן גם לפרש את שתי המשניות באותה דרך, ואפשר להציע שלכל משנה פירוש אחר. פירוש הרמב"ם וההולכים בעקבותיו מחייב להסביר מהם הנכסים שהם כחזקתם, הרי ה"נכסים הנכנסין והיוצאין" זוכים לפירוט נפרד. פרשנים המהלכים בדרך זו מפרשים, בדרך כלל, שהמילים "נכסים כחזקתן" חלים על צאן ברזל, ו"נכסים הנכנסין והיוצאין" הם נכסי מלוג 46 ויש המציעים הצעות אחרות, ראו פרנצוס, שם. . ברם, יש להודות שהמונחים המקובלים הללו ("צאן ברזל" ו"מלוג") אינם נזכרים במשנה. באופן תאורטי ניתן להציע פרשנויות מספר:

91. שתי המשניות מציגות כלל ואחריו פרשנות (או שמשנת בבא בתרא היא ללא פרשנות);

102. שתי המשניות עוסקות בשלושה פרטים (במשנת בבא בתרא יש לגרוס את כל הפירוט);

113. משנתנו בכלל ושני פרטים, ומשנת שבועות חולקת ומציגה שלושה פרטים (במשנת בבא בתרא יש לגרוס את כל הפירוט, אפשר גם שהפירוט חסר ומשנת שבועות לא הכירה אותו);

124. משנתנו בשלושה פרטים ומשנת שבועות חולקת והיא מציגה כלל ושני פרטים, או מסתפקת בכלל בלבד.

13כאמור הראשונים נחלקו, וכל אחת מארבע ההצעות מצאה לה תומך או תומכים, אם כי להצעה הראשונה מספר תומכים רב יחסית 47 ראו הסקירה אצל פרנצוס, שם. . פרנצוס הציע הצעה נוספת (חמישית), שבמשנתנו אין לגרוס כלל את הפירוט. הצעה זו מופיעה בתשובות גאונים ומשתמעת מציטוטי גאונים למשנתנו. לפי הצעה זאת משנתנו מנוסחת כמשנת בבא בתרא פ"ט מ"ח. ברור, אפוא, שמי שגרס בדברי בית הלל רק "נכסים בחזקתם" ראה בכך כלל, וההמשך הוא תוספת פירוט. המשפט העיקרי "נכסים בחזקתם" ללא הפירוט מופיע, אפוא, במשנת בבא בתרא פ"ט מ"ח (בכל הנוסחאות), במשנתנו (לפי חלק מעדי הנוסח, כלומר בציטוטי הגאונים) ובתוספתא בבא בתרא פ"י הי"ג. המשפט הכללי עם הפירוט ("וכתובה...") מופיע במשנתנו ובמשנת יבמות (כל עדי הנוסח), ובמשנת בבא בתרא פ"ט מ"ט. אם נפרש ששלושה פרטים לפנינו הרי שהנוסחאות השונות משקפות עמדות הלכתיות שונות, אך הרבה יותר פשוט שלפנינו כלל ושני פרטים. בחלק מהנוסחאות הורדו הפרטים, או אולי הנוסחה ה"מקורית" כללה רק את הכלל בלבד, והפרטים נוספו בשלב מאוחר יותר. כאמור, בבבא בתרא (פ"ט) שתי משניות (מ"ח ומ"ט), הראשונה ללא הפרטים והשנייה עם הפרטים. שם ברור למדי שהמשנה הראשונה מקוצרת כדי לא לחזור על הפירוט פעמיים. עדיין איננו יודעים האם הפירוט הוא חלק מקורי מדברי בית הלל או תוספת פירוט, אבל ברור למדי שהנוסח המקוצר והנוסח הארוך הם ניסוחים שונים לאותה הלכה.

14לדעתנו ברור למדי ששתי המשניות (בבא בתרא מצד אחד, ומשנתנו ומשנת יבמות מהצד השני) חולקות במשותף אותה הלכה, ואי אפשר לפרש את האחת בשלושה פרטים ואת האחרת בכלל ושני פרטים מסבירים. על כן נמצאנו למדים שהדרך הפשוטה ביותר לפירוש משנתנו היא בכלל ("נכסים כחזקתם") ובשתי דוגמאות. איננו יודעים האם פירוט הדוגמאות הוא מעצם דברי בית הלל או שהוא תוספת פרשנית משלב כרונולוגי מאוחר יותר, אך עדיין תנאִי. בבבלי בבא בתרא יש תוספת דיון שאיננה במקבילות אצלנו וביבמות: "בחזקת מי? רבי יוחנן אמר: בחזקת יורשי הבעל, ורבי אלעזר אמר: בחזקת יורשי האשה, ורבי שמעון בן לקיש משום בר קפרא אמר: יחלוקו" (קנח ע"ב). מחלוקת האמוראים עצמה היא כמחלוקת שבמשנתנו, וקשה שלפי תפיסת התלמוד הבבלי שבידינו אין זה ראוי שאמוראים יחלקו במחלוקת תנאים, ברם שאלה זו כבר איננה קשורה למשנה. פרנצוס רואה בכך ראיה לכך שהאמוראים לא גרסו את המשך הפירוט, שהרי אז לא היו שואלים בחזקת מי, הרי הדבר מפורש בהמשך המשנה. ואכן, בנוסחאות שלנו השאלה באה רק על בבא בתרא פ"ט מ"ח ששם הפירוט חסר. אבל אם התשובה מצויה כבר במשנה הבאה (שם פ"ט מ"ט) ובמשנתנו, היה צריך לצטטה. יש להודות שבאותה מידה ניתן לראות בנוסח הבבלי ראיה לכך שמשנתנו הובנה כשלושה פרטים. נכסי מלוג הם ברשות האב (יורשיו) ונכסי צאן ברזל "כחזקתן", וצריך להבהיר מהי חזקתן. לדעתנו במקורם של דברים לא נרתעו אמוראים מלחזור על עמדות של תנאים, ורק עורכי הבבלי ראו בכך בעיה. הא ראיה שריש לקיש חוזר על עמדת בית שמאי ומביאה בשם בר קפרא ולא בשם בית שמאי.

15על המשנה הבאה בבבא בתרא הגמרא שם שואלת: "בחזקת מי? רבי אילא אמר: בחזקת יורשי האם; רבי זירא אמר: בחזקת יורשי הבן. כי סליק רבי זירא, קם בשיטתיה דרבי אילא, קם רבה בשיטתיה דרבי זירא. אמר רבי זירא, שמע מינה: אוירא דארץ ישראל מחכים" (בבלי, בבא בתרא קנח ע"ב). הסיפור הוא שכאשר עלה רבי זירא מבבל לארץ ישראל שינה את דעתו, אבל לעמדתו הקודמת (זו שהוא עצמו דחה) הצטרף רבה. רבי זירא ראה בכך תוצאה של העובדה ש"אוויר ארץ ישראל מחכים". הוא (רבי זירא) שינה את דעתו בעקבות תלמוד ארץ ישראל והשראתה, ורבא נשאר דבק בעמדתו הקודמת של רבי זירא משום שלא זכה לעלות לארץ (או שסירב לעלות לארץ).

16הסוגיה האחרונה שציטטנו היא סיוע רב לעמדת אלו הרואים במשנה שלושה פרטים. רק כך ניתן להבין את השאלה "בחזקת מי", שכן ההמשך של המשנה הקובע בחזקת מי הנכסים עוסק בפרטים אחרים. כך הבינה, אפוא, הגמרא את משניות בבא בתרא, ואפשר שגרסה שם בשתי המשניות רק את הכלל "נכסים בחזקתם", או שפירשה את משניות בבא בתרא בשלושה פרטים. הן לפירוש זה והן לפירוש זה קשה שהבבלי מפרש את שתי משניות בבא בתרא הסמוכות בצורה שונה זו מזו. שאלה זו קשורה כבר לדרכי הפרשנות בתלמוד הבבלי.

17אם כל המשניות משקפות אותה תפיסה הלכתית, הרי שהעורכים העבירו את ניסוחם המדויק של בית הלל עם הפרשנות הצמודה לדברים אלו ממשנה למשנה. העורכים ידעו ששני המקרים זהים (כיצד נוהגים בממון המוטל בספק), והעבירו את הדברים שנוסחו במשנה אחת גם לשנייה. איננו יודעים לומר מה היה המקרה המקורי שעליו נחלקו בית הלל ובית שמאי.

18הסברנו שההבדל בין הרישא לסיפא נובע מכך שברישא מדובר בשומרת יבם חיה. תקופת ההמתנה היא תקופה קשה, כשאיש אינו נוטל עליו את חובות פרנסתה, ויש לאפשר לה לכלכל את עצמה. בסיפא מדובר בשומרת יבם שנפטרה, וממילא אין שאלת הפרנסה עולה. התלמודים (ירו', לב ע"ב; בבלי, פ ע"ב; יבמות לח ע"א) שואלים גם הם את השאלה ומתרצים, בין השאר, שברישא מדובר בנכסים שנפלו לה לפני התאלמנותה ובסיפא בנכסים חדשים שנפלו לה לאחר שהתאלמנה. התירוץ קשה וחורג מפשוטה של משנה. יתר על כן, הסיפא עוסקת במפורש גם בנכסים ה"נכנסים ויוצאים", כלומר גם בנכסים ישנים שנכנסו עמה לחופתה (ירו', לב ע"ב; בבלי, יבמות לח ע"א), וקשה להעמיד את הסיפא רק בנכסים "היוצאים". נראה ששני התלמודים התקשו לקבל את ההסבר שהצענו. הם חיפשו הסבר משפטי במסגרת דיני בעלות, לפיכך נמנעו מההסבר החברתי שהצענו (שחסו חכמים על האישה ורצו לאפשר לה להתפרנס בתקופת הביניים).

19שני הצדדים, בית שמאי ובית הלל, מסכימים שמעמד הנכסים ספק, ונחלקים מה דינו של ספק ממון זה שיש לו שני תובעים בעלי כוח וטיעון שווים. בית שמאי פוסקים: יחלוקו, ובית הלל נוקטים בדעה שהמוציא מחברו עליו הראיה, כלומר "נכסים בחזקתם". עמדות דומות של שני הבתים מובאות במשנה בבא בתרא שנדונה לעיל, וכן במשנת בכורות: "רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד... מת אחד מהן רבי טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה" 48 משנה, בכורות פ"ב מ"ו-מ"ז, והשוו שם מ"ז-מ"ט; תוס', פ"ב ה"ח-ה"ט, עמ' 536, וראו להלן פט"ו מ"ז שבה רבי עקיבא מהלך בדרך מוסרית הרבה יותר. . רבי טרפון מקורב לבית שמאי ובמקרים רבים מהלך בשיטתם, והוא מעדיף חלוקה שווה. לעומתו מעדיף רבי עקיבא להשאיר את הסטטוס-קוו, כל עוד לא הוכח אחרת. משנת בבא מציעא דנה בוויכוח דומה בין שניים שמצאו טלית (פ"א מ"א), ופוסקת "יחלוקו". לכאורה יש כאן פסיקה כדעת בית שמאי 49 אין זה מפתיע שמשנה סתמית פוסקת כבית שמאי, וראו ספראי, הכרעה כבית הלל. , אך ניתן לפרש, כמו שפירש הבבלי שם, שהמקרה שם שונה, שכן מדובר במציאות חדשה שנוצרה בו במקום ולא בסטטוס קוו. ברם, פירוש משפטי מדוקדק זה איננו מצוי במשנה עצמה, ומכיוון שאנו יודעים שדעת בית שמאי קיימת, ייתכן להעמיד את המשנה כבית שמאי. מכל מקום, התוספתא שם (פ"א ה"א) מהלכת לכאורה בשיטת בית הלל שכל אחד מקבל את מה שתפוס בו, והמוציא מחברו עליו הראיה (וכך גם אם אחד תפס בפועל את כל הטלית). ספק האם התוספתא חולקת על המשנה או מפרשת אותה בלבד, שכן במשנה שם מדובר במקרה שאף אחד אינו תפוס. שאלה זו מעסיקה את סוגיות התלמודים למשנת בבא מציעא (ירו', פ"א ה"א, ז ע"ד; בבלי, ב ע"א ואילך). בשניהם מקובל שלתפוס עמדת יתרון, "הכל הולך אחר התפוס בעדים" (ירו', שם). הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה מקובל בספרות התנאים, והוא הכלל הבסיסי של דיני ממונות. בוויכוח בין שניים אי אפשר להפקיע ממון מאחד הצדדים ללא הוכחה, וחובת ההוכחה על התובע (משנה, בבא קמא פ"ג מ"א). אולם, בצד כלל זה מופיעים מקרים מסוימים שבהם המשנה פוסקת שיש לחלק את הממון המדובר בין הצדדים 50 למשל בבא מציעא פ"ח מ"ד: "המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי, יחלוקו. היו לו שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן, וכן שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה, הלוקח אומר הגדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע, זכה בגדול. המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע, אין לו אלא קטן. זה אומר גדול וזה אומר קטן, ישבע המוכר שהקטן מכר. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע, יחלוקו". . ניתן להציע הצעות מספר להבחנה בין המקרים, אך אין מקומו של דיון זה כאן. התלמודים בוחרים להעמיד זאת כמחלוקת עקרונית בין התנאים: "אמר רב יהודה אמר שמואל: זו (משנת בבא קמא פ"ה מ"א) דברי סומכוס, דאמר 'ממון המוטל בספק – חולקין', אבל חכמים אומרים: 'זה כלל גדול בדין: המוציא מחבירו – עליו הראיה!' " (בבלי, בבא קמא מו ע"א). התלמוד אינו מקבל את המקורות המציעים חלוקה בין הצדדים כמקרים שונים, חריגים מהכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה, אלא מעדיף לראות בכך מחלוקת עקרונית רוחבית ועל ידי כך לקבע את הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה כדעת חכמים הנפסקת להלכה 51 בירושלמי, בבא מציעא פ"ח ה"ד, יא ע"ד, יש מאמץ דומה, אך מצומצם יותר, של רבי יוחנן. .

20הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" הועבר בהשאלה לכל ספקות טובין, כולל ספקות בדיני הרמת תרומות ומעשרות (משנה, בכורות פ"ב מ"ו-מ"ח; תוס', חולין פ"ג הי"א, עמ' 504 ועוד). הוא הדין במשנת שבועות (פ"ז מ"ד), שם רבי מאיר פוסק כבית שמאי.

21במשנת ביכורים מצוטט הכלל בשמו של רבי אליעזר (פ"ב מ"ג), ובידוע, רבי אליעזר מהלך בשיטת בית שמאי 52 גילת, משנת רבי אליעזר. . הווה אומר, גם בית שמאי מקבלים את הכלל, אלא שבית שמאי מעדיפים את החלוקה השווה על פני העדיפות למחזיק, אך במקרה כמשנתנו שההחזקה איננה שלמה נעור הוויכוח ומנוסח במפורש כמחלוקת בין הבתים. משניות סתמיות אחרות מהלכות בשיטת בית שמאי ומעדיפות להעמיד נכסים בחזקתם, אך במקרה שאין חזקה נקבע ש"יחלוקו" (משנה, גיטין פ"ח מ"ג; בבא בתרא פ"ב מ"ו).

22כללו של דבר, בית שמאי מעדיפים לחלק ולא השתמש בטיעון הקנייני המזהה את ההחזקה עם הבעלות, כל עוד לא הוכח אחרת ["המוציא מחברו עליו הראיה" ו"נכסים בחזקתם"], ובית הלל מעדיפים את הכלל הקנייני האמור. עם זאת, שני הבתים מסכימים על עצם הכללים וחולקים רק בעדיפות, לאיזה כלל עדיפות 53 ראו עוד משנה, בבא בתרא פ"ט מ"ח-מ"י; בכמה מהמקרים שם יש מחלוקת מה עדיף ובאחד מהם הסכמה בין שני הבתים. הירושלמי מסביר את המחלוקת: "אמר רבי זעירא ההן יבם דהכא צריכא, דבית שמאי כבעל הוא או אינו כבעל. אין כבעל הוא יורש את הכל, אם אינו כבעל לא יורש כלום. מספק יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב" (יבמות פ"ד ה"ג, ה ע"ד). שני הבתים מסכימים שמעמד היבם הוא ספק, אלא שלבית הלל ההלכה פשוטה ולבית שמאי יש בה חידוש בהשוואה לעמדתם במשנה הקודמת (יבמות פ"ח מ"א). .